פיטר מורטון ניעור בחלחלה משנתו אל מול אור ראשון. גשם נקש בחלון. היה ה-5 בינואר. הוא הביט מעבר לשולחן (עמד עליו נר-לילה שנזל והתמוסס לשלולית) אל המיטה השנייה. פרנסיס מורטון ישן עדיין, ופיטר חזר ונשכב בעוד עיניו תלויות באחיו. שעשע אותו לדמות שהוא צופה בו-עצמו – אותו שֹער, אותן עיניים, אותן שפתיים, אותו קו של לחי. אך המחשבה פג טעמה, והתודעה חזרה אל העובדה שהעניקה חשיבות ליום הזה מכלל הימים. היה ה-5 בינואר. הוא התקשה להאמין שכבר חלפה שנה מאז שמרת הֵן-פָלקוֹן ערכה את מסיבת הילדים האחרונה.
פרנסיס הסתובב פתאום ושכב על גבו והטיל זרוע על פניו ובכך חסם את פיו. לבו של פיטר החיש את פעימותיו, הפעם לא מהנאה, אלא מאי-שקט. הוא התיישב וקרא אל מעבר לשולחן "תקום כבר". כתפיו של פרנסיס הרעידו והוא הטיח באוויר אגרוף קפוץ, אך עיניו נשארו עצומות. לפיטר נדמה שהחדר החשיך פתאום, כאילו ציפור גדולה עטה. הוא קרא שנית: "תקום כבר", ושוב היו אור כסוף ונגיעות של גשם בחלונות.
פרנסיס שפשף את עיניו. "קראת לי?" שאל.
"חלמת חלום רע", אמר פיטר. ניסיון העבר לימד אותו איך תודעותיהם משקפות זו את זו. אך הוא היה קשיש יותר, בכמה דקות, ותוספת קצרה זו של פסק-אור, בעוד אחיו נאבק בכאב ובחשכה, העניקה לו ביטחון עצמי ויצר-הגנה על אחיו שפחד מדברים רבים כל כך.
"חלמתי שאני מת", אמר פרנסיס.
"איך זה נראה?" שאל פיטר.
"אני לא זוכר", אמר פרנסיס.
"ניקח אותו הבוקר לצעדה הגונה", אמרה האומנת. "הרוח תגרש את החיידקים. קומו עכשיו שניכם", והיא יצאה וסגרה את הדלת.
"חבל", אמר פיטר. "למה שלא תישאר במיטה? אני אגיד לאמא שהרגשת חולה מדי אז לא קמת". אך להתקומם נגד הגורל היה למעלה מכוחו של פרנסיס. אם יישאר במיטה הם יבואו ויקישו על חזהו ויתקעו מד-חום בפיו ויציצו בלשונו ויגלו שהוא מעמיד פנים. נכון שהוא לא הרגיש טוב – תחושה של ריק ובחילה בבטן ודפיקות לב מואצות, אך הוא ידע שהסיבה היא רק פחד, פחד מהמסיבה, פחד שיכריחו אותו להתחבא בחשכה, בלי חברתו של פיטר ובלי תאורת-לילה שתפזר את החשכה.
"לא, אני אקום" אמר, ואז בייאוש פתאומי, "אבל לא אלך למסיבה של גברת הֵן-פָלקוֹן. אני נשבע באלוהים שלא אלך". כעת הכול ודאי יהיה בסדר, חשב. אלוהים לא ירשה לו להתכחש לשבועה כל כך חגיגית. הוא יראה לו איך. לפניו כל הבוקר וכל אחר-הצהריים עד שעה ארבע. לא צריך לדאוג כשהעשב עדיין פריך מהכפור של הבוקר. הכול עוד עלול לקרות. הוא עלול להיחתך או לשבור רגל או לחטוף צינון חריף. אלוהים יסתדר איכשהו.
היה לו ביטחון כזה באלוהים, שבזמן ארוחת הבוקר, כשאמו אמרה, "שמעתי שאתה מצונן, פרנסיס", הוא פטר את דבריה בתנועת יד. "היינו רוצים לשמוע על כך עוד", אמרה אמו באירוניה, "אלמלא הייתה לנו מסיבה הערב", ופרנסיס חייך; בורותה של אמו בכל הנוגע אליו הדהימה והפחידה אותו.
שמחתו הייתה מתארכת אילולא פגש את ג'ויס בטיול הבוקר. הוא היה לבד עם האומנת, כי פיטר קיבל רשות להיעדר כדי לסיים את מכלאת-הארנבים במחסן. אם פיטר היה נוכח, היה פחות אכפת לו; האומנת הייתה גם של פיטר. אך עתה נראָה כאילו היא נשכרה רק לצרכיו כי לא בוטחים בו שהוא מסוגל ללכת לבד. ג'ויס הייתה גדולה ממנו רק בשנתיים והיא טיילה לבדה. היא התקרבה אליהם בפסיעות גדולות, צמותיה מקפצות. היא זרקה מבט של בוז בפרנסיס והתרברבה לפני האומנת: "הלו, אומנת. תביאי את פרנסיס למסיבה הערב? מייבל ואני באות"; אמרה ופנתה ונעלמה במורד הרחוב אל ביתה של מייבל ווֹרן, בגפה ומודעת לכך, ברשות עצמה ברחוב הארוך, הריק.
"כזאת ילדה נחמדה", אמרה האומנת. אך פרנסיס לא ענה, רק הרגיש איך לבו הולם קפיץ-קפוץ, קולט כי שעת המסיבה קרבה במהירות. אלוהים לא עשה בשבילו כלום, והדקות עפות להן.
הן עפו מהר מכדי שיתכנן לו איזו התחמקות, או אפילו יכשיר את לבו לניסיון הקשה הצפוי. הבהלה כמעט הדבירה אותו, כשבלי שהתכונן מצא עצמו בדלת הכניסה, צווארון מעילו זקוף כנגד הקור ופנסהּ של האומנת מסמן נתיב קצר בחשכה בחוץ. מאחוריו היו אורות המסדרון וצליליה של משרתת העורכת את השולחן לארוחת הערב שאביו ואמו יאכלו ביחידות. כמעט והכריעה אותו התשוקה להסתובב ולרוץ הביתה ולקרוא בקול לאמו כי אינו הולך למסיבה, כי אינו מעז ללכת. הם לא יוכלו להכריח אותו. כמעט יכול לשמוע את עצמו הוגה אותן מלים נחרצות, ממוטט לתמיד את מחסום הבורות שהציל את נפשו מידיעתם של הוריו."אני פוחד ללכת. אני לא אלך. אני לא מעז. הם יכריחו אותי להתחבא בחושך, ואני פוחד מן החושך. אני אצרח ואצרח ואצרח". בעיני רוחו יכול היה לראות את התימהון על פני אמו, ואז את הבִּטחה הצוננת במענה-הלשון החד של המבוגרים: "אל תהיה טיפש. אתה חייב ללכת. הרי נענינו בחיוב להזמנתה של מרת הֵן-פָלקוֹן".
אבל הם לא יכולים להכריח אותו ללכת. והוא עמד והיסס בפתח הבית בעוד כפות רגליה של האומנת חרקו על העשב כסוי-הכפור לעבר השער. הוא ישיב להם: "אתם יכולים להגיד שאני חולה. אני לא אלך. אני מפחד מהחושך". ואמו תגיד: "אל תהיה טיפש. אתה יודע שאין מה לפחד מהחושך". אך הוא זיהה את הכזב בטיעון הזה. הוא ידע איך גם לימדו אותו שאין לפחד מהמוות, ואיך מתוך פחד הם הפנו עורף לעצם קיומו. אבל הם לא יכולים להכריח אותו ללכת למסיבה. "אני אצרח. אני אצרח".
"פרנסיס, בוא הנה", שמע את קולה של האומנת מעבר למדשאה המתנצנצת בזוהר עמום וראה את המעגל הצהוב של הפנס סובב מעץ לשיח. "אני בא", קרא בייאוש. הוא לא היה מסוגל לחשוף את אחרוני סודותיו ולשים קץ לאיפוק בין אמו לבינו כשהביא בחשבון, כמפלט אחרון, תחינה אפשרית נוספת אל מרת הֵן-פָלקוֹן. מחשבה זאת הרגיעה אותו כשצעד בלי למעוד במסדרון, קטן כל-כך, לעבר גופה העצום. לבו פעם בפעימות לא-קצובות, אך כעת כבר שלט בקולו כשדיבר בהטעמה קפדנית: "ערב טוב גברת הֵן-פָלקוֹן. היה נאה מאוד מצדך להזמין אותי למסיבה". בפניו המתוחות הנישאות אל קימור שדיה ובנאומו המנומס הרהוט דמה לזקן כמוש. כתְאוֹם הוא היה במובנים רבים ילד יחיד. לדבר אל פיטר היה כמו לדבר אל בבואתו-שלו במראה, אל דמות שונה במקצת בגלל פגם בזכוכית, ובכך יותר מששיקפה את מראית-עצמו שיקפה את מראיתו של מי שהוא ביקש להיות – אחד שפטור מפחדיו הלא-הגיוניים מחושך, מצעדיהם של זרים, ממעוף עטלפים בגנים שנמלאו דמדומים.
"ילד מתוק", אמרה מרת הֵן-פָלקוֹן בפיזור-דעת. היא נופפה בזרועותיה, כאילו ילדים הם להקת תרנגולות, וסחררה אותם אל תוך רשימת הבידור הנוקשה: מירוצי כפית וביצה, מירוצי שלוש רגליים, שיפוד תפוחים, משחקים שזימנו לפרנסיס השפלה, אך לא גרוע מזה. ובמרווחים התכופים, כשמאומה לא נדרש ממנו והוא היה חופשי לעמוד לבדו בפינות רחוקות ככל האפשר ממבטה הלעגני של מייבל ווֹרן, הייתה לו שהות לתכנן איך הוא עשוי להתחמק מאימת החשכה הקרבה. הוא ידע שאין ממה לפחד עד אחרי מנחת-התה, ורק אחרי שהיה ישוב בשלולית של זוהר צהוב שזרקו עשרת הנרות על עוגת יום ההולדת של קולין הֵן-פָלקוֹן, רק אז היה מודע לגמרי כי הדבר שפחד ממנו קרוב להתרחש. הוא שמע את קולה הגבוה של ג'ויס במורד השולחן, "אחרי התה הולכים לשחק מחבואים בחושך".
"אוי, לא," אמר פיטר למראה הבעתו הדאוגה של פרנסיס, "אל תתחיל. אנחנו משחקים את זה כל שנה".
"אבל זה בתכנית", נזדעקה מייבל ווֹרן. "ראיתי בעצמי. הסתכלתי מעבר לכתפיים של גברת הֵן-פָלקוֹן. תה בחמש, מחבואים בחושך בין רבע לשש ושש וחצי. הכול כתוב בתכנית".
פיטר לא התווכח כי אם מחבואים משובץ בתכנית של מרת הֵן-פָלקוֹן, אי-אפשר להתחמק, לא משנה מה יגיד. הוא ביקש עוד פרוסה של עוגת יום הולדת וגמע מן התה לאטו. אולי יהיה אפשר לדחות את המשחק ברבע שעה, ובכך לספק לפרנסיס עוד כמה דקות לתכנן תכנית. אבל פיטר נכשל גם בזאת, כי הילדים כבר התחילו לעזוב את השולחן בצמדים או בשלשות. זה היה כישלונו השלישי, ושוב ראה ציפור גדולה מאפילה בכנפיה על פני אחיו. אך הוא גער חרש בעצמו על השטות שעשה וגמר את העוגה בהרגשה מרוממת יותר כשנזכר בפזמון ההוא של המבוגרים: "אין מה לפחד מהחושך". אחרונים לעזוב את השולחן הגיעו האחים אל המסדרון ושם פגשו את מבטה קצר-הרוח והבולש של מרת הֵן-פָלקוֹן.
"ועכשיו", אמרה, "נשחק מחבואים בחושך".
פיטר התבונן באחיו וראה כי שפתיו קפוצות. פרנסיס, ידע, חשש מן הרגע הזה מתחילת המסיבה, ניסה לגייס אומץ לב וזנח את הניסיון. הוא ודאי התפלל להיחלץ באיזו תחבולה מן המשחק, המשחק שהתקבל עתה בקריאות התרגשות מצד יתר הילדים. "בואו נתחיל כבר"; "חייבים להתחלק לקבוצות"; "יש איזה מקום בבית שאי-אפשר לשחק שם?"; "איפה יהיה הבסיס?".
"אני חושב", אמר פרנסיס מורטון, שניגש עתה אל מרת הֵן-פָלקוֹן, מבטו נעוץ בלי נוע בשדיה השופעים, "אני חושב שאין טעם שאשתתף במשחק. האומנת שלי באה עוד מעט לקחת אותי".
"האומנת שלך יכולה לחכות, פרנסיס", אמרה מרת הֵן-פָלקוֹן ומחאה כפיים להזעיק אל צדה ילדים אחדים שכבר תעו במעלה גרם המדרגות אל קומות הבית העליונות. "אמא שלך לא תתנגד".
זה היה הגבול לתחבלנותו של פרנסיס. קודם סירב להאמין כי תירוץ כזה, שתוכנן היטב, עלול להיכשל. כל מה שהיה מסוגל להגיד עכשיו באותה נימה מדוקדקת ששאר הילדים שנאו כי חשבו שהיא מייצגת יוהרה היה, "אני חושב שיותר טוב שלא אשחק". הוא עמד בלי לזוז, ואף שפחד, שמר על אברי פניו שלא יזועו. אך ידיעת אימתו של אחיו, או השתקפותה של האימה עצמה, הגיעו אל מוחו של פיטר. באותו רגע יכול היה פיטר לגעות בפחד מהאורות הבורקים שכָּבים עתה ועוזבים אותו לבדו באי של חשכה מוקף לחיכות רכות של פסיעות זרות. ואז הוא נזכר כי הפחד איננו שלו, אלא של אחיו. בדחף של פתע אמר למרת הֵן-פָלקוֹן, "בבקשה, אני לא חושב שפרנסיס צריך לשחק. חושך עושה אותו נורא עצבני".
המילים הללו היו טעות. שישה ילדים התחילו לשיר "פחדן אחד, שפן אחד" והפנו אל פרנסיס מורטון פרצופים מייסרים שדמו לריק בפרצופן של חמניות רחבות.
בלי שיסתכל אל אחיו אמר פרנסיס: "בטח שאני אשחק. אני לא פוחד. אני רק חשבתי". אך לעת הזאת כבר נשתכח פרנסיס ממעניו ההולכי-על-שתיים. הילדים נקהלו בערבוביה סביב מרת הֵן-פָלקוֹן, קולותיהם הצווחניים מנקרים אותה בשאלות והצעות.
"מותר בכל מקום בבית. נכבה את כל האורות. כן, אפשר להתחבא בארונות. צריך להישאר במחבוא זמן רב ככל האפשר. אין בסיס".
פיטר עמד במרחק מהשאר, בוש ונכלם על האופן המסורבל שבו ניסה לעזור לאחיו. כעת יכול היה להרגיש איך מזדחלת אל פינות מוחו הרתיעה שחש פרנסיס מניסיונו לגונן עליו. ילדים רבים עלו בריצה במדרגות, והאורות בקומה העליונה כבו. עלטה, כמו כנפיים של עטלף, ירדה והתיישבה על המישורת. אחרים התחילו לכבות את האורות בקצה המסדרון עד שהקבוצה כולה התכנסה בזוהר המרכזי של הנברשת, בעוד העטלפים התנחלו סביב במחסה כנפיים דמויות-ברדסים והמתינו שמישהו יכבה גם את הנברשת.
"אתה ופרנסיס בקבוצה שמתחבאת", אמרה ילדה אחת תמירה, ואז כבה האור לגמרי והשטיח התנדנד תחת רגליו באוושושים של פסיעות רגליים, כמו משבי רוח קטנים קרים שמזדחלים ונעלמים בפינות.
"איפה פרנסיס?" תמה פיטר. "אם אצטרף אליו הוא לא יפחד כל כך מכל הרעשים האלה". "הרעשים האלה" היו המעטפת של הדממה: חריקה של קרש רופף, סגירה זהירה של דלת ארון, יבבה של ציפורן שמושכים על פני עץ ממורק.
פיטר עמד במרכז הרצפה החשוכה העזובה, אינו מקשיב אלא מחכה לרעיון שיעלה במוחו על מקום הימצאו של אחיו. אבל פרנסיס רבץ כשאצבעותיו מכסות על אוזניו, עיניו עצומות בלא הועיל, מוחו אטום לרשמים ורק הרגשת מתח מצליחה לחצות את מרווח העלטה. ואז קול קרא: "אני בא", וכאילו השליטה העצמית של אחיו נותצה על ידי הקריאה הפתאומית, קפץ פיטר מורטון בפחדו של אחיו. אלא שלא היה זה פחדו-שלו. מה שהיה אצל אחיו בהלה צורבת היה אצלו רגש אלטרואיסטי שהשאיר את השכל חף מכל פגע. "במקומו של פרנסיס, איפה הייתי מתחבא?" שאל את עצמו. אך גם אם לא היה הוא עצמו פרנסיס, לפחות היה אספקלריה של אחיו, ולכן התשובה הייתה מידית: "בין כוננית הספרים לשמאלה של דלת חדר העבודה לבין ספת העור". בין התאומים לא תיתכן לשון טלפתיה. הם היו יחד ברחם ולא ניתן היה להפרידם.
פיטר מורטון הלך על ראשי בהונותיו אל מקום מחבואו של פרנסיס. מדי פעם קרקש לוח-עץ, וכיוון שחשש כי אחד המחפשים החרישיים בעלטה יתפוס אותו, רכן והתיר את שרוכיו. תגית פגעה ברצפה והצליל המתכתי שילח ממקומם לעברו המון כפות רגליים זהירות. אך כעת כבר היה בגרביים וכמעט וצחק בלי קול על הרודפים, אלא שאז מעד מישהו על הנעליים שהשיל ולבו של פיטר צנח בקרבו. שום לוח עץ לא הסגיר משם ואילך את התקדמותו של פיטר מורטון. ברגליים גרובות נע פיטר בשקט ובביטחון אל מטרתו. חוש פנימי אמר לו כי הוא קרוב לקיר, והוא פשט יד והניח את אצבעותיו על פני אחיו.
פרנסיס מורטון לא השמיע צעקה, אך הקפיצה שקפץ לבו של פיטר גילתה לו את ממדי האימה של פרנסיס. "הכול בסדר", לחש וידו החליקה מטה על פני הדמות השפופה עד שתפס ביד מאוגרפת. "זה רק אני. אני אשאר אתך". ואחרי שלפת אליו בחזקה את אחיו, הקשיב למפל הלחישות שדבריו העירו סביבו. יד נגעה בכוננית לא הרחק מראשו של פיטר, והוא היה ער לכך שפחדו של פרנסיס לא שכך למרות נוכחותו. אמנם עז פחות, נסבל יותר, כך קיווה, אך קיים. הוא ידע שהפחד שהוא חוֹוה הוא פחדו של אחיו, לא שלו. חשכה בשביל פיטר הייתה לא יותר מאשר היעדרו של אור; היד המגששת הייתה של ילד מוכר. באורך רוח חיכה שיגלו אותם.
לא היה צורך לדבר, כי בין פרנסיס ובינו שררה קרבת מחשבות ורגשות אינטימית מאין כמותה. כשהם אוחזים ידיים, זרימת המחשבה ביניהם ארכה פחות מלָצוּר צורת מילים בשפתיים. הוא היה מסוגל לחוות את מלוא המהלך של רגשי אחיו – מקפיצת הבהלה על המגע הגופני הלא-צפוי עד ההלמות הלא-מופרת של הפחד, שנמשכה עתה עוד ועוד כמו פעימה סדירה של דופק. פיטר מורטון חשב בכל הכוח, "אני פה. אתה לא צריך לפחד. האורות יידלקו בקרוב. הרשרוש, התנועה הזאת, אין מה לפחד מהם. זה רק ג'ויס, מייבל ווֹרן". הוא הפגיז את הדמות השפופה במחשבות של ביטחון, ובכל זאת הרגיש כי הפחד לא נרגע. "הם מתחילים להתלחש. כבר נמאס להם לחפש אותנו. האורות יידלקו תיכף ומיד. ניצחנו. אל תפחד. זה מישהו על המדרגות. אני מתאר לעצמי שזאת גברת הֵן-פָלקוֹן. תקשיב. הם מגששים למצוא את מתג החשמל". תזוזה של כפות רגליים על השטיח, חיכוך ידיים בקיר, הסטת וילון, נקישת כף מנעול, פתיחת דלת של ארון. בכוננית מעל ראשם ספר רופף זע מנגיעת יד. "רק ג'ויס, רק מייבל ווֹרן, רק גברת הֵן-פָלקוֹן" – קרשדנו של חשיבה מרגיעה, ואז פֶּרץ אור בנברשת, כמו פרץ פריחה של עצי פרי.
קולם של הילדים התנשא בצווחה אל הבוהק למעלה. "איפה פיטר?", "חיפשתם למעלה?", "איפה פרנסיס?", אבל הם השתתקו שוב לקול זעקתה של מרת הֵן-פָלקוֹן. אך לא מרת הֵן-פָלקוֹן היא שהשגיחה ראשונה בדממתו של פרנסיס מורטון, שעוד קודם התמוטט אל הקיר ממגע ידו של אחיו. הלוּם יגון צחיח המשיך פיטר להחזיק בַּאצבעות הקפוצות. לא רק שאחיו מת; מוחו של פיטר, צעיר מכדי לתפוס את מלוא הפרדוקס, שרוי בערפול חושים של רחמים עצמיים, תהה מדוע זה הִמשיכה עוד ועוד הלמות פחדו של אחיו, אחרי שכבר היה במקום שתמיד סופר לו כי אין שם לא אימה ולא חושך.
