הייתה שעת אחר-צהריים צוננת ושטופת-גשם של שלהי אוגוסט, עונת-שנה בלתי-מוגדרת זו שבה החוגלות עדיין שרויות או בבטחה או בבתי קירור, ואין מה לצוד – אלא אם גבולך מצפון הוא תעלת בריסטול, שאז אתה רשאי לפי חוק לדלוק אחרי צבאים אדומים שמנים. גבולה מצפון של מסיבת סוף-השבוע אצל ליידי בֶּלמְלי לא היה תעלת בריסטול, ולפיכך באותו אחר-צהריים שידובר בו הייתה נוכחות מלאה סביב שולחן תה-המנחה. למרות משמימותה של עונת-השנה ושממונו של המעמד כולו לא ניכר בחבורה חוסר-המנוחה הלַאָה שמשמעו פחד נורא מפני הפּיאנולה [פסנתר מכני שמנגן בעצמו] או ערגה כבושה ל"ברידג' הַכְרָזָה" [במקור: auction bridge]. תשומת הלב הלא-מסוּתרת ופעורת-הפה של החבורה כולה התמקדה באישיותו הלא-נאה, השלילית של מר קורנליוס אֶפִּין. מכל אורחיה של ליידי בֶּלמְלי, הוא שהגיע מכוח מוניטין עמום ביותר. מישהו אמר עליו שהוא "חריף ", והזמנתו לוותה בציפייה צנועה מצד המארחת כי נתח, לפחות, מן החריפות הזאת יוקדש להנאת הכלל. עד שעת-התה אותו יום לא עלה בידה לגלות באיזה כיוון, אם בכלל, מתבטאת חריפותו. הוא לא היה חד-לשון גם לא אלוף קריקט, לא בעל עוצמה ממגנטת, גם לא הרוח החיה בהצגות חובבים. גם חזותו לא העידה עליו שהוא מסוג הגברים שנשים נכונות למחול להם על כמות גדושה של ריפיון-שכל. ועכשיו הוא טוען כי שיגר אל העולם תגלית שלעומתה המצאות כמו אבק שרפה, מַכבֵּש הדפוס וקטר המוּנָע בקיטור הן זוטות של מה בכך. בעשורים האחרונים, אמר, עשה המדע צעדים נכבדים בכיוונים רבים, אך התגלית הזאת היא בגדר נסים-ונפלאות ולאו דווקא מתחום ההישג המדעי.
"אתה באמת מבקש שנאמין," אמר סר וילפריד, "כי גילית שיטה ללמד חיות את אמנות הדיבור האנושי וכי טוֹבֶּרמוֹרִי הזקן שלנו הוא תלמידך המצטיין הראשון?"
"זוהי סוגיה שאני שוקד עליה כבר שבע עשרה שנים," אמר מר אֶפִּין, "אבל רק במרוצת שמונה או תשעה החודשים האחרונים ראיתי גמול-מה למאמצי. מובן שערכתי ניסיונות עם אלפי חיות, אבל לאחרונה רק עם חתולים – היצורים הנהדרים הללו שנטמעו כה להפליא בציוויליזציה שלנו ועם זאת לא קיפחו אף אחד מדחפי-הפרא המפותחים שבורכו בהם. פה ושם אדם נתקל בין החתולים באינטלקט עילאי עד להתמיה, כמו שקורה לא אחת בתוך ציבור גדול של יצורי-אנוש, וכשהתוודעתי לטוֹבֶּרמוֹרִי לפני שבוע, ראיתי מיד כי יש לי עסק עם 'חתול-על' בעל בינה יוצאת מגדר הרגיל. כבר קודם לכן, בניסויי לאחרונה, עשיתי כברת דרך לא מבוטלת אל ההצלחה; אך עם טוֹבֶּרמוֹרִי, כפי שאתם קוראים לו, השגתי את המטרה."
מר אֶפִּין חתם את הצהרתו המרשימה בקול שהשתדל להיות חף משמחת ניצחון. איש מהנוכחים לא אמר "קשקוש", אף כי שפתיו של קְלוֹביס צרו את ההברות שהן שעוררו מן הסתם את הספקות המכרסמים.
"והאם בכוונתך להגיד," שאלה מיס רֶסקֶר אחרי שתיקה קצרה, "כי לימדת את טוֹבֶּרמוֹרִי להגיד ולהבין משפטים קלים בני הברה אחת?"
"מיס רֶסקֶר, יקירתי," אמר עושה-הנפלאות בסבלנות, "באופן הדרגתי כמו זה מלמדים פעוטות ופראים ומבוגרים רפי-שכל. אך ברגע שפתרת את שלב ההתחלה עם חיה בעלת בינה כה מפותחת, שיטות איטיות כאלה כבר אינן נחוצות. טוֹבֶּרמוֹרִי מסוגל לדבר בשפתנו על בוריה."
הפעם הגה קְלוֹביס את המילים ברור: "קשקוש גמור!" אמר. סיר וילפריד היה יותר מנומס, אך ספקני בה-במידה.
"למה שלא נביא את החתול ונשפוט בעצמנו?" הציעה ליידי בֶּלמְלי.
סר וילפריד הלך למצוא את החיה, והחבורה נערכה בציפיית-עצלתיים לחזות במו עיניהם במופע-טרקלין מיומן פחות או יותר של דיבור-מהבטן.
כעבור דקה חזר סר וילפריד לחדר, פניו לבנות מתחת לשיזפונן ועיניו פעורות בהתרגשות. "לא תאמינו, זה נכון."
לא היה מקום לטעות – סערת-נפשו הייתה כנה, ושומעיו נדרכו מתוך רטט של עניין מחודש. הוא צנח אל כורסא והמשיך בנשימה עצורה: "מצאתי אותו מנמנם בחדר-העישון וקראתי לו שיבוא אל תה-המנחה שלו. הוא מצמץ אלי כמן תמיד ואני אמרתי, 'בוא, טובּי, אל תניח לנו לחכות'; ולא תאמינו! החתול אמר בקול עצלני, טבעי להחריד כי הוא יבוא מתי שיתחשק לו! כמעט קפצתי מהעור שלי!"
אם קודם הרצה אֶפִּין בפני ציבור קְטן-אמונה, נתקבלה עתה הכרזתו של סר וילפריד באמון מידי. עלה בליל של קריאות השתאות, ובלב מקהלת הקולות ישב לו המדען והתענג בלי אומר על הפרי הראשון של תגליתו הכבירה.
באמצע ההמולה נכנס טוֹבֶּרמוֹרִי לחדר ועשה את דרכו בהילוך קטיפתי ובשוויון-נפש מחושב לעבר הקבוצה שישבה סביב שולחן התה.
שתיקה פתאומית, של אי-נוחות ומתח, נפלה על החבורה. הביך אותם איכשהו לפנות כאל שווה-בין-שווים לחתול-בית עם יכולת שכלית מוכחת.
"תשתה קצת חלב, טוֹבֶּרמוֹרִי?" שאלה ליידי בֶּלמְלי בקול מאומץ משהו.
"אני לא אתנגד," הייתה התשובה, מנוסחת בנימה של אדישות שקולה. רטט של התרגשות עצורה עבר בשומעים, ואי-אפשר לבוא בטרוניות אל ליידי בֶּלמְלי שמזגה חלב אל הצלוחית ביד לא-יציבה.
"אני חוששת שהתזתי ממנו די הרבה," אמרה בהתנצלות.
"אחרי הכול השטיח איננו שלי," הייתה תשובתו של טוֹבֶּרמוֹרִי.
שתיקה נוספת נפלה על הקבוצה, ואז, לפי מיטב גינוניה של עסקנית מטעם הכנסייה המחוזית, שאלה מיס רֶסקֶר האם שפת בני-אדם הייתה קשה ללימוד. מלוא הרגע היישיר אליה טוֹבֶּרמוֹרִי את מבטו ואז נעץ אותו ברוגע בחלל. היה ברור כי לשאלות טרחניות אין דריסת רגל בחייו.
"מה דעתך על הבינה האנושית?" שאלה מייביס פֶּלינגְטוֹן בכובד-לשון.
"בינתו של מי, בדיוק?" שאל טוֹבֶּרמוֹרִי בצינה.
"טוב, שלי לדוגמה," אמרה מייביס וצחקקה חלושות.
"את מעמידה אותי במצב מביך," אמר טוֹבֶּרמוֹרִי, ששמץ מבוכה לא ניכר בנימת דיבורו ובנוהגו. "כשהוצע לכלול אותך ברשימת האורחים, מיחה סיר וילפריד ואמר כי את האישה קשת-התפיסה ביותר בכל מכריו וכי יש הבדל גדול בין אירוח לבין טיפול ברפי-שכל. ליידי בֶּלמְלי השיבה לו כי דווקא חסרון-הבינה הוא שזיכה אותך בהזמנה, כי את האדם היחיד שיהיה מספיק מטומטם לקנות את מכוניתם הישנה. את יודעת, זאת שהם קוראים לה 'קנאת סיזיפוס' מפני שהיא נוסעת יפה בעלייה אם דוחפים אותה."
מחאותיה של ליידי בֶּלמְלי היו נושאות יתר תוקף אלמלא הפטירה בדרך מקרה באוזניה של מייביס אותו בוקר ממש כי המכונית שמדובר בה היא בדיוק מה שנחוץ לה לביתה בדבונשיר.
מייג'ור בָּרפילד זינק אל השיחה ברגל גסה כדי להעביר אותה לפסים אחרים: "ומה יש לךָ לומר על נאפופיך באורוות עם החתולה המנומרת, אה?"
עוד לא יצאו המילים מפיו הבינו כולם את גודל המשגה.
"בנושאים כאלה לא נהוג לדון בציבור," אמר טוֹבֶּרמוֹרִי בקול קר-כקרח. "מסקירה לא מעמיקה של נוהגיך מאז שנכנסת אל הבית הזה התרשמתי כי לא היית מרגיש בנוח לוּ העברתי אני את השיחה אל נושא אבהביך."
הבהלה שקמה בעקבות הדברים לא הייתה מנת חלקו של המייג'ור בלבד.
"אולי תיגש בטובך אל המטבח לראות אם ארוחת-הערב שלך כבר מוכנה?" הציעה ליידי בֶּלמְלי בחופזה לטוֹבֶּרמוֹרִי – למראית עין פרח מזיכרונה כי נשארו עוד שעתיים תמימות עד מועד ארוחתו.
"תודה," אמר טוֹבֶּרמוֹרִי, "אבל לא מיד אחרי תה-מנחה. לא הייתי רוצה למות מקלקול-קיבה."
"לחתולים יש כידוע תשע נשמות," אמר סר וילפריד בלבביות.
"יכול להיות," השיב טוֹבֶּרמוֹרִי, "אבל רק כבד אחד."
"אַדֶלֵייד," אמרה מרת קוֹרנֶט, "את מנסה לעודד את החתול הזה שילך לרכל עלינו במדור המשרתים?"
הבהלה הפכה לנחלת הכלל. מעקה קישוטִי צר נמשך בחזיתם של רוב חלונות חדרי השינה בבית, וכולם נזכרו במורת רוח כי שימש בעבר טיילת אהובה על טוֹבֶּרמוֹרִי בכל ש
עות היום והלילה. משם יכול היה לצפות ביונים, ואלוהים יודע במה עוד. אם בדעתו להעלות זיכרונות בנימה גלוית הלב המאפיינת אותו כעת, התוצאה תהיה מביכה ומדאיגה גם יחד. מרת קורנט, שנהגה לבלות זמן רב ליד שולחן-התשפורת וגון-פניה נודע בכך שהוא מזכיר את צבעי המדבר, הייתה שרויה באי-נוחות לא פחות מהמייג'ור. העלמה סְקרוֹוֶן, שחיברה פואמות חושניות ופרועות וחייתה חיים ללא דופי, גילתה תרעומת בלבד; אם אָת שיטתית ומהוגנת בחדרי-חדרים, אין פירוש הדבר כי את מעוניינת שכולם ידעו על כך. בֶּרטי וָן טאן, שהיה כה מושחת בגיל שבע-עשרה, שכבר ויתר מזמן על הניסיון להיות גרוע יותר, החוויר עד גוון עמום של גרדניה לבנה, אבל לא שגה ונס על נפשו מן החדר כמו אוֹדוֹ פִינסבֶּרי – ג'נטלמן צעיר, שידעו עליו שהוא מתקין עצמו לשמש בקודש, ושהוטרד אולי מן הרעיון שהוא צפוי לשמוע סיפורי שערורייה. אשר לקְלוֹביס, תבונתו עמדה לו להציג חזות רגועה; בינו לבינו חישב כמה זמן ייקח לו להשיג קופסה של עכברי-מחמד כדמי-לא-יחרץ בסוכנות הפרסום "אקסצ'נג ומארט" לחפצים מיד שנייה.
אפילו במצב עדין כמו הנוכחי, לא יכלה אגנס רֶסקֶר לשאת שכבר זמן רב מדי היא איננה נמצאת בחזית העניינים. "מדוע בכלל באתי הנה?" שאלה אפוא בדרמתיות.
טוֹבֶּרמוֹרִי קפץ מיד על ההזדמנות.
"ממה שאמרת למרת קוֹרנֶט אתמול על מגרש הקריקט, באת הנה בשביל האוכל. תיארת את הזוג בֶּלמְלי כאנשים הכי משעממים שאת מכירה, אבל שיש להם שכל להעסיק טבחית ממדרגה ראשונה; אחרת אף אחד לא היה בא לבקר אצלם פעם שנייה."
"אין בזה שמץ אמת! אני מבקשת ממרת קוֹרנֶט – " הזדעקה אגנס הנבוכה.
"מרת קוֹרנֶט חזרה אחר כך על דבריך באוזני בֶּרטי ון טאן ואמרה," הוסיף טוֹבֶּרמוֹרִי, " 'האישה הזאת היא ציידת-מזון ידועה; היא תעשה הכול בשביל ארבע ארוחות ביום,' ובֶּרטי ון טאן אמר – "
בנקודה זאת פסקה למרבה החסד הרצאת-הדברים הסדורה. טוֹבֶּרמוֹרִי הבחין בחתול הגדול הצהוב של הכומרייה עושה את דרכו בשיחים אל אגף האורוות. כחץ מקשת הוא זינק ונעלם מבעד לחלון הצרפתי הפתוח.
עם היעלמות תלמידו המבריק יתר על המידה, מצא עצמו קורנליוס אֶפִּין מכותר סערה של נזיפות מרות, של חקירות דאוגות ושל הפצרות מבוהלות. הוא-הוא האחראי למצב וחובה עליו למנוע את החרפתו. האם טוֹבֶּרמוֹרִי מסוגל להקנות את כישרונו המסוכן לחתולים אחרים? הייתה השאלה הראשונה שהציגו לו. אין להוציא מכלל אפשרות, השיב, כי החתול הביא את חברו הטוב, חתול האורוות, בסוד מיומנותו החדשה. אך אין להניח כי משנתו כבר נפוצה בחוג רחב יותר.
"אם כך," אמרה מרת קוֹרנֶט, "טוֹבֶּרמוֹרִי הוא אולי חתול בעל ערך וחיית-מחמד נפלאה; אבל בוודאי תסכימי אתי, אדלייד, שגם אותו וגם את חתול האורוות יש להשמיד ללא דיחוי."
"את לא מעלה בדעתך שנהניתי מהחצי-שעה האחרונה, מה?" אמרה ליידי בֶּלמְלי במרירות. "בעלי ואני מחבבים מאוד את טוֹבֶּרמוֹרִי – כך לפחות היה עד שהחדירו אל תוכו את המיומנות האיומה הזאת; אבל עכשיו, כמובן, הדבר היחיד הוא לחסל אותו במהירות האפשרית."
"נוכל לשים קצת סטריכנין באוכל שהוא מקבל תמיד לארוחת-ערב," אמר סר וילפריד, "ואני אלך ואטביע בעצמי את חתול האורוות. הרַכָּב ייפגע מאוד אם חיית-המחמד שלו תמות, אבל אגיד לו כי שני החתולים חלו בשחין מסוג מדבק מאוד וחששנו כי המחלה תתפשט אל מלוּנות הכלבים."
"אבל מה עם ההמצאה החשובה שלי," מיחה מר אֶפִּין נמרצות; "אחרי כל השנים שחקרתי וערכתי ניסויים – "
"תוכל לערוך ניסויים בבני-הבקר בחווה שנמצאים תחת פיקוח נאות," אמרה מרת קוֹרנֶט, "או בפילים בגן החיות. אומרים שהם מאוד נבונים, וגם ייאמר לשבחם כי אינם מסתובבים ליד חדרי שינה ותחת כיסאות וכן הלאה."
מלאך-שרת שהכריז באקסטזה על בוא המילניום ואז גילה כי הוא מתנגש לאין-מחילה עם מירוץ-הסירות של הֶנלי ושיש אפוא לדחותו ללא קביעת מועד, לא היה מרגיש אכזבה גדולה מאכזבתו של קורנליוס אֶפִּין מקבלת הפנים להישגו הנפלא. יצא שדעת-הכלל הייתה נגדו, ולוּ נערך משאל, קרוב לוודאי שמיעוט לא מבוטל היה מצביע בעד הכללתו בין צרכני הסטריכנין.
ליקויים בלוח הרכבות ותשוקה תזזיתית לראות את הפרשה באה על סיומה מנעו את התפזרותה המידית של החבורה. אך הסעודה אותו ערב לא הייתה הצלחה חברתית. לסר וילפריד הייתה התנסות קשה ומתישה עם חתול האורוות ובעקבות כך עם הרכּב. אגנס רֶסקֶר צמצמה במופגן את ארוחתה לפרוסת קלי יבשה, נוגסת בה כאילו היא אויב אישי, ואילו מייביס פֶּלינגטון שמרה על שתיקה קנטרנית לאורך כל הסעודה. ליידי בֶּלמְלי ניצחה על מה שקיוותה שהוא שיחה שוטפת, אלא שתשומת לבה הייתה ממוקדת כל אותה עת בדלת. צלחת עם חתיכות דג מתובלות היטב עמדה מוכנה ומזומנה על המזנון, קינוחים ומיני תרגימה באו והלכו, אבל זכר לא היה לטוֹבֶּרמוֹרִי לא בחדר-האכילה ולא במטבח.
אך סעודת-האבלים הזו הייתה כאין וכאפס לעומת ליל השימורים בחדר-העישון. האכילה והשתייה סיפקו לכל הפחות היסח-דעת וכיסוי למבוכה השלטת. ברידג' לא בא בחשבון במתיחות-העצבים ובמצב הרוח ששררו בחדר, ואחרי שאוֹדוֹ פינסְבֶּרי השמיע ביצוע עגמומי ל"מליסנדה ביער" [פואמה מאת את'ל קליפורד שגם הולחנה, ראשית המאה ה-20) באוזני קהל מאזינים חסר-עניין, הוסכם בשתיקה להימנע ממוזיקה. באחת-עשרה בלילה עלו המשרתים על משכבם אחרי שהודיעו שהחלון הקטן במזווה הושאר פתוח כתמיד לשימושו הפרטי של טוֹבֶּרמוֹרִי. האורחים קראו לפי סדר את אוסף כתבי-העת, ובהדרגה נפנו אל ספרי הספורט והפנאי "ספריית באדמינטון" ואל הגיליונות המכורכים של "פאנץ' " [מגאזין בריטי להומור וסאטירה]. ליידי בֶּלמְלי ערכה מעת-לעת ביקורים במזווה, ובכל פעם חזרה משם בהבעת דכדוך וריפיון-רוח שסיכלה מראש הצגת שאלות.
בשעה שתיים לפנות בוקר הפר קְלוֹביס את הדממה.
"הוא לא יופיע הלילה. סביר להניח שברגע זה בדיוק הוא נמצא במערכת העיתון המקומי ומכתיב שם את הפרק הראשון בזיכרונותיו."
אחרי שתרם את תרומתו לעליצות הכללית, הלך קְלוֹביס לישון. בהפרשי-זמן ארוכים עשו כמוהו גם יתר הקרואים.
המשרתים שחילקו בין הנוכחים תה-של-שחרית השיבו פה אחד על שאלה שנהגתה פה אחד: טוֹבֶּרמוֹרִי עדיין לא חזר.
ארוחת הבוקר הייתה נעימה עוד פחות מארוחת הערב שקדמה לה. אך עוד טרם הסתיימה השתפר מצב-העניינים. פגרו של טוֹבֶּרמוֹרִי הובא פנימה מבין השיחים, היכן שגנן גילה אותו זה עתה. מן הנשיכות בגרונו והשערות הצהובות שהיו דבוקות על כפותיו היה ברור שהביס אותו, בקרב שאינו-בין-שווים, החתול הגדול מן הכומרייה.
עד חצות היום כבר עזבו רוב האורחים את הבית, ואחרי ארוחה קלה התאוששה ליידי בֶּלמְלי די הצורך לכתוב לכומר מכתב נבזי ביותר על אבדן חיית-המחמד שלה יקרת-הערך.
טוֹבֶּרמוֹרִי היה תלמידו המצטיין היחיד של אֶפִּין, ונגזר עליו שלא יקום לו יורש. שבועות אחדים אחרי-כן, פיל בגן החיות של דרזדן, שלא הראה עד אז שום סימנים של מזג סוער, התפרץ מכלובו והרג אנגלי אחד שככל הנראה הקניט אותו. ההרוג נקרא בעיתונים אוֹפּין ואֶפֶּלין, אך שמו הפרטי הובא כתיקונו: קורנליוס.
"אם הוא ניסה ללמד את החיה המסכנה פעלים יוצאים-מן-הכלל," אמר קְלוֹביס, "הוא קיבל את המגיע לו."
ליאורה יקרה הצלחת יפה כל כך לבחור ולתרגם ספור מושחז על שונרא פלא כל יודע ומפחיד כמו עד מדינה. ומי עכשיו? גונב הסודות מן המזווה הדשן של הטלפון הסלולרי . דמו לכם אסון כזה…….
נראה לי שלראשונה תגובתי ביקורתית הינה
צר היה לי על כך, אך לא די נהניתי מהקריאה די סבלתי לאמתו של דבר
הסיפור מסורבל יתר על המידה בעיני וחסר בו ובפואנטה, שלא שכנעה אותי כלל
שנינות וברק מספקים
(או שבעיית השנינות והברק שלי הן)
הסרבול שחשתי ליווה את כל מהלך קריאתי ו אפילו אחזור ואדגיש אפילו המתרגמת המחוננת לא חילצה אותי מהרגשתי זו
נועם שטוקמן ראית פעם באיזה ברקשניה חתול קופץ לגובה פי כמה מגובהו? ראית באיזה מהירות הוא הופך מבובת פרווה חמה למפלצת שורטת? לחתוליזמים האלה דרוש רקע ניגודי. חבל שהוא גרם לך אי נחת ו שעמום. ככה זה בספרות.
בילדותי בקיבוץ, לפני שנים רבות, שודר הסיפור כתסכית ברדיו. הוא היה כל כך שנון ומשעשע ונושא לשיחות בין ה"חברה" . כשקיבלתי, אז, גור חתולים סיאמי במתנה קראתי לו טוברמורי (מורי בקיצור). החתול גדל לתפארת אך לצערי מת מהרעלה כשפוזר ברחבי הקבוץ רעל נגד עכברים וחולדות. יהי זכרו ברוך.
מיכל בן גל
מדהים! חוש ההומור משגע. היכולת להציג דמויות במשפט אחד שקורץ על כל אישיותן, כמו, למשל, "ואז, לפי מיטב גינוניה של עסקנית מטעם הכנסייה המחוזית, שאלה מרת רסקר האם שפת בני-אדם הייתה קשה ללימוד". השאלה העמוקה מעבר להומור- עד היכן רצוי לשכלל ידע ומתי הוא עלול להיות הרסני, מוצגת נפלא. השם "קורנליוס" של מלמד השפות מהדהד את שם הקוסם בסיפורו של הופמן "איש החול" ובעצם רומז לכך שהסיפור כאם הוא ווריאציה נוספת עליו. יופי של סיפור.