נהרג ברסאקה I אמברוז בירס (1914-1842)

החייל הטוב ביותר במטה שלנו היה לוּטננט הרמן בְּרֵייל, אחד משני השלישים האישיים. אינני זוכר מהיכן שלף אותו הגנרל; מחטיבה כלשהי באוהיו, כמדומני. איש מאתנו לא הכירוֹ קודם, והיה מוזר לוּ הכרנו אותו, כי לא היו בינינו גם שניים שבאו מאותה המדינה, גם לא ממדינות שכנות. הגנרל חשב כנראה כי כהונה במטה שלו היא דרג-כבוד שיש להעניק רק אחרי מחשבה זהירה כדי לא לעורר קְנאוֹת בין מחלקה למחלקה ולא לסכן את האחדות בחבל-ארץ זה. הוא גם סירב לבחור קצינים מבין פיקודיו, אלא, בעזרת איזו להטוטנות של אגף המפקדה, גייס אותם מגדודים אחרים. בנסיבות אלה, לולא היו הישגיו הצבאיים של אדם מרעישים במיוחד, לא היו מגיעים לאוזני משפחתו וחברי נעוריו; ו"שופרות התהילה" היו ממילא מעט ניחרים מריבוי פטפטת.

לוּטננט בְּרֵייל התנשא לגובה שישה רגל ויותר ואבריו היו מתואמים להפליא. היו לו אותו שער בהיר ועיניים כחולות-אפורות שאנשים כה מחוננים מקשרים על פי רוב עם אומץ ממדרגה ראשונה. כיוון שהסתובב בדרך כלל במדי שרד, במיוחד במהלך פעילות צבאית כשרוב הקצינים הסתפקו בלבוש פחות נוצץ, העמיד דמות מאוד מרשימה ובולטת. יתר על כן, היו לו גינונים של ג'נטלמן, חשיבה של מלומד ולב של אריה. הוא היה כבן שלושים.

במהרה חיבבנו אותו כולנו לא פחות משהערצנו אותו. ועל כן מתוך דאגה כנה, בקְרב על נהר סטונס – הפעילות הצבאית הראשונה אחר הצטרפותו לשורותינו – גילינו שהוא לוקה בתכונה מאוד מקוממת ולא-חיילית: הפגנה רברבנית של אומץ לב. במהלך כל תהפוכותיה ותמורותיה של המערכה הזוועתית הזאת, אם בעת הלחימה בשדות הכותנה הפתוחים, או במעבה יערות הארזים, או מאחורי סוללת מסילת הברזל, לא חיפש מחסה ולוּ פעם אחת, אלא אם צוּוה לעשות כן, ובנעימה מחמירה, על ידי הגנרל, שעל פי רוב היו לו עניינים אחרים להרהר בהם חוץ משלומם של קציני המטה, או שלומם של חייליו.

בכל קרב נוסף שבְּרֵייל השתתף בו עמנו חזרו הדברים ונשנו. את סוסו, כמו פסל של פרש בכיכר העיר, היה מעמיד בתוך סוּפה של כדורי-רובה ופגזים, במקומות החשופים ביותר, בעוד שללא מאמץ, ועם יתרון ברור למי שיצא שמו כבעל שכל ישר, יכול היה לשהות בבטחה (ככל שהיא מתאפשרת בתנאי קרב) בפסקי-הזמן הקצרים שלוחם זוכה בהם לשבת בחיבוק ידיים.

כשלא רכב על סוס, אם מכורח או מתוך כבוד למפקדו או לעמיתיו שירדו מסוסיהם, התנהג בצורה דומה. היה עומד כסלע מתחת לכיפת השמים בעוד קצינים וחיילים גם יחד חיפשו מחסה. בעוד ותיקים ממנו בשנים ובשירות, גבוהים ממנו בדרגה ובעלי עוז-רוח בדוק היו שומרים בנאמנות מאחורי ראש גבעה על חיי-אדם היקרים עד בלי גבול לארצם, איש זה היה מתייצב, בטל ממעש גם הוא, על קו הרכס, מול האש הרצחנית ביותר.

כשקרבות מתנהלים בשטח פתוח, קורה לא אחת שהכוחות הלוחמים, השרועים שעות במרחק יידוי אבן אלה מאלה, חובקים את האדמה חבק היטב אל גופם כאילו הם אוהבים אותה. קציני-הקו, בעמדותיהם, משוטחים ארצה, וקציני השדה, שכל סוסיהם נהרגו או נשלחו אל העורף, היו משתופפים מתחת לחופה התופתית של בדיל שורק וברזל צורח בלי להקדיש אף לא הרהור אחד לכבודם העצמי.

בתנאים כאלה, חייו של קצין מטה חטיבתי אינם בדיוק מאושרים, בעיקר בגלל אחיזתם הרופפת כשלעצמה, אבל גם בגלל התמורות הרגשיות המערערות שהקצין עובר. ממצב זה של בטיחות יחסית, שבו אזרח היה מייחס את היחלצותו ל"נס", יש סיכוי שהקצין ישוגר, בפקודה, אל מפקדו של גדוד בקדמת החזית – איש שאיננו בולט לעין אותו רגע ולא תמיד קל למצאו בלי חיפושים למכביר בין אנשים טרודים מאוד, בתוך חפירה שבה שאלה ותשובה כאחת יש להפנות בשפת הסימנים. במקרים כאלה נהוג להרכין את הראש ולרוץ קדימה במהירות – מושא תשומת-לבם העירנית של כמה אלפי צלפים נלהבים. בשובך – ובכן, לא תמיד שבים.

שיטתו של בְּרֵייל הייתה שונה. את סוסו הפקיד בידי נושא-כליו – בְּרֵייל אהב את סוסו – והיה יוצא בשליחותו המסוכנת בלי שיכוף את גוו גם רגע אחד, ודמותו המרשימה, שהמדים רק הדגישוה, הייתה לוכדת את המבט בהיקסמות מוזרה. עקבנו אחריו בנשימה עצורה ובלב הולם. באחד האירועים מהסוג הזה, חייל  פזיז הלוקה בגמגום הוכרע בידי רגשותיו וצעק אלי: "מתער-ר-ב אתך על ש-שני דולר שהם מו-מו-רידים אותו לפנ-ני ש-שהוא מג-גיע לחפ-פירה ההיא!".

לא לקחתי חלק בהימור הברוטלי; האמנתי שהם יצליחו.

הבה ואעשה צדק לזכרו של איש אמיץ; לכל אותם סיכוני חיים לא נלוו לא יהירות גלויה ולא מעשיוֹת שלאחר מעשה. בקצת הפעמים שאחדים מאתנו נועזו למחות, חייך בְּרֵייל בנועם והסתפק בתשובת-מה, שלא עודדה עיסוק נוסף בנושא.

פעם אמר: "קפטן, אם אפול בפח כי לא שמעתי לעצתך, אני מקווה כי אשאב עידוד ברגעי האחרונים מצליל קולך האהוב נושף אל תוך אוזני את המילים רבות-החסד: 'אמרתי לך' ".

צחקנו בפניו של הקפטן – מדוע, בדיוק, לא יכולנו כנראה להסביר – ובאותו אחר- צהריים, כשנקרע לגזרים מן המארב, השתהה בְּרֵייל עם הגופה זמן-מה, מתאם בין האברים בשימת-לב בלתי-נחוצה – שם, באמצע דרך השטופה מטחי פגזים!

קל לגנות התנהגות כזאת ולא קשה לא לחקות אותה, אבל קשה לא לרחוש כבוד, ואת בְּרֵייל חיבבו לא פחות על חולשתו שהתבטאה באופן כה הרואי. קיווינו שהוא אינו טיפש, אך הוא המשיך בדרך זאת עד הסוף, ולא פעם נפצע, אבל תמיד חזר אל שורותינו כמעט ללא פגע.

כמובן, הצפוי הגיע לבסוף; מי שמתעלם מחוקי הסבירות, מקים עליו יריב שכמעט איננו מובס. זה היה ברסאקה, במדינת ג'ורג'יה, בעת המהלך הצבאי שנסתיים בכיבוש אטלנטה. ממש מול החטיבה שלנו התפרס קו החפירות של האויב בתוך שדות פתוחים לאורך רכס מתון. בשני קצותיו של שטח פתוח זה היינו קרובים אל האויב באזורי היער, אך את השטח הפתוח לא היה סיכוי לכבוש אלא בלילה, כשהחשכה תאפשר לנו להתחפר כמו חולדים שמעיפים סביבם את העפר. בינתיים היה קו ההתפרסות שלנו במרחק רבע מייל מהיער. הפריסה שלנו הייתה פחות או יותר בצורת חצי-מעגל, והקו המבוצר של האויב היה המיתר של הקשת.

"לוּטננט, לך ותמסור לקולונל וֵרְד שיתקדם קרוב ככל האפשר בלי להיחשף ושלא יבזבז תחמושת בירי בלתי נחוץ. תוכל להשאיר כאן את סוסך".

בעת שהגנרל נתן את הפקודה נמצאנו בשפת היער ליד הקצה הימיני של הקשת. קולונל וֵרְד היה ממוקם בקצה השמאלי. ההצעה להשאיר את סוסו מאחור סימנה בבירור כי בְּרֵייל אמור להשתמש במסלול הארוך יותר, דרך היערות ובין החיילים. יתר על כן, ההצעה הייתה מיותרת כי הליכה במסלול הקצר הבטיחה כישלון ודאי מוחלט של המשימה. עוד לפני שהייתה שהות למישהו לזרוק מילה, כבר דהר בְּרֵייל על סוסו אל תוך השדה וכבר ניתכה אש-להבה משורות האויב.

"תעצרו את האידיוט הזה!" צעק הגנרל.

טוראי מחיילי המשמר, חדור רצון אך איננו חכם, דרבן את סוסו לשמע הפקודה, ובמהרה נמצאו הוא וסוסו מתים על מזבח המולדת.

את בְּרֵייל לא ניתן להשיב על עקבותיו. הוא דהר בקלילות, במקביל לקווי האויב ורחוק מהם מאתיים יארדים. מראהו היה תאווה לעיניים! כובעו הועף או נורה מראשו, ושערו הבלונדי הארוך עלה וירד עם תנועת סוסו. יושב היה זקוף על האוכף, בשמאלו אוחז באחיזה רפה במושכות, וימינו שמוטה ברישול בצד גופו. הֶבלחַ פה ושם של צדודיתו הנאה כשסובב את ראשו לצד זה או אחר הוכיח כי עניינו במתרחש היה טבעי וחף מהעמדת פנים.

התמונה הייתה דרמתית להפליא אך בשום פנים לא תאטרלית. גלים-גלים של רובים ירקו אש לעברו ברשעות בהגיעו לטווח פגיעה, וחיילנו בקצה היער ענו ברעם וברק של ירי-הגנה. שוב אינם נותנים דעתם לא לפקודות ולא לשלום עצמם, קפצו בחורינו ממקומם, ובעודם נוהרים אל השטח הפתוח שילחו מסכים רחבים של כדורים אל הרכס היוקד של מקורות האיבה, ששפכו מצדם אש נגדית על החיילים הלא-מוגנים שתוצאותיה היו קטלניות. התותחנים משני צדי הקו הצטרפו גם הם לחילופי-האש והוסיפו על הטרטור והשאגות בהתפוצצויות עמוקות שהרעישו את האדמה וחתכו את האוויר בסופות של פגזים מצווחים, שמכיווּן האויב ביקעו את העצים והתיזו עליהם דם, ומצדנו טינפו את עשן כלי נשקו בתלוליות ועננים של עפר ואבק.

לרגע נלכדה תשומת לבי במהלכי הקרב, אך עתה, כשהצצתי מטה בכיוון הנתיב הבלתי-מואפל בין שני ענני-הסערה הללו, ראיתי את בְּרֵייל, סיבת כל שפיכות הדמים הזו. נסתר עתה מעיניהם של שני הצדדים, ארור ומקולל בפי ידיד וצר, עמד לו במרחב השטוף-ירי, בלי נוע, פניו נשואות אל האויב. במרחק-מה ממנו שכב סוסו. מיד ראיתי מה עצר אותו על מקומו.

כמהנדס טופוגרפיה ביצעתי עוד בראשית היום סקר מזורז של פני-הקרקע, ועתה נזכרתי כי בנקודה ההיא היה ערוץ עמוק ופתלתול שחצה את מחצית השדה מקווי האויב והלאה בתוואי של זוויות ישרות. ממקום עומדנו היה הערוץ נסתר-מעין, אך בְּרֵייל מן הסתם לא ידע זאת. היה ברור שאי-אפשר לחצותו. קדקודיהן של הזוויות היו מספקים לבְּרֵייל מחסה גמור לוּ בחר ליהנות מהנס שפעל לטובתו והיה מזנק פנימה אל הערוץ. קדימה הוא לא יכול היה לצעוד, ואחורנית הוא לא רצה לפנות. הוא עמד וחיכה למותו; והמוות לא איחר לבוא.

בגלל איזה צירוף-מקרים מסתורי, מיד עם נפילתו של בְּרֵייל פסקו חילופי הירי, חוץ מקומץ יריות לא-שיטתי, במרווחים גדולים, שפעלו להדגיש את הדממה יותר מאשר להפר אותה. לכאורה שני הצדדים היכו פתאום על חטאי פשעם חסר-התועלת. ארבעה נושאי-אלונקות מן הצד שלנו, ובראשם סמל עם דגל לבן, התקדמו מיד באין מפריע אל פנים השדה ופנו ישירות אל מקום גופתו של בְּרֵייל. כמה וכמה קצינים וחיילים מכוחות הקונפדרציה יצאו לפגוש אותם, ובראשים מגולים סייעו להם להרים את מטענם המקודש. בעוד הם נושאים אותו לכיווננו, שמענו מאחורי קווי האויב צליל חלילים והמיה כבושה של תוף – הספד. צבא רחב-לב נתן כבוד לנופל האמיץ.

בין חפציו של המת נמצא ארנקון מוכתם מעור-עגל. בחלוקת המזכרות משל ידידנו המת, בהוראתו של הגנרל, נפל הארנקון בחלקי.

שנה אחרי תום המלחמה, בדרכי לקליפורניה, פתחתי את הארנקון ובדקתי ברפרוף את תוכנו. מתוך תא צדדי צנח מכתב ללא מעטפה או כתובת. כתב היד היה של אישה, והמכתב נפתח במילות חיבה אך ללא ציון שם. בֹשוּרת התאריך נכתב: סן פרנציסקו קליפורניה, 9 ביולי 1862. החתימה הייתה "יקירתך". במקרה הופיע שמה המלא של הכותבת בגוף הטקסט: מריאן מנדנהול.

המכתב העיד על תרבות וחינוך טוב, ועם זאת היה מכתב אהבה רגיל, אם קיים כל עיקר מכתב אהבה רגיל. לא היה בו הרבה, אבל היה דבר-מה. הנה:

"מר וינטרס, שתמיד אשנא אותו על כך, סיפר שבַּקרב בווירג'יניה, שבו נפצע, ראו אותך כורע מאחורי עץ. לדעתי הוא מנסה לגרוע מערכך בעיני, והוא יודע שכך היה קורה לוּ האמנתי לסיפור. הייתי מסוגלת לשאת בשורה על מותו של אהובי החייל, אבל לא על פחדנותו".

אלה היו המילים, שבאותו אחר צהריים שמשי, בחבל-ארץ רחוק [רסאקה], שחטו מאה גברים. האמנם נשים הן יצורים חלשים?

ערב אחד סרתי אל העלמה מנדנהול להחזיר לה את המכתב. גם התכוונתי להגיד לה מה פעלה – אבל לא שהצליחה בכך. מצאתיה בבית נאה ברינקון-היל. היא הייתה יפהפייה, מחונכת היטב – בקצרה מקסימה.

"היכרת את לוּטננט הרמן בְּרֵייל", אמרתי די בפתאומיות. "ידוע לך, בלי ספק, שהוא נפל בקרב. בין חפציו נמצא מכתב ממך. שליחותי היא להפקיד אותו בידיך".

היא נטלה את המכתב בתנועה מכנית, קראה בו בפנים שהסמיקו והלכו, ואז נשאה אלי את מבטה בחיוך ואמרה: "מאוד נאה מצדך, אבל ממש לא היה נחוץ שתטרח". ואז נרתעה על מקומה ופניה חוורו. "הכתם הזה", אמרה, "זה באמת – בטח לא –".

"גברתי", אמרתי, "אתך הסליחה, אבל זהו דמו של לב טהור ונאמן מכל שהלם אי-פעם עלי-אדמות".

בהינף-יד זריז הטילה את המכתב על הגחלים הבוערות. "אוה, אני לא מסוגלת לראות דם!" אמרה. "איך הוא מת?".

שלא מרצוני קמתי להציל את פיסת הנייר הזאת, שהייתה מקודשת אף לי, ועכשיו ניצבתי כמעט מאחורי העלמה. בעת שפנתה אלי בַּשאלה, סובבה כלשהו את פניה וזקפה אותן מעט. אורוֹ של המכתב הבוער השתקף בעיניה וגִוונן בארגמן את לחיה בדומה לַכּתם שעל דף הנייר. מעודי לא ראיתי דבר כה מפואר כאותה ברייה נתעבת.

"בהכשת נחש", עניתי לה.

תגובה אחת בנושא “נהרג ברסאקה I אמברוז בירס (1914-1842)”

  1. הי ליאורה,
    כמה יפה… "וגִוונן"…. הטיה מבית היוצר שלך? מעולם לא נתקלתי בהטיה כזאת…
    כל הכבוד!

    והסיומת הביאה לזכרוני את דברי הגמרא
    במסכת שבת דף נה עמוד ב: "ארבעה מתו בעטיו של נחש, ואלו הן: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד", היינו שהיו צדיקים גמורים ולא היה בהם חטא כלל, ובכל זאת מתו בעוון של אדם הראשון שאכל מעץ הדעת ונגזרה עליו מיתה, שלא הצליחו לתקנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *