אף כי בֶּרתה יאנג כבר הייתה בת שלושים, היו רגעים שבהם רצתה לרוץ בִּמקום ללכת, לצאת במחול על המדרכה, לגלגל חישוק, לזרוק משהו למעלה באוויר ולשוב ולתפוס אותו או לעמוד בלי נוע ולצחוק – על כלום, פשוט על כלום.
כי מה תוכלי לעשות כשְבָּת שלושים את סובבת ופונה אל הרחוב שלך, ונשטפת פתאום רגש של אושר – אושר עילאי! – כאילו בלעתְ פתאום חתיכה זוהרת של שמש-אחר-הצהריים, והיא בוערת בתוכֵך, מתיזה אל כל חלקיק בָּך זרזיף דק של ניצוצות, אל כל אצבע, אל כל בוהן…
תגידו, יש דרך לבטא אושר בלי שיאמרו עליך שאת "שיכורה ופורעת סדרים בציבור"? תרבותיות היא משהו אידיוטי לגמרי! למה לתת לאדם גוף, אם חובה לשמור עליו סגור בקופסא כמו איזה כינור נדיר?
"לא, כינור זה לא דוגמא טובה," חשבה בעודה מטפסת במהירות במדרגות ומפשפשת בארנק אחר המפתח – שוב שכחה אותו – ומקרקשת בתיבת-הדואר. "זה לא דוגמא טובה, כי – תודה, מרי" – היא נכנסת לפרוזדור. "האומנת חזרה?"
"כן, גברתי."
"והפֵּרות הגיעו?"
"כן, גברתי. הכול הגיע."
"תכניסי את הפֵּרות אל חדר-האכילה, בסדר? אני אסדר אותם לפני שאני עולה למעלה."
היה אפלולי בחדר-האכילה וצונן למדי. ובכל זאת הסירה בֶּרתה בתנופה את המעיל מעליה: את הלפיתה ההדוקה שלו לא הייתה מסוגלת לסבול רגע נוסף; והאוויר הקר צנח על זרועותיה.
אך בחזהָ עוד נותר בעינו אותו מקום של נְהרה זוהרת – ומתז הניצוצות הקטנים הנובע ממנה. זה היה כמעט קשה מנשוֹא. כמעט לא העזה לנשום פן תלבֶּה אותו, ובכל זאת שאפה עמוקות פעם-פעמיים. בקושי העזה להציץ במראה הקרה – ובכל זאת הביטה, והיא שיקפה לה אישה קורנת, עם שפתיים מחייכות, רוטטות, עם עיניים כהות גדולות והבעה של קשב, של המתנה למשהו… שמוּעד להתרחש… שמובטח לה כי יתרחש… בוודאות גמורה.
מרי הביאה את הפֵּרות על מגש וגם קערת זכוכית וצלחת כחולה, נחמדה למראה, עם בוהק מוזר, כאילו הוטבלה בחלב.
"להדליק אור?"
"לא, תודה. אני רואה בסדר גמור."
היו שם קלמנטינות והיו תפוחים עם סומק ורוד-עז, אגסים אחדים צהובים, חלקים כמו משי, קצת ענבים לבנים מכוסים דוק של כסף ואשכול גדול של ענבים סגולים. את אלה קנתה כדי שיתאימו בצבעם לשטיח החדש בחדר-האכילה. כן, זה נשמע קצת מופרך והזוי, אבל זאת באמת הסיבה מדוע קנתה אותם. בחנות היא אמרה לעצמה: "אני חייבת כמה ענבים סגולים כדי להרים את השטיח אל השולחן". אז זה נראָה הגיוני בתכלית.
וכשהשלימה את המשימה, ומולה שתי פירמידות של הצורות ההן, עגולות ובורקות, נסוגה מעט מן השולחן כדי לקבל את מלוא הרושם – ומה שהתקבל היה מוזר ביותר. כי השולחן הכהה נראה כמתפוגג אל תוך האור העמום, וקערת הזכוכית והצלחת הכחולה דמו כמשייטות באוויר. וכל זה, במצב רוחה הנוכחי, היה כמובן נהדר לאין-שיעור… היא פרצה בצחוק.
"לא, לא. אני נעשית היסטרית." והיא תפסה בארנקה ובמעיל ונחפזה במעלה המדרגות אל חדר-הילדים.
האומנת הייתה ישובה אל שולחן נמוך, מאכילה את ב' הפעוטה אחרי הרחצה. התינוקת לבשה כותונת פלאנל לבנה ואפודת צמר כחולה, ושערה הכהה הדק היה אסוף על קודקודה בתלולית קטנה מצחיקה. למראה אמא שלה, החלה לקפץ.
"בואי, חמודה שלי, גומרים הכול כמו ילדה טובה," אמרה האומנת, קופצת את שפתיה בהבעה המוכרת לבֶּרתה שפירושה, שוב נכנסְת לחדר בזמן לא מתאים.
"היא התנהגה יפה, נֶני?"
"היא הייתה חמודה שלנו כל אחר-הצהריים," ליחשה נני. "הלכנו לפארק ואני ישבתי על כיסא והוצאתי אותה מהעגלה, וכלב גדול ניגש ושם את הראש שלו על הברכיים שלי, והיא תפסה לו באוזן ומשכה. אוי, היית צריכה לראות אותה."
בֶּרתה רצתה לשאול אם לא היה מסוכן להרשות לה לתפוס באוזנו של כלב לא-מוכר. אך לא העזה. עומדת הייתה ומתבוננת בהן, ידיה שמוטות, כמו ילדה ענייה מול ילדת-עשירים עם בובה.
התינוקת שוב נשאה את מבטה, לטשה עיניים, ואז חייכה חיוך כה מקסים שבֶּרתה לא התאפקה וקראה: "הוי, נֶני, תני לי לגמור להאכיל אותה בזמן שאת מחזירה למקום את כלי הרחצה."
"לא כדאי, גברתי, שהילדה תעבור מאחד לשני בזמן שהיא אוכלת," אמרה נני, עדיין מלחשת. "זה מכניס לה אי-שקט; זה בטח ירגיז אותה."
כמה מופרך! בשביל מה יש תינוקת אם חייבים לשמור אותה – לא בקופסא כמו כינור נדיר – בידיים של אישה אחרת?
"אבל אני מוכרחה!" אמרה.
נעלבת ופגועה מסרה לה האומנת את התינוקת.
"תשגיחי לא לרגש אותה אחרי שהיא אכלה. זה מה שאת תמיד עושה, גברתי. ואחרי זה כל כך קשה לי אִתה!"
תודה לאל! האומנת יצאה מן החדר עם מגבות הרחצה.
"עכשיו את רק שלי, מלאכית קטנה," אמרה בֶּרתה בעוד התינוקת מתרפקת אל חיקה.
התינוקת אכלה בחפץ-לב, משרבבת את שפתיה אל הכפית ואז מנופפת בידיה. לפעמים לא נתנה שיחלצו את הכפית מפיה; ופעמים אחרות היא הדפה את הכפית המלאה לכל הרוחות.
אחרי שגמרו את המרק, ניגשה בֶּרתה אל הקמין. "את מותק – את כזאת מותק!" אמרה ונישקה את התינוקת החמימה. "אני כל כך-כל כך אוהבת אותך. את חמודונת של אמא."
אמת, היא כל כך אהבה את ב' הקטנה – את צווארה כשהתכופפה לפנים, את בהונותיה המושלמות שבהקו שקופות באור הקמין – כל כך אהבה עד שרגש האושר שטף אותה שוב, ושוב לא ידעה איך תבטא אותו, מה תעשה בו.
"מבקשים אותך בטלפון," נכנסה נני ואמרה, ובארשת ניצחון תבעה לרשותה את ב' הקטנה.
בֶּרתה ירדה ביעף במדרגות. זה היה הָארִי.
"זאת את, בֶּר? תקשיבי, אני מאחר. אקח מונית ואגיע הכי מהר שאני יכול, אבל תעכבי את הארוחה בעשר דקות – טוב? בסדר?"
"כן, ברור. אוי, הָארִי!"
"כן?"
מה היא יכולה להגיד? אין לה מה להגיד. כל מה שרצתה הוא להמשיך להשתהות אתו עוד רגע. היא לא יכולה לבכות. זה מטופש: "איזה יום אלוהי זה היה!"
"מה קורה?" ירה אליה הקול הקטן.
"כלום. Entendu [סיכמנו]," אמרה בֶּרתה ותלתה את השפופרת, והרהרה בינה לבינה שהציוויליזציה מטומטמת בהרבה ממה שחושבים.
הם הזמינו אנשים לארוחת-הערב: נורמן נָייטס ורעייתו – זוג למופת – הוא על סף השקת תאטרון והיא משוגעת על עיצוב פנים, אדי ווֹרן, שזה עתה ראה אור ספר שירה קטן פרי עטו והיה הוא עצמו מבוקש מאוד בכל בית-משפחה, ו"רכישה חדשה" של בֶּרתה בשם פּרל פּוּלטוֹן. מה מעשיה של העלמה פּוּלטוֹן – זאת לא ידעה בֶּרתה. השתיים נפגשו במועדון, ובֶּרתה התאהבה בה, כמו שהתאהבה תמיד בנשים יפות וקצת מוזרות.
המאתגר שבדבר היה שאף כי שהו זו במחיצת זו, ונפגשו פעמים אחדות וממש שוחחו, התקשתה בֶּרתה לעמוד על טיבה. עד גבול מסוים הייתה העלמה פּוּלטוֹן גלויָת-לב במידה נפלאה ושמוצאים רק בנדיר, אך הגבול היה שריר וקיים ואין לחצותו.
יש משהו מעבר לזה? הָארִי אמר "אין." קבע שהיא קצת משעממת וגם "קרה כמו כל הבלונדיניות, עם, אולי, איזו רפיסות-מוח." אבל בֶּרתה לא הסכימה אתו; ועל כל פנים, עוד לא.
"לא, האופן שהיא יושבת בראש קצת נטוי ומחייכת; יש משהו מאחורי זה, הָארִי, ואני חייבת לגלות מה המשהו הזה."
"סביר להניח, עיכול תקין," נענה לה הָארִי.
היה זה ממנהגו לשים-לה-רגל עם תשובות כמו… "כבד קפוא, ילדתי," או "גָז אציל" או "ייסורי כליות"… ועוד כגון אלה. מנהגו זה מצא חן בעיניה מסיבה לא מוסברת, פעמים עד כדי התפעלות.
היא נכנסה אל הטרקלין והעלתה אש בקמין; אחר כך הרימה, אחת-אחת, את הכריות שמֶרי סידרה בקפדנות שכזו, הטילה אותן בחזרה על הכיסאות והספות. איזה שינוי! החדר ניעור לחיים בן-רגע. כמעט הטילה את האחרונה, ואז אימצה אותה פתע אל חיקה בתשוקה, בתשוקה. אך בכך לא הרגיעה את הלהט שבקרבה. להיפך.
חלונות הטרקלין נפתחו אל גזוזטרא שנשקפה אל הגן. בקצה הגן, בקרבת הגדר, עמד במלוא פריחה עשירה עץ אגס גבוה ודק; עומד היה כָּלוּל בהדרו, בלי ניע, כנגד השמים, שירקותם כשל אבן-חן. אפילו מן המרחק הזה אמר לה לבה שאין שם לא ניצן ולא פרח נבול. למטה, בערוגות הגן, נִדמו הצבעונים האדומים והצהובים, בפריחתם השופעת, כנסמכים אל אור הדמדומים. חתול אפור, גורר את בטנו, הזדחל על המדשאה, ואחֵר, שחור, צלו של הראשון, הזדנב אחריו. למראה הצמד, כה להוט וזריז, עברה בבֶּרתה צמרמורת משונה.
"איזה יצורים מעוררי חלחלה!" גמגמה בֶּרתה, החזירה פניה מן החלון והחלה מתהלכת בחדר מקצה אל קצה…
ריח הנרקיסים בחדר החם כל כך חזק. חזק מדי? בעצם לא. ועם זאת, כהֲלוּמה הטילה עצמה על אחת הספות והידקה את ידיה אל עיניה.
"אני מאושרת מדי – יותר מדי!" מלמלה.
ועל שמורותיה דימתה לראות את עץ האגס הנחמד, עם פרחיו הפתוחים לרווחה, סמל של חיי-עצמה.
נכון – נכון – יש לה הכול. היא צעירה. הָארִי והיא מאוהבים כתמיד, מסתדרים יופי, חברים טובים. יש לה תינוקת מדהימה. אין להם דאגות כספיות. יש להם בית וגן נפלאים בהחלט. וחברים – מתקדמים, מרתקים, סופרים ומשוררים וציירים, אנשים שאינם מתכחשים לבעיות חברתיות – בדיוק מן הסוג שביקשו להם. ויש ספרים, ויש מוזיקה, והיא מצאה לה תופרת קטנה נהדרת, והקיץ הם נוסעים לחו"ל, והמבשלת שלהם מכינה אומלטים נהדרים…
"אני מגוחכת. מגוחכת!" היא הזדקפה ממקומה, אך הרגישה מסוחררת, שתויה. זה בטח האביב.
כן, האביב. כעת כבר הייתה כל כך עייפה שבקושי גררה עצמה במדרגות להתלבש.
שמלה לבנה, מחרוזת של חרוזי ירקן, נעליים וגרביים ירוקות. שעות לפני שעמדה ליד חלון הטרקלין כבר תכננה את התלבושת הזאת.
פרחיה איוושו חרש פנימה אל המבואה, והיא נישקה את מרת נורמן נָייט, שהסירה מעליה מעיל כתום משעשע במיוחד עם שיירה של קופים שחורים סביב השוליים ובחזית.
"… למה! למה מעמד הביניים כל כך מרובע – כל כך חסר חוש-הומור! יקירתי, זה רק מזל שאני בכלל כאן – ונורמן הוא המזל משמים. הקופים החמודים שלי כל כך הרגיזו את הנוסעים ברכבת שכולם קמו כאיש אחד ופשוט אכלו אותי בעיניים. לא צחקו, לא התבדרו – כמו שהתכוונתי שיהיה. לא, רק תקעו עיניים – ושעממו אותי כהוגן."
"אבל השיא," אמר נורמן, שהצמיד לעין אחת מונוקול עם מסגרת של שריון-צב, "לא אכפת לך שאני מספר, פֵייס, מה?" (בביתם ובין חברים הם קראו זה לזו פֵייס ומָג.) "השיא היה, כשהיא, כמעט מתפוצצת, פנתה לאישה שלידה ואמרה: 'בחיים לא ראית קוף?' "
"אוי, נכון!" מרת נורמן נָייט הצטרפה לצוחקים. "זה היה שיא-השיאים, לא?"
ומצחיק פי כמה היה שאחרי שהסירה את המעיל היא אכן נראתה כמו קוף נבון במיוחד, שגם תפר את שמלת המשי הצהובה שלה מקליפות בננה. ועגיליה הקטנים, עגילי ענבר, נראו כמו אגוזים קטנים מתנדנדים.
"איזה נפילה מעציבה!" אמר מָג, משתהה ליד עגלתה של ב' הקטנה. "ברגע שמביאים עגלת-תינוקות למבואה…" " הוא לא השלים את המשפט.
הפעמון צלצל. זה היה אדי ווֹרן הכחוש החיוור, נתון (כתמיד), במצוקה קשה.
"זה הבית, נכון?" שאל בקול נכאים.
"הו, אני חושבת שכן – אני מקווה שכן," אמרה בֶּרתה במאור-פנים.
"הייתה לי התנסות כזאת איומה עם נהג-מונית; הוא היה ממש מרושע. לא הצלחתי לגרום לו לעצור. כל כמה שדפקתי על החלון וקראתי אליו, הוא רק הגביר את המהירות. ובאור-הירח, הדמות החריגה הזאת עם הראש הפחוס ששרועה על ההגה הקטן…"
הוא התחלחל, ואגב כך השיל מעליו סוּדר-משי לבן כביר. בֶּרתה שמה לב שגם גרביו לבנים – כמה מקסים.
"איום ונורא!" הצטעקה.
"ממש כך," אמר אדי, צועד בעקבותיה אל הטרקלין. "כבר ראיתי את עצמי חוצה את האינסוף במונית על-זמנית."
הוא הכיר את משפחת נָייט ולמען האמת עמד לחבר מחזה עבור נ' נָייט כשרעיון התאטרון יקרום עור וגידים.
"נו, ווֹרן, מה עם המחזה?" אמר נורמן נָייט, שמט את המונוקול ונתן שהות לעין שלו לעלות אל פני השטח לפני שיְקבע אותה שוב אל מקומה.
ואילו מרת נורמן נָייט אמרה: "או, מר ווֹרן, איזה גרביים עליזות."
"אני נורא שמח שהן מוצאות חן בעיניך," אמר הוא, ובהה אל כפות רגליו. "נדמה לי שהן הלבינו עוד יותר מאז שהירח עלה." והוא הסב את פניו הצעירות העגומות אל בֶּרתה. "כבר יש ירח; בטח שמת לב."
היא רצתה לקרוא בקול: "ברור שיש, כמו תמיד!"
הוא איש חינני מאוד, באמת. אבל בדומה לכך פֵייס, שכרעה מול הקמין בקליפות הבננה שלה, וגם מָג, שעישן סיגריה ואמר, תוך שהוא מתיז את האפר: "מדוע זה החתן מתמהמה?"
"הנה, הגיע."
דלת הכניסה נפתחה בחבטה ואז נסגרה.
הָארִי קרא בקול: "שלום חֶבריָה. יורד תוך חמש דקות." והם שמעו אותו מסתער במעלה המדרגות. בֶּרתה חייכה. היא הכירה את חיבתו לבצע דברים בתנאי לחץ. ואחרי הכול, איזה משמעות יש לתוספת של חמש דקות? אך בינו לבינו יעמיד פנים שיש לכך חשיבות עליונה. ואז יקפיד עד מאוד להיכנס לטרקלין בהבעה של קור-רוח ויישוב-הדעת.
הָארִי בורך בכזאת שמחת-חיים! היא כל כך העריכה בו את התכונה הזאת. ואת תאוות-הלחימה שלו; איך ראה בכל דבר שנקרה על דרכו הזדמנות להפגין את כוחו ואומץ-לבו – גם את זה הבינה. גם בפעמים, פעמים יחידות, שהדבר הציג אותו, בפני אנשים שלא היטיבו להכירו, באור קצת מגוחך, אולי… כי היו רגעים שבהם שׂשׂ אֱלֵי קרב גם כשלא היה קרב. היא פטפטה וצחקה ובהחלט שכחה, עד שנכנס (בדיוק בצורה שדימתה לה), שכחה שפרל פּוּלטוֹן לא הגיעה.
"אני תוהה אם העלמה פּוּלטוֹן שכחה."
"עושה רושם כזה," אמר הָארִי. "היא מדברת בטלפון?"
"אָה! הנה באה מונית." ובֶּרתה חייכה באותה ארשת קלילה של בעלוּת, כשהרכישות שלה היו חדשות ומסתוריות. "היא חיה בתוך מוניות."
"היא תשמין אם היא תמשיך ככה," אמר הָארִי בצינה, ואז צלצל בפעמון לכַנס את האורחים לסעודת-הערב. "סכנה מחרידה לנשים בלונדיניות."
"הָארִי, תפסיק!" התרתה בו בֶּרתה, נושאת אליו פנים צוחקות.
עוד דקה קצרה חלפה, והם עודם מחכים, מדברים וצוחקים, טיפה שאננים מדי, טיפה לא מודעים. ואז העלמה פּוּלטוֹן, עטופה שמלה כסופה, שערה הבלונדי החיוור אסוף בסרט של כסף, נכנסה מחייכת, ראשה מעט נטוי הצִדה.
"איחרתי?"
"לא, בכלל לא," אמרה בֶּרתה. "בואי." היא נטלה את זרועה והשתיים פנו אל חדר-האכילה.
מה היה שם, במגע של הזרוע הקרירה, שהצליח להפיח – החל ללבות – את להבת האושר, שבֶּרתה לא ידעה מה עושים אתו.
העלמה פּוּלטוֹן לא הביטה בה; למעשה, היא כמעט לא היישירה מבט אל אף-אחד. שמורותיה הכבדות סככו על עיניה, ובת-הצחוק המוזרה על שפתיה הייתה נחה ונעלמת חליפות, כאילו חייתה על הקשבה ולאו דווקא על התבוננות. אבל בֶּרתה ידעה, פתע-פתאום, כאילו החליפו ביניהן מבט ממושך, אינטימי מאוד, כאילו אמרו זו לזו: "גם את?" – שפרל פּוּלטוֹן, שבוחשת במרק האדום הנפלא בצלחת האפורה, מרגישה בדיוק מה שהיא עצמה מרגישה.
ואילו השאר? פֵייס ומָג, אדי והָארִי, כפות-המרק שלהם עולות ויורדות – מוחים קלות את זוויות הפה במפיות-האירוח, מפוררים בבלי-דעת חתיכות לחם, משתעשעים במזלגות ובכוסות ומשוחחים.
"פגשתי אותה בתערוכה של 'אלפא' – את הברייה הקטנה המשונה הזאת. לא רק שהיא קיצרה את השער, היא גם קצצה כהוגן מהרגליים ומהזרועות שלה, וגם מהצוואר ומהאף הקטן המסכן."
"היא לא שוכבת עם מייקל אוֹוּט?"
"זה שכתב את 'אהבה בשיניים תותבות'?"
"הוא רוצה לכתוב מחזה בשבילי. מערכה אחת. אדם אחד. מחליט להתאבד. מונה את כל הסיבות למה להתאבד ולמה לא. וברגע שהוא מחליט אם לעשות את זה או לא – מסך. רעיון בכלל לא רע."
"איך הוא מתכוון לקרוא לו – 'מחלת קיבה'?"
"נדמה לי שנתקלתי באותו רעיון בכתב-עת צרפתי קטן. אחד שלא מכירים באנגליה."
לא, הם לא שותפים להרגשות שלה. הם מותק של אנשים, והיא אוהבת לארח אותם פה, ליד השולחן, להגיש להם אוכל משובח ויין. האמת, היא הייתה נורא רוצה להגיד להם איזה אנשים נפלאים אתם, ואיזו חבורה ציורית, איך אתם משלימים זה את זה ואיך אתם מזכירים לי מחזה מאת צ'כוב!
הָארִי נהנה מהארוחה. זה היה חלק מ… לא בדיוק מהאופי שלו, ובטח לא הוא שידבר על אוכל ושיתבסם בהצהרות כמו "תשוקתו חסרת-הבושה לבוהק הלבן של הסרטן" ו"ירקותה של גלידת פיסטוק – ירוקה וקרה כמו עפעפיהן של רקדניות מצריות."
כשנשא מבטו אליה ואמר: "בֶּרתה, זהו סופלֶה אדיר," כמעט הזילה דמעות של הנאה ילדית.
מדוע היא מרגישה הערב רוך כזה כלפי כל העולם? הכול היה טוב, היה כמו שצריך. כל מה שקרה כאילו מילא שוב את כוס אושרה העולה על גדותיה.
וכל אותה עת ניצב לו בירכתי תודעתה עץ האגס. עכשיו כבר יהיה כסוף כולו, באור הירח של אדי היקר המסכן, כסוף כמו העלמה פּוּלטוֹן, שישבה וגלגלה מנדרינה בין אצבעותיה הדקות, שהיו כה חיוורות כאילו אור בוקע מהן.
אבל מה שלא יכלה לתפוס – מה שהיה פלאי כל כך – הוא העובדה שהצליחה לנחש את הלך-רוחה של העלמה פּוּלטוֹן על-המקום, ובכזה דיוק. לרגע לא פקפקה בצדקתה, ועם זאת על מה יכלה להסתמך? בערך על כלום.
"אני מתארת לעצמי שדבר כזה מתרחש בין נשים רק לעתים מאוד נדירות. ובין גברים – בכלל לא," הרהרה בֶּרתה. "אך כשאגיש את הקפה בטרקלין אולי היא 'תיתן לי אות'."
למה התכוונה בכך, היא לא בדיוק ידעה. ומה יקרה אחר כך היה קשה לדמיין.
בעודה מגלגלת את ההרהורים האלה, גם דיברה וצחקה. היא הייתה מוכרחה לדבר כי השתוקקה לצחוק.
"אני חייבת לצחוק, אחרת אני אמות."
אך כשהשגיחה במנהגה המוזר של פֵייס לתקוע משהו במורד מחשופה – כאילו הסתירה שם מצבור קטנטן סודי של אגוזים – נאלצה בֶּרתה לנעוץ אצבעות בכף ידה פן תריע בצחוק.
אך גם זה תם ונשלם. ובֶּרתה אמרה: "בואו תראו את מכונת-הקפה החדשה שלי."
"אנחנו קונים מכונת-קפה חדשה רק פעם בשבועיים," אמר הָארִי. הפעם פֵייס היא זו שנטלה את זרועה; העלמה פּוּלטוֹן הרכינה את ראשה והלכה בעקבותיה.
בטרקלין דעכה האש בקמין בהבהוב אדום; "קן של גוזלי פניקס," אמרה פֵייס.
"אל תדליקי את האור רגע. כל כך נחמד ככה." והעלמה פּוּלטוֹן שבה וצנחה ליד הקמין. תמיד היה לה קר… "כמובן, בלי מקטורן הצמר האדום הקטן שלה," הרהרה בֶּרתה.
באותו רגע "ניתן לה האות".
"יש לכם גן." אמר הקול הצונן, הרדום.
זה היה כל כך אנין מצדה, שבֶּרתה לא יכלה אלא לציית. היא חצתה את החדר והסיטה לרווחה את הווילאות ופתחה את החלונות הארוכים.
"הנה!" התנשמה.
ושתי הנשים עמדו צד אל צד והשקיפו על העץ הדק העומד בפריחה. למרות שניצב בלי נוע, כמו שלהבת נר, הוא דמה כמתמתח מעלה, כמצביע; מרעיד באוויר הזוהר, מיתמר עוד ועוד ככל שהתבוננו בו – כמעט נוגע בשולי הירח העגול הכסוף.
כמה זמן עמדו? שתיהן לכודות כמדומה בחוגו של האור השמימי הזה, מבינות עד תום אישה את רעותה, יצורים מעולם אחר, תוהות בלבן מה יעשו בעולם הזה עם האוצר המתרונן שלוהט בחזותיהן ומטפטף, בפרחי כסף, משערן וידיהן.
לתמיד – לרגע קט? והאמנם מלמלה העלמה פּוּלטוֹן "כן. בדיוק כך." או שמא חלמה זאת בֶּרתה?
ואז העלו את האור חיש, ופֵייס הכינה את הקפה והָארִי אמר: "מרת נָייט, יקירתי, אל תשאלי אותי כלום על התינוקת. אני כמעט לא רואה אותה. אני לא מתכוון לגלות בה שום עניין לפני שיהיה לה מאהב," ומָג חילץ לרגע את עינו מחַמָּמַת הזכוכית ושב וכיסה אותה, ואדי ווֹרן שתה את הקפה והניח מידו את הספל בהבעת ייסורים, כאילו שתה וראה את העכביש [הֶרמז למשפט מתוך המחזה "מעשיית חורף" מאת שקספיר – 'שתיתי וראיתי את העכביש' אומר המלך לאונטס.]
"מה שאני רוצה זה לתת לצעירים הזדמנות. לדעתי, לונדון שורצת מחזות לא-כתובים סוג א'. מה שאני רוצה להגיד להם זה: 'הנה התאטרון. רוצו'."
"תדעו לכם, יקרים שלי, שאני הולכת לעצב חדר למשפחת ג'ייקוב נתן. אוי, הייתי מתה על קונספט של דג-מטוגן, עם מסעדי-כיסאות בצורת מחבת-טיגון, וצורות נחמדות של צ'יפס רקומות על כל הווילונות."
"הצרה של הכותבים הצעירים שלנו זה שהם עדיין רומנטיים מדי. אי-אפשר לצאת לים בלי לחטוף מחלת-ים ובלי כיור-הקאה. אז למה אין להם אומץ להתעסק בכיורים?"
"שיר נורא על נערה שנאנסה על ידי קבצן בלי חוטם בחורש קטן…"
העלמה פּוּלטוֹן צנחה אל תוך הכיסא הנמוך והעמוק ביותר, והָארִי הציע לכולם סיגריות.
מן האופן שבו עמד מולה, משקשק בקופסית-הכסף ואומר בחטף: "מצריות? טורקיות? תוצרת וירג'יניה? הכול מעורבב, " תפסה בֶּרתה שלא רק שהעלמה פּוּלטוֹן משעממת אותו, הוא פשוט מתעב אותה. ומהאופן שבו אמרה לו העלמה פּוּלטוֹן, "לא תודה, אני לא מעוניינת," הסיקה שגם היא חשה בכך ואף נעלבה.
"אוי, הָארִי, אל תתעב אותה. אתה לגמרי טועה בקשר אליה. היא נהדרת, נהדרת. וחוץ מזה, איך אתה יכול להרגיש משהו כזה אל מישהי שכל כך חשובה לי. אני אנסה להסביר לך כשנלך לישון מה באמת קורה. מה אנחנו חולקות אחת עם השנייה."
עד שהיא מסיימת את המשפט, צץ בתודעתה של בֶּרתה משהו מוזר וכמעט מפחיד. והדבר הזה, עיוור ומחייך, לחש לה: "עוד מעט האנשים האלה יסתלקו. הבית יהיה שקט–שקט. האורות יהיו כבויים. ואת והוא תהיו יחד לבד בחדר החשוך – במיטה החמה…"
היא זינקה ממושבה ונחפזה אל הפסנתר.
"חבל שמישהו לא מנגן!" הצטעקה. "למה אף אחד לא מנגן!"
זו הפעם הראשונה בחייה שבֶּרתה יאנג השתוקקה אל בעלה. נכון שאהבה אותו – הייתה מאוהבת בו, כמובן, בכל מובן אחר, אבל לא במובן הזה. ובה-בשעה, כמובן, הבינה שהוא אחר. פעמים רבות שוחחו על כך. הדאיג אותה נורא כשגילתה לראשונה שהיא כל כך קרירה, אבל אחרי איזה זמן איבד הדבר מחשיבותו. הם היו כה גלויים זה עם זו – כאלה חברים טובים. זה היה היתרון הכי גדול של להיות מודרניים.
אבל עכשיו –להט! להט! המילה צרבה בגופה המשולהב! האם זו הייתה מגמת פניו של האושר ההוא? אך הרי, הרי – "יקירתי," אמרה מרת נורמן נָייט, "את מכירה את המגרעת הזאת שלנו. משועבדים ללוח-הזמנים ולרכבת. אנחנו גרים בהמפסטד. כל כך נהנינו."
"אני אלווה אותכם למבואה," אמרה בֶּרתה. "כל כך שְמחה שבאתם. אבל אסור לכם להחמיץ את הרכבת האחרונה. זה יהיה נורא, לא?"
"קצת ויסקי, נָייט, לפני שאתה עוזבים?" קרא הָארִי.
"לא, תודה, חבר."
על כך מיעכה בֶּרתה את כפו בעת שנפרדו בלחיצת-יד.
"לילה טוב, להתראות," קראה מראש המדרגות והרגישה שהעצמי הנוכחי שלה נפרד מהם לנצח.
בהיכנסה לטרקלין כבר היו האחרים בדרכם החוצה.
"…חלק מהדרך תוכל לנסוע אתי במונית."
"אהיה אסיר-תודה אם תיחסך ממני עוד נסיעה לבדי אחרי החוויה האיומה ההיא."
"תוכלי להשיג מונית בתחנה ממש בקצה הרחוב. לא יותר מכמה מטרים."
"איזה הקלה. אני הולכת ללבוש את המעיל."
העלמה פּוּלטוֹן פנתה בכיוון המבואה, בֶּרתה בעקבותיה, והָארִי דולק אחריהן.
"תרשי לי לעזור לך."
בֶּרתה ידעה שהוא מתחרט על גסותו הקודמת והניחה לו לעבור. היה ונשאר ילד במובנים מסוימים – כל כך אימפולסיבי, כל כך לא מתוחכם.
ואדי והיא נותרו ליד הקמין.
"אני שואל את עצמי אם נתקלת בשיר החדש של בּיּלק 'ארוחה עסקית'. פשוט נפלא. זה בקובץ האחרון. יש לך אותו? הייתי נורא שמח להראות לך את השיר. הוא פותח בשורה נהדרת: 'למה זה חייב תמיד להיות מרק עגבניות?' "
"כן," אמרה בֶּרתה. והיא פנתה חרש אל השולחן שעמד מול דלת הטרקלין, ואדי החליק חרש בעקבותיה. היא הרימה ונתנה לו את הספר הקטן. וכל זה בשקט מוחלט.
בעוד אדי מעלעל בו, זרקה מבט לעבר המבואה. וראתה… את הָארִי, מעילה של העלמה פּוּלטוֹן בזרועותיו, והעלמה פּוּלטוֹן בגבהּ אליו, ראשה מורכן. הוא הטיל את המעיל ממנו והלאה, הניח את ידיו על כתפיה וסובב אותה אליו בחוזקה. שפתיו אמרו: "אני מעריץ אותך," והעלמה פּוּלטוֹן הניחה את אצבעותיה החיוורות כקרן-ירח על לחייו וחייכה לעומתו את חיוכה המנומנם. נחיריו של הָארִי רטטו; שפתיו השתפלו בחיוך מכוער בעודו מלחש: "מחר," ועפעפיה של העלמה פּוּלטוֹן רפרפו לאות "הן".
"הנה הוא," אמר אדי. " 'למה זה חייב תמיד להיות מרק עגבניות?' זה נכון באופן עמוק, את לא מרגישה? מרק עגבניות זה משהו נצחי להחריד."
"אם את מעוניינת," קרא הָארִי, קולו רם ונישא מן המבואה, "אני יכול להזמין לך בטלפון מונית עד הדלת."
"הו, לא. אין צורך," אמרה העלמה פּוּלטוֹן, ניגשה אל בֶּרתה והושיטה לה את אצבעותיה הדקות ללחיצה.
"להתראות. תודה רבה."
"להתראות," אמרה בֶּרתה.
העלמה פּוּלטוֹן השהתה את ידה של בֶּרתה עוד רגע נוסף.
"כזה עץ אגס נחמד!" מלמלה.
ואז פנתה חיש והלכה, אדי בעקבותיה, כמו החתול השחור בעקבות החתול האפור.
"נועלים את העסק," אמר הָארִי, קר-רוח ומאופק מאין כמותו.
"כזה עץ אגס נחמד – עץ אגס – עץ אגס!"
בֶּרתה ממש רצה אל החלונות הארוכים.
"אוי, מה יהיה עכשיו?" הזדעקה.
אך עץ האגס היה נחמד כתמיד, שופע פריחה כתמיד, וכתמיד דומם.