העכבר I סאקי (ה"י מונרו) (1916-1870)

תֵאוֹדוֹריק ווֹלֶר גודל מינקות ועד גיל העמידה בידי אם אוהבת, שראש דאגתה היה להעמיד חיץ בינו לבין מה שכינתה פניה הגסות יותר של המציאות. כשמתה, נעזב תאודוריק לנפשו בעולם שהיה מציאותי כמקודם, ולדעתו גס פי כמה מן המחויב. לאדם בעל מזג וסגנון-גידול כשלו, גם נסיעה פשוטה ברכבת הייתה מלאה טְרחוֹת של קטנוניוּת וצרימוֹת של מה בכך, ועד שהתרווח במושבו בקרון המחלקה השנייה בבוקר אחד של ספטמבר, עטו עליו תחושות טורדניות ואי-נחת רגשית כללית.

שוהה היה בכמרייה כפרית שדייריה היו בהחלט לא ברוטליים ולא שוחרי הוללות, אך  הקפדתם בענייני משק-הבית הייתה מן הסוג הרופף, כזה שמְזמֵן אסונות. העגלה הרתומה לפוני, שאמורה להובילו אל תחנת הרכבת, לא הותקנה כראוי, ובהתקרב מועד יציאתו לא היה זכר לחצרן שהיה אמור להמציא לו את כלי-הרכב. במצב חירום כזה נאלץ תאודוריק, בסלידה קשה ועם זאת כבושה, לשתף פעולה עם בת הכומר ברתימת הפוני, שהצריכה גישוש סביב-סביב במבנה המואר חלושות שנקרא ארווה והסריח כמו ארווה, אלא במקומות אחדים שבהם הסריח מעכברים. גם אם לא התיירא מהם ממש, סיווג תאודוריק את העכברים כתקרית-טבע מאוסה למדי, והיה סבור כי תרגול פשוט של אומץ מוסרי היה מוביל כבר מזמן את ההשגחה העליונה להכרה כי הם אינם נחוצים ביותר וכי יש להוציאם מן המחזור.

עם שהרכבת החליקה לדרכה מן התחנה, בא דמיונו העצבני של תאודוריק בטרוניות אל עצמו שהוא מפיק ריח קלוש של חצר-ארווה וכנראה גם דבוק לו על בגדיו המוברשים לעילא אניץ של קש  מעופש ואולי שניים. למזלו, הנוסע הנוסף היחיד בקרון הייתה גברת כבת גילו, שנראָה שהיא מעדיפה לנמנם מאשר לבחון את סביבותיה. הרכבת הייתה עתידה לעמוד מלכת רק בתחנה הסופית בעוד כשעה, והקרון היה מהסוג המיושן, ללא פתח אל המסדרון, ובמילים אחרות שום נוסעים נוספים לא היו צפויים להפר את חצי-פרטיותו. אבל עוד טרם הדביקה הרכבת את קצב נסיעתה הרגיל, התברר לו למורת רוחו, אך בוודאות גמורה, כי אינו שרוי לבד עם הגברת המנמנמת, ויתר על כן איננו לבד בתוך בגדיו.

תנועת זחילה חמימה על גופו הצביעה על נוכחותו הלא-קרואה, המגונה מאוד ועם זאת החד-משמעית, של עכבר תועה, שמן הסתם זינק אל מקלטו הנוכחי במהלך אירוע רתימתו של הפוני. צליפות גנובות, טלטלות וצביטות שהחטיאו לא נישלו ממקומו את הפולש שדבק ככל הנראה במוטו של "מלון יוקרה". ואילו הדייר החוקי של הבגדים התפרקד לאחור על כרית המושב בניסיון בהול לשים קץ לבעלות המשותפת. לא יעלה על הדעת שישמש שעה תמימה בתפקיד האיום של "מלונות ראוטון" לעכברים  משוטטים (דמיונו כבר הגדיל כפליים את מספרם של המתנחלים הזרים) [מלונות ראוטון – רשת מלונות למעמד הפועלים בלונדון בתקופה הוויקטוריאנית שהקים הפילנתרופ לורד ראוטון]. מן הצד השני, שום דבר פחות דרמתי מהתפשטות, ולו חלקית, מבגדיו לא יפטור אותו ממְענהו, והסרת בגדיך במעמדה של גברת גם למטרה כה  ראויה – עצם הרעיון כבר עקצץ את תנוכי אוזניו בסומק של בושה וכלימה. מעודו לא נועז לחשוף, אפילו כדי-טפח, את מראה גרביו בנוכחותו של המין היפה.

ובכל זאת – הגברת שלהלן הייתה לכל הדעות שקועה בשנת-ישרים עמוקה; העכבר, לעומת זאת, נראה כמנסה לדחוק שנת-התמחות שלמה אל תוך קומץ רגעים מאומצים. אם יש שמץ אמת בתיאוריית גלגול-הנשמות, כי אז העכבר המסוים הזה היה בפרק-חייו הקודם חבר ב"מועדון האלפיני". בלהיטותו, אירע לעכבר לא פעם שאיבד את אחיזתו והחליק סנטימטר או שניים; ואז, מתוך בהלה, או סביר יותר רוגז, היה נושך. תאודוריק הוטל עתה אל המשימה הנועזת ביותר בחייו. פניו סגולות כסלק, מבטו המאומץ אינו מש משכנתו הישֵנה, הוא הצמיד בזריזות ובאין-קול את קצות תיק-המסע שלו [railway rug – תיק מסע מאריג-שטיחים המשמש גם שק-שינה] אל המתלים שבשני קצות התא ועל ידי כך העמיד מסך נאה לכל רוחבו. בחדר-ההלבשה הצר שאלתר לו המשיך במהירות הבזק לחלץ עצמו חלקית (ואת העכבר לחלץ כליל) מכיסויי הטוויד-ותערובת-צמר שעטפו אותו.

העכבר שנפרם מכיסוייו זינק בפראות ארצה, והשטיח שהחליק מזוג המתלים צנח גם הוא ארצה בקול-בִּקבוּק מצמית-לב, ובו-ברגע פקחה הנוסעת שניעורה את עיניה. בתנועה כמעט מהירה יותר משל העכבר הסתער תאודוריק על השטיח, משך עד גובה  הסנטר את הקפלים הכבדים על פני גוו המעורטל והתמוטט אל מקומו בפינתו המרוחקת של התא. הדם דהר והלם בעורקי צווארו ובמצחו והוא המתין באלם-פה לחוט-השיחה שיישזר. במה שנוגע לגברת, היא הסתפקה בכך שנעצה מבט שקט בחבֵרה-לתא ובעטיפתו המשונה. עד כמה הצליחה לראות, התלבט תאודוריק בינו לבינו; וכך או אחרת, מה בשם שמים היא חושבת על תנוחתו הנוכחית?

"נדמה לי שהצטננתי," נועז ואמר כלאחר ייאוש.

"אני באמת מצטערת," השיבה. "בדיוק רציתי לבקש ממך שתפתח בטובך את החלון."

"זאת כנראה מלריה," הוסיף, שיניו נוקשות קמעה אם מפחד ואם בניסיון לאשש את סברתו.

"יש לי קצת ברנדי בתיק-הנסיעות שלי, אם תואיל להוריד אותו," אמרה חברתו לתא.

"בשום פנים ואופן – כלומר, אני אף פעם לא נוטל שום דבר נגד זה," הבטיח לה מעומק הלב.

"אני מתארת לעצמי שתפסת את המחלה באזור הטרופי?"

תאודוריק, שהיכרותו עם האזור הטרופי התמצתה בתשורה שנתית של תיבת תה ששלח לו דוֹד בציילון, הרגיש שאפילו המלריה חומקת ממנו. אולי אפשר יהיה, שאל בלבו, לחשוף לפניה את מצב הדברים לאמיתו טיפין-טיפין?

"את מפחדת מעכברים?" העז לשאול, ופניו הסמוקות ממילא עוד האדימו.

"לא, אם הם לא מגיעים בכמויות. למה אתה שואל?"

"אחד בדיוק זחל בתוך הבגדים שלי לא מזמן," אמר תאודוריק בקול שרק בקושי זיהה אותו כקולו. "זה היה מאוד מביך."

"בטח, אם אתה לובש את בגדיך צמוד," חיוותה את דעתה. "אבל לעכברים יש תפיסות מוזרות של נוחות."

"הייתי חייב להיפטר ממנו כשישנת," המשיך. והוסיף, משתנק, "להיפטר ממנו, זה מה שהביא אותי – למצב הזה."

"טוב, מלסלק עכבר אחד קטן לא חוטפים הצטננות," קראה מתוך קלות דעת שתאודוריק מצא אותה סרת טעם.

מן הסתם כבר עמדה איכשהו על מצוקתו וכעת התענגה על המבוכה שהוא שרוי בה. היה נדמה לו שכל הדם בגופו מוחש ומתמקד עתה בסומק שבפניו, וכאב של חרפה, גרוע מאלף עכברים, הזדחל מעלה ומטה בנשמתו. ואז, בהרהור שני, התחלפה ההשפלה בחרדת-מוות. עם כל רגע שעובר התקרבה הרכבת בדהרה אל התחנה הסופית הצפופה והסואנת, שאז תריסרי עיניים חקרניות יחליפו את הזוג האחד המצמית, הבולש אחריו מקצהו השני של הקרון. נותר סיכוי קלוש נואש, שיוכרע בדקות הקרובות, הסיכוי שחברתו לנסיעה תשקע בתנומה מבורכת. אך ככל שנקפו הרגעים נגוז הסיכוי. המבט החטוף שהגניב אליה תאודוריק מעת לעת, גילה עירות חפה אף מהינד-עפעף.

"נראה שאנחנו מתקרבים," חיוותה את דעתה.

באימה גדלה והולכת  השגיח תאודוריק בגושים החוזרים ונשנים של בתי-מגורים קטנים ומכוערים שבישרו את סופה של הנסיעה. כמו חיה נרדפת שהגיחה מן המסתור והיא שועטת בכל כוחה לעבר מקום-מבטחים זמני, הוא השליך הצדה את אריג-השטיח ונאבק בפראות להשתחל אל בגדיו המקומטים. לא נעלמו ממנו התחנות העירוניות המשמימות החולפות בדהרה על פני החלון, וגם ההולם המחניק בגרונו ובלבו, גם לא הדממה המקפיאה באותה פינה שלא נועז להביט לעברה. ואז כששקע בחזרה במושבו לבוש, וחושיו כמעט משובשים – האטה הרכבת עד זחילה והאישה פתחה את פיה.

"התואיל להזעיק סבל שילווה אותי אל המונית?" שאלה. "לא יפה מצדי להטריח אותך כשאינך בקו הבריאות, אבל אישה עיוורת היא כל כך חסרת אונים בתחנת רכבת."

4 תגובות בנושא “העכבר I סאקי (ה"י מונרו) (1916-1870)”

  1. סיפור שהצליח לשנות את דעתי הלא די נוחה מכתיבתו של סאקי
    לכאורה סיום שחוק, אך לא לגמרי, במערכת הנסיבות שתואר בסיפור ובאופן בו תואר
    מה זה כמרייה, לכל הרוחות?

  2. מדהים! אחרי אין-ספור של סיפורים על המוטיב של מי העיוור האמיתי- העיוור הפיזי או הנפשי, עוד סיפור מפתיע. יופי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *