היא חופפת ראש עם דובדבנים. הרעיון הוא לגמרי שלה – היא לא קראה על כך בשום מקום. מהתיק הוציאה את שקית הצלופן הקטנה, שמה את הדובדבנים בקערת עץ וחבטה עליהם בכף שטוחה רחבה, שלפה את הגלעינים, ואז החליקה פנימה אל תוך המקלחת ושמה את כל הדייסה הזאת על הראש וקרצפה פנימה עם קצת קרם לחות. זאת הייתה דרכה להתפנק, כי נראָה שרק הירח לטובתה אותו ערב, מאיר באור-כסף את מעילהּ. אחרי ששטפה את שערהּ, הוא היה ורוד והדיף ריח דובדבנים. ככה היא נכנסה למיטה, בשער רטוב, וכשהתעוררה מן השינה היה נדמה כאילו הראש שלה דימם בלילה. את הציפית השרתה בכיור עם קצת סבון, ויצאה מן הבית אל העולם, השמש זורחת עליה, צָרָה שריון זהוב שעטף את גופה סביב-סביב.
כשהגיעה לעבודה, הייתה שם מָרלָה, הייתה שם אגנס והייתה ג'וּני. כבר תפסו את עמדותיהן ככספריות, ושירתו לקוחות, והיא ניגשה אל מקומה וסילקה את השלט שאמר: "נא לפנות לכספר השכן" ושירתה את הלקוח הראשון שהתקדם אל העמדה שלה. היה זה גבר קשיש אך נאה. היה לו שער לבן והוא לבש חליפה מאוד יפה. זה לא שהוא נראה עשיר; הוא נראה כמי שמקפיד להתלבש יפה בשביל העולם. זה מצא חן בעיניה. היום ראתה אותו לראשונה.
"מה שמך, יקירה?" שאל בתשומת לב, שלף את ארנקו והניח אותו על הדלפק.
"אנג'לה," אמרה.
היא גלגלה עיניים רק קצת, וכבר התחרטה על כך. האיש מצא חן בעיניה, ואף כי את משיכת המזומנים היה אפשר לבצע באמצעות כספומט, אסור היה לה לגלגל עיניים. זה רק מפני שהייתה רגילה כל כך לשנוא את לקוחותיה, והיא התנצלה מיד. "מצטערת שגלגלתי עיניים. זה פשוט הֶרגל."
"המון דברים הם הרגל," הסכים עמה, ולא נראה נעלב.
"יש לי מלא הרגלים רעים," אמרה.
"גם לי," אמר הוא. "לוקח כל החיים להיפטר מהם, ואפילו אז זה לא מספיק."
בעודה מונה ומעבירה לו את הכסף, שאלה, "על איזה הרגלים התגברת, ועל איזה לא?"
"אני כבר לא מעשן ולא שותה, אבל אני מספר שקרים לבנים קטנים. בעצם, לפעמים אני כן מעשן וכן שותה. לא, כנראה שלא התגברתי על אף אחד."
"אני שוכחת להתעמל ואני אוכלת ג'אנק-פוד כל הזמן."
"זה לא משנה," אמר, "הגוף יודע מה הוא צריך יותר טוב ממך, יותר טוב מכל המגזינים, יותר טוב מהרופאים, יותר טוב מהחברות שלך. תמשיכי לאכול ג'אנק-פוד ולהתבטל."
"תודה," אמרה. "אף אחד לא אמר לי את זה אף פעם."
"תעשי מה שבא לך. זה לא באמת משנה."
"לא משנה, נכון?"
"מוצא חן בעיני הצבע שער שלך," אמר.
"תודה," אמרה, "אי-אפשר לדעת בגלל המחיצה, אבל הוא מריח כמו דובדבנים."
"אני מצליח להריח אותם," אמר, ואז שם את השטרות בארנקו ואמר, "שיהיה לך יום נעים," ויצא. היא המשיכה לשרת את הלקוח הבא, ואת הבא, ואת הבא אחריו. אלא שהייתה לה בעיה: אפילו בסוף היום עוד המשיכה לחשוב על תומס. מצא חן בעיניה שלא אמר לה שהיא צריכה להתעמל או לאכול אוכל בריא, ומצא חן בעיניה שלא פלִרטט אתה, חוץ ממה שקרא לה "יקירה", אבל זה לא נחשב לפלרטט. הוא קרא לה "יקירה" רק כדי להיות נחמד. ואז הלך לדרכו. הוא היה לבוש נהדר והיה נאה למראה. זה לא משנה שהוא היה זקן. זקן לא פחות טוב מצעיר. לא שהיא חיפשה בן-זוג, אבא או סבא. היא פשוט לא יכלה להפסיק לחשוב עליו. בהתחלה נפלה רוחה: איך תוכל לפגוש אותו שוב? אבל אז היא פשוט איתרה את העסקה הבנקאית הראשונה של היום ומצאה את שמו. תומס סְווישר, ואת מספר הטלפון שלו, ואחרי שמָרלָה ואגנס וג'וּני הלכו, היא טלפנה אליו בטלפון השחור הקטן בעמדה שלה, והוא הרים את השפופרת.
"מדברים מהבנק?" שאל כי ברור שכך נאמר לו בטלפון.
"כן, אנג'לה מדברת. שירתתי אותך הבוקר. הייתי הכספרית שלך."
"אני זוכר."
"שאלתי את עצמי אם תרצה לצאת לאכול אתי הערב."
הוא היסס בקצה השני של הקו, והיא דמיינה לה מה הוא חושב. יש להניח ששאל את עצמו אם זהו רעיון טוב או האם היא משוגעת.
"טוב, בסדר גמור," אמר, בנימת-מה של אי-רצון.
"יש לך משהו אחר לעשות?" שאלה.
"לא," אמר. "לאן היית רוצה ללכת?"
היא נקבה בשם של מסעדה והם קבעו להיפגש כעבור חצי שעה, כדי שתהיה לו שהות להיטיב את תסרוקתו ולה – לסגור. אחר כך הם נפגשו. הם ישבו זה מול זו בחדר אדום עמום, ומלצרים הסתובבו בסוליות רכות, נושאים דברים על מגשים באופן זהיר ושקול. מצא חן בעיניה אור הנרות. מצא חן בעיניה הספגטי קָרבּוֹנָרָה ומצא חן בעיניה תומס, ואף התחילה לקרוא לו טום. אבל לא נראָה שהיא מקסימה אותו, והוא הקרין אי-נוחות כמו קודם בטלפון.
"את אוהבת זקנים?" שאל לבסוף. השאלה הזאת הציקה לו כל העת.
"לא יותר מאשר צעירים."
"המון אנשים לא אוהבים זקנים. הם חושבים אותנו לדוחים, למיושנים, לא-מעודכנים, שהערכים שלנו לא-מודרניים, ושמשהו לא בסדר עם הגוף שלנו."
"אני לא חושבת ככה," אמרה.
הוא הניד בראשו, אך לא נראָה שנחה דעתו.
"אנחנו בדֵייט?" שאל.
היא הודתה שיכול להיות שכּן. היא אמרה, "אהבתי שלא אמרת שאני צריכה להתחיל להתעמל ולאכול אוכל בריא, וגם מצאה חן בעיני החליפה שלך. והשער הלבן שלך כל כך חמוד ורך כמו של חתלתול פרסי."
"תודה," אמר. כבר החמיאו לו ככה. המון נשים אהבו אותו; אנג'לה לא הייתה היחידה. הוא אמר, "אני יכול לקרוא לך פֶּרל? זה היה השם של אשתי. היא עדיין חסרה לי, וגיליתי שאם אני יכול לקרוא לאישה פֶּרל, אז אני נפתח אליה הרבה יותר מהר."
"בטח," אמרה, ואז גם קלטה כי פֶּרל מוצא חן בעיניה יותר מאנג'לה, כי אנג'לה הוא שם של דג. כלומר, היא נתקלה פעם בדג שנקרא אנג'לה, כשהייתה קטנה, אולי בת שלוש או ארבע, ואף פעם לא הפסיקה להרגיש שאנג'לה הוא שם של דג.
"תודה, פֶּרל," אמר, וחיוך קטן הסתמן על פניו, ואז חיוך האיר את פניה, והם התחילו לחבב זה את זו במידה שווה. כשהגיע אל שולחנם, ראה המלצר זקֵן מרהיב עם אישה רגילה-למראה, בערך בת שלושים, וכשהלך משם, תומס, שראה את מבטו, שאל את אנג'לה, "ובת כמה את?"
"אני בת שלושים ואחת," אמרה, "ואף פעם לא הייתי נשואה ואף פעם לא היו לי ילדים."
"למה לא?"
"גברים רבים לא מוצאים חן בעיני. הם נראים כל כך בררנים."
"נכון, הם כאלה."
"ולך יש הרבה חברות?"
"כמה."
"היית רוצה שאני אהיה אחת מהן?"
"למה לא," אמר, "אבל אל תבקשי בלעדיוּת. אני נפגש עם עוד כמה ממש עכשיו, ואני לא רוצה להצטרך לבחור."
"בטח נורא קשה לבחור. ואיך בכלל בוחרים? כל אישה כל כך שונה, ולכל אחת יש יתרונות, ולכל אחת יש חסרונות, ויש כל כך הרבה סוגים של יופי. ואני לא אומרת שאני יפה – אני לא – אבל אני חושבת שאני מתלבשת יפה, ואני מחשיבה איך שאנשים אחרים מתלבשים."
לבושה היית חולצה סגולה רפויה שלא החמיאה לה.
"בסדר גמור," אמר, "בואי נלך."
למחרת בבוקר התעוררה ונזכרה בדייט שלה עם טום. הוא היה אחד הגברים היותר מעניינים שיצאה אתם, בעיקר מפני שלא רצה ממנה כלום. אבל לחשוב את מישהו לאדם טוב, או מעניין, רק כי לא הזיל עליִך ריר? כן, החליטה, זה מקנה לו הילת מסתורין. מובן שהיא הייתה רגילה לכך: גם רוב הגברים בגילה לא ריירו עליה, אבל הם כן נראו כאילו יש להם איזו דחיפות בדם שהרתיעה אותה, היא תפסה עכשיו, והתחשק לה אדם יותר סבלני, יותר מיושב בדעתו, שלא יכניס אותה לחוסר-מנוחה. האמת, כל גבר בן גילה הכניס אותה לחוסר-מנוחה. כולם ניסו למצוא את הכיוון שלהם בחיים, כולם לא הצליחו בכך, כולם הרגישו שהם לא מצליחים והייתה להם הרגשה כי אם הם לא הצליחו כבר בהתחלה, מישהו אחר יקפוץ פנימה ויצליח במקומם והם יישארו בלי כלום לנצח. ככה הם התנהגו כולם: כאילו רק קצת טוב נשאר. על כן ראתה יתרונות בבילוי זמן עם טום, שכבר עשה כברת חיים הגונה ואינו חסר-מנוח, ואינו מחפש נואשות אחר חלקים בחייו, ונותן לה ציונים ושואל את עצמו האם היא אחד מאותם חלקים והאם היא חלק מרכזי. יהיה טוב להעביר את הזמן אתו. תהיה לו השפעה טובה עליה. היא הציצה בראי וראתה שפניה סמוקים להפליא. היא פירשה זאת כהתאהבות.
אותו ערב, אחרי העבודה, היא פגשה אותו שוב, והפעם ליד פנס-רחוב, והם צעדו לעבר אותה מסעדה, אך נכנסו למסעדה הסמוכה. מסעדה קוראנית. מצאו חן בעיניה התוספות הקטנות. תמיד הרגישה שהיא מקבלת יותר משווי כספה. הוא סיפר לה כי אינו עשיר, ואז הציעה לשלם, להראות לו שהיא לא נוהה אחר כספו. "יש לי מספיק כסף לשלם על הארוחה," אמר לה, אבל היא העבירה נושא ואמרה, "בכל זאת, תספר לי מה אתה עושה."
"יש לי חנות שטיחים. עכשיו היא בבעלות של בני."
"איך קוראים לבן שלך?"
"תומס."
"אף פעם לא הבנתי איך נותנים לילד את השם של אבא שלו."
"מי שאין לו ילדים לא יכול להבין."
מטבע הדברים הייתה סקרנית לפגוש את טום הבן, ושאלה האם זה אפשרי, וכעבור עשרה ימים ישבו שלושתם על ספסל-עץ בפארק. היה קריר. היא לבשה גרביונים, והזיפים על רגליה הסתמרו דרכם באופן מטריד, והיא חשה כי סביר ששני הגברים אינם עדים למתרחש. הרוח נשבה בעוז; העיפה את כובעו של תומס מראשו, ותומס הבן יצא במרוצה בעקבותיו. נעם לה לראות אותו רץ, ולפתע תהתה האם לא הגיוני יותר להיות עם טום הבן, שהיה קרוב אליה יותר בגילו ומועמד הולם יותר לדייט. טום הבן דמה לאביו, אבל אולי גם לאמו: פניו היו רחבות מפניו של תומס וצווארו ארוך ודק יותר. עיניו לא היו צלולות כעיני אביו, והבעתו הייתה חמוצה, בעוד הבעתו של אביו הייתה רגועה וחביבה מאוד. נוסף על כך, טום הבן נראה כסובל מתחושת קיפוח. אך היה סקסי יותר כי היה צעיר; קשה להתעלם מכך.
כשחזר עם הכובע של אביו, נתן באנג'לה מבט ערמומי ורעב. "לא כל יום אבא שלי מופיע עם בחורה תלויה לו על הזרוע," אמר.
הדיבור היה למורת רוחה. היא לא הייתה "תלויה לו על הזרוע," וחיש-קל החליטה שהיא מעדיפה את האב על הבן. נכון שכל דור גרוע מקודמו; שכל דור מאז "החטא הקדמון" איבד משהו מן הטוהר הראשוני של האנושות, מהיופי הראשוני והקרבה לאלוהים. זה ברור כשמש בנוגע לצמד הזה: טום האב וטום הבן. בנימה צדקנית אמרה לו, "אני לא 'תלויה לו על הזרוע', ולא הייתי מצפה שהוא יופיע עם בחורה כל יום, וגם אם הוא כן יופיע, זה לא מתפקידך לספר לי!"
כעת התרווחה אחורנית, וטום הבן נתן בה מבט קהה ועוין. אשר לטום האב, לא נראָה שאכפת לו. עשה רושם שהוא נינוח מאוד בנוגע להתנהגות של בנו, שאינו סבור שזה ישפיע עליו באיזשהו אופן, לכאורה הבחור איננו בנו אלא איש זר. אנג'לה ראתה בכך סימן שתומס סבור שהיא מסוגלת לדאוג לעצמה; זה מצא חן בעיניה, כמו עניין ההתעמלות. כאילו אמר: את בסדר גמור. זוהי תחושתו הבסיסית לגביה והיא יכלה להרגיש בכך: הוא אינו מודאג לגביה וזה עודד גם אותה לא לדאוג יותר מדי לגבי עצמה. אם הוא לא מודאג, כנראה אין סיבה לדאוג.
היא והאב יצאו מן הפארק ונכנסו אל בית-קפה סמוך, ושם לא הייתה רוח חזקה כל כך, וטום הבן חזר לעבודה. "אז מה," אמר תומס אחרי שמצאו להם מקום בתא פינתי והזמינו קפה, "אחרי שפגשת את הבן שלי החלטת שאת עדיין מעדיפה אותי? היה נבון מצדך להוריד את זה מהפרק."
"אני באמת מעדיפה אותך," אמרה. "לבן שלך אין את הנימוסים שלך, גם לא את החן או הרוגע שאני אוהבת אצלך."
"לא, אין לו," אמר האב. "לא קל לי להגיד, אבל הוא קצת אכזבה בשבילי. קראתי לו על שמי בתקווה שהוא יקבל גם כמה מתכונותי, אבל הוא דומה לגמרי לאמא שלו."
"פֶּרל?"
"אבל זה היה נחמד לפֶּרל – היא הרוויחה את זה. היו לה חיים קשים. הייתה לה הזכות להיות כמו שהיא. לטום הבן היו חיים קלים; הוא פשוט אימץ את המניירות שלה. להתנהגות שלו אין שום בסיס. זה רק חיקוי. וכל דבר שהוא חיקוי, או מבוסס על חיקוי, הוא דוחה. נעים להיות בחברת אנשים שלא מחקים אחרים, גם אם הם מחמיצים פנים, כמו שפֶּרל הייתה."
"איך אתה יודע שהיא לא חיקתה?"
הוא סירב לענות, כי פֶּרל הייתה האישה שאהב יותר מכל אדם, והוא לא הולך לנדב כל מה שהוא יודע עליה: הוא יודע עליה דברים שלעולם לא יספר לאנג'לה. והאמת שאותו רגע שקל מחדש אם יקרא לאנג'לה פֶּרל; לראשונה חש שזה אינו יאה, גם אם זה עזר לו לפתוח את הלב. לא שהיה אכפת לפֶּרל; מסיבה אחרת.
"מעכשיו אני הולך לקרוא לך אנג'לה."
היא הרגישה שהם עולים מדרגה.
למעשה, כל חייה טסה קדימה, ומעולם לא ידעה למה. היא פשוט רצתה תמיד לסיים כל דבר מהר ככל האפשר, אפילו דברים שגרמו לה הנאה. היא תמיד שעטה אל סוף הסיפור. תמיד אצה לה הדרך להתחיל את הדבר הבא. היא לא נהנתה להיות באמצע של משהו, גם אם תמיד קינאה באנשים שהיו באמצע של משהו. אך קינאה בהם גם כי לא הייתה מסוגלת להיות באמצע; תמיד הייתה חייבת להיות בסוף, או להגיד לעצמה שהיא מתקרבת לסוף, אחרת לא יכלה לסבול שום דבר – לא אכילה, לא עבודה, לא קשר-גומלין משום סוג.
אבל עם טום זה אחרת. היא לא הזדרזה לסיים את לילותיהם יחד, את התעלסותם, את שיחותיהם. היא שמחה להיות באמצע ולא חיכתה בקוצר רוח שדברים ייגמרו; היא לא הציצה מעבר לפינה לראות מה הבא בתור. אולי מפני שתומס היה שבע רצון מעצמו, מחייו, וכנגזר מכך – ממנה עצמה. היא התחילה לחשוב כי אולי שעטה תמיד אל הסוף כי בעצם לא אהבה את עצמה; כי הריצה קדימה אל הסוף באה כדי לא לשהות בשום מצב מספיק זמן עם עצמה כדי להיווכח מי היא באמת. כאילו הייתה חייבת לחלוף בריצה על פני עצמה ועל פני אישיותה; הייתה גם וגם – נוסעת ברכבת ומתבוננת בנוף, והנוף הוא גם היא-עצמה: כאילו לא הייתה מסוגלת להתבונן בעצמה מפחד הדברים שתראה. ועכשיו יש לה את תומס, והוא מרוצה למדי להסתכל בה בדרכו הרוגעת, ללא שיפוטיות של ממש, אז אולי היא בסדר גמור. בעוד שבני גילה הם בדיוק כמוה: גם הם ממהרים תמיד, כאילו אינם מסוגלים לשאת את ההתבוננות בעצמם או האחד בשני, או בחיים של עצמם. איך קרה שהשהות עם איש זקן פקחה ככה את עיניה? אולי כי הוא שייך לדור אחר ומסוגל לראות מה שאף פעם לא יהיה נהיר לבן דורהּ בהיעדר ניגוד. אך כשפרשה לפניו את התיאוריה הזאת הוא אמר לה: "זה לא עניין של גיל. מה שאת רואה זה מה שאני, ותמיד הייתי כך."
מהבעת פניה ניכר שאינה בדיוק מאמינה לו, וזה הרגע שהזמין אותה למסיבה בביתו, שיהיו בה המון אנשים בני דורו: נשים וגברים. במו עיניה תוכל לראות.
במסיבה המעניינת ההיא היו שבעה עשר גברים ונשים קשישים, כולם מיודדים זה עם זה לפחות ארבעים שנה. האנשים הללו התוודעו זה לזה בצעירותם, הכירו זה את זה כל חייהם. רובם זכרו את פֶּרל. הם היו מלאי-חיים, כמו החברים של אנג'לה, פרטו על הפסנתר, צחקו בקול רם מדי, סיפרו סיפורים ארוכים ומשעממים, אכלו בנימוסי-שולחן גרועים והיו לבושים בצורה מרושלת. אחדים ניסו להיראות יפה, אבל עדיין לא ידעו, אפילו בגילם, לארגן להם תלבושת הגונה. וכל אותה עת התבונן תומס במתרחש באורך-רוח כמנהגו, והיא הבינה שזה באמת הוא – לא גילו אלא אישיותו – הוא שגרם לה להאט, להתנהל בנוחיות באמצע הדברים.
בבוקר המחרת – בתוך כל הבלגן של המסיבה – הבקבוקים, הסיגריות, השטיח הקמוט – היא קמה והתנצלה בפניו. כמו בעת המפגש עם בנו, נחצתה גם הפעם משוכה נוספת של הבנה. בדרכו השקטה, פקח את עיניה לראות את האמת על עצמו כשהתייצב בקרב אנשים אחרים. מרבית האנשים חסרו את הביטחון העצמי לעשות זאת; לא כך תומס, וזאת הייתה אחת הסיבות שאהבה אותו; אכן כן, היא אהבה אותו.
אך לרוע המזל היא לא הייתה היחידה בכך, וזה היה קשה לשכוח. במסיבה נכחו שתיים מבנות-זוגו, לוֹלי וסָרינה, ולמרות ששתיהן היו בנות גילו, עצם העובדה עוררה כפליים את קנאתה. היה להן משהו להציע לו – הן יכלו להיישיר אליו מבט, להלכה ולמעשה – בעוד שהיא, כך חשה, הייתה קטנה ופחותה מהן; סכום שנותיה היה קטן בהרבה – והגיעו אפוא ממקום דומה למקומו של תומס, ואנג'לה ידעה שלהגיע ממקום דומה הוא לא פעם אחד ממרכיבי האהבה. את זה לא יכלה להציע לתומס. יש מי שהיו חושבות, טוב, יש לי את גופי הצעיר להציע, אבל האופן שתומס הביט בה לא היה ממקום של אומדן: לא היה לה מושג מה הוא חושב על גופה. היא לא תופתע לגלות שהוא לא ייחס לזה חשיבות. כך או כך, היא קינאה מאוד בלוֹלי וסָרינה ולוּ רק מפני שפשוט ישבו להן מרבית הערב, צחקו יחד והשתכרו, ואף כי בעת שהציג אותה בפניהן הן היו להוטות כל כך בשאלותיהן אליה והזמינו אותה, בִּלשון קשישות אל צעירה, לשבת, היא הרגישה אי-נוחות, וברגשותיה, רגשות של צעירה לימים ונחותה, היא המציאה תירוץ וחמקה משם, וישבה בצד השני של החדר ואכלה ענבים וחסילונים כל יתר הערב. ובעוד שתומס הפגין כל מה שציפתה לו, בהקשר של מסיבה, היא הכזיבה – לא אותו, לא את עצמה, אלא איזה תחשיב מקיף יותר שהיה אמור להציב אותה במקום הראשון. שום טובה היא לא עשתה לבני דורה או לצעירים בכלל בכך שצמצמה את עצמה. לאף אחת מחברותיה היא לא סיפרה על המסיבה, וממילא לא הרבתה לדבר על טום כי ידעה שהן דנות אותה לגנאי. היא חשדה שהן חושבות אותה למכוערת מכדי להשיג לה בחור בן גילה, מה שמתאים להן לחשוב – כי הן מטומטמות, ראתה עכשיו – אך היה מאוחר מדי לרכוש חברות חדשות. האמנם?
כמה לילות אחרי-כן, במיטה, שאלה את תומס: "לדעתך זה הוגן לרכוש סדרה שלמה חדשה של חברות?"
"אני לא מבין את השאלה," אמר.
"מצטערת. אני מתכוונת, האם אני צריכה להמשיך להיות חברה של החברות שלי רק מפני שהייתי?"
דקה תמימה הגה בשאלה. "אני לא חושב," אמר אך לא נשמע משוכנע. "את רוצה להיפטר מכל החברות שלך?" הוא לא מתח ביקורת, הוא שאל מתוך סקרנות.
"תיאורטית, אם הייתי רוצה, יש איזה מגבלה של זמן? כאילו, אם היית חבר של מישהו מאז האוניברסיטה, אתה חייב להמשיך להיות חבר שלו בגיל שלושים ואחת?"
"אף פעם לא שמעתי על משהו…," אמר בזהירות.
"לא חשוב," אמרה. לפתע עלה בדעתה שהיא לא עומדת להיפטר מחברותיה גם אם היא רוצה; פשוט לא יהיה לה אומץ. היא רק תצטרך להסתיר מהן את חייה.
אחרי שהתעלסו פעם נוספת, ירדה אנג'לה לחפש את החתולה שלו, לוסי. לוסי ישבה על משענת-היד של הספה האפורה ועקבה אחרי אנג'לה המתקרבת. החתולה נראתה כאילו היא נעה אחורנית בלי שזזה.
"הָי, לוסי," אמרה והתקרבה לאט, בתקווה שהחתולה תאשר עליה שהיא אדם טוב, אך החתולה הגיעה להחלטה פתאומית וקפצה ממשענת הספה.
ביום המחרת, בעבודה, עמדו אגנס, מָרלָה וג'וּני סביב מכונת הקפה עם אנג'לה. יום-העבודה עוד לא התחיל, רק עוד עשר דקות, וארבעתן היו שקועות בפטפוט-שחרית. הן דיברו על חיי האהבה שלהן. אגנס תכננה את החתונה שלה. ג'וּני נפרדה ממישהו לא מזמן, ומָרלָה הייתה רווקה כתמיד. אנג'לה החליטה לספר להן שהיא יוצאת עם אחד מלקוחות הבנק, מר תומס שוויסר. מישהי מִמכֵן מכירה אותו? אם הן לא מכירות אותו, אמרה בלבה, אל תגיעי למסקנה שהוא רוח-רפאים.
"אני מכירה," אמרה אגנס. "איש נחמד מאוד ומטופח."
"בכל אופן הוא הבן-זוג שלי. אבל יש לו עוד שתי בנות-זוג."
אגנס עשתה פרצוף.
"ידעתי שלא תפרגנו לי," אמרה אנג'לה," ובגלל זה חיכיתי המון זמן עד שסיפרתי!" היא שמה לב שאת המשפט האחרון אמרה בצעקה.
"כמה זמן את כבר יוצאת אתו?" שאלה אגנס.
"חודש."
"חודש זה לא המון זמן," אמרה מָרלָה, שקצת קינאה.
"חודש זה יותר ממה שהיא בדרך כלל יוצאת עם מישהו," ציינה ג'וּני.
ואז הגיע הזמן להתייצב בעמדות-השירות, ובכך הסתיימה השיחה, ותומס סווישר שוב לא עלה לדיון בעבודה. אנג'לה לא הזכירה אותו כי השיחה עצבנה אותה; אגנס – כי אם הייתה מעלה את הנושא הייתה חייבת להביע הסתייגות וזה היה מוביל לקרע; מָרלָה, בגלל שחרה לה שמישהי מבלה בנעימים עם גבר; ג'וּני, כי שכחה.
למחרת נכנס תומס לבנק, ובעוד שאנג'לה עבדה, שלוש חברותיה נעדרו; במקומן, עמיתיה אותו בוקר היו אישה מבוגרת יותר ושני גברים, ושלושתם לא ידעו דבר על מערכת-היחסים שלה. תומס אמר: "באתי לסגור את החשבון שלי, או. קיי.?"
אנג'לה טיפלה בו בשיא המקצועיות. לפי "המדריך לעובד", כספריות אמורות לשאול מדוע, אך היא לא הייתה בטוחה שהוא יודע שהיא מצטטת מתוך מדריך, ועל כן דילגה על כל השאלות ורק ביקשה שיחתום על מסמכים ונתנה לו את היתרה – שש מאות דולרים – והתייחסה אליו כל זר גמור, וגם הוא התייחס אליה כאילו לא נפגשו מעולם. היא לא ידעה אם זוהי דרכו לסיים את הקשר. אך לא ולא, כי אותו ערב טלפן אליה והם יצאו למסעדה, וכל כך הוקל לה וכל כך שָמחה עד שלא חדלה לצחוק ולהתפתל בכיסאה, כאילו ברגעים אלה קפצה עליה אהבה חדשה.
"למה את מתנהגת כל כך מוזר?" שאל אותה.
"חשבתי שגמרת אתי היום!"
הוא קימט את מצחו. הוא לא אהב שלא מבינים אותו. "לא…"
"בדיוק!" אמרה וחייכה וצחקקה כל יתר הערב.
בבוקר המחרת התעוררה עם קצת חום. אחרי שנפגשה אתו יותר מדי, אכלה במסעדות יותר מן הראוי, שתתה ועישנה, ודאגה והניחה לרגשותיה לתעל אותה לכל מיני מקומות, היא נגעלת מעצמה, נגעלת מאורח חייה. מה זה עלה בדעתה? לצאת עם קשיש רק בגלל שהוא משמח אותה? כך היא מתארגנת לחיי אושר ועושר? עכשיו היא קָצָה בעצמה, משווה עצמה לחברותיה, שאף כי הן מודאגות כל הזמן, הן מצרפות בתבונה דבר אל דבר לקראת עשורים של אושר, בעוד שהיא מבלגנת הכול ונשאבת אל אדם שאין לו לפניו עשרות שנות חיים, שיש לו שתי בנות-זוג נוספות, ושברור שאינו פועל כמו שצריך, אחרת לא היה סוגר את חשבון הבנק באופן שסגר, או בכלל חושב לסגור. היא ממש שונאת את טום ואת דרכו המתנשאת, והאופן שבו הכיר לה את בנו ואת חבריו כדי להפגין עד כמה הוא עולה עליהם. זה לא מחמיא וזה לא מכובד, ואילו היא חשבה עליו כנראה כעל איש של כבוד רק בגלל שהתלבש כל כך יפה. על כן החלה כעת לשחזר את הקשר מתחילתו, אלא שהפעם הוא היה בסניקרס ובכובע-מצחייה ובמיזע מכוער שהשיג בחינם ובג'ינס רפויים, ולפתע כל הסגולות שדימתה לראות בו נפוצו באוויר כמו אבק מגופו של סוס – סוס ששועט בפראות מתָאו באורווה. לְמה הוא חשב את עצמו, כשקרא לבן שלו על שמו – אחד הדברים הכי מנופחים שבן-אדם מסוגל לעשות.
כמובן, לאנג'לה היה חום, לכן היא הרגישה מה שהרגישה, וחשבה את כל המחשבות האלה הקודרות והשליליות, אך כדרכה, דחופה ובהולה, ניצלה את רגשי הבוז כדי לטלפן ולהגיד לתומס שהכי טוב שבנות הזוג שלו יהיו רק לוֹלי והשנייה מה-שמה, ושיעזוב אותה במנוחה. תומס היה מאוכזב באמת. הוא חיבב את אנג'לה, ולא רק בגלל היותו איש רגוע שלקח כל דבר כפשוטו. היה בה משהו שהוא אהב באמת. הוא יודע להגיד מה בדיוק? לא ממש. אם תבקש ממנו, הוא מסוגל לרקוח משהו משכנע? טוב, אבל היא לא ביקשה ממנו. היא הניחה את השפופרת והרגישה עליצות עצומה, שמחה אדירה, ואיך נעוריה וחירותה שבים לשטוף בה. היא עברה משהו, ויצאה מן הצד השני בלי פגע, וממילא זה לא חשוב בכלל; הוא סתם גבר, סתם איזה קשיש, מישהו שלא תצטרך לפגוש שוב כי הרי סגר את חשבון-הבנק שלו, והיא הרגישה הודיה, הרגישה אסירת-תודה ובת-מזל. היה לה קצת חום כמה ימים, אבל בסך הכול היא בסדר גמור.