היא חופפת ראש עם דובדבנים. הרעיון הוא לגמרי שלה – היא לא קראה על כך בשום מקום. מהתיק הוציאה את שקית הצלופן הקטנה, שמה את הדובדבנים בקערת עץ וחבטה עליהם בכף שטוחה רחבה, שלפה את הגלעינים, ואז החליקה פנימה אל תוך המקלחת ושמה את כל הדייסה הזאת על הראש וקרצפה פנימה עם קצת קרם לחות. זאת הייתה דרכה להתפנק, כי נראָה שרק הירח לטובתה אותו ערב, מאיר באור-כסף את מעילהּ. אחרי ששטפה את שערהּ, הוא היה ורוד והדיף ריח דובדבנים. ככה היא נכנסה למיטה, בשער רטוב, וכשהתעוררה מן השינה היה נדמה כאילו הראש שלה דימם בלילה. את הציפית השרתה בכיור עם קצת סבון, ויצאה מן הבית אל העולם, השמש זורחת עליה, צָרָה שריון זהוב שעטף את גופה סביב-סביב.
אפוֹרוּת I שִילה הֶטי (נ' 1976)
העולם היה עשוי להיות אפור, כמו פעם, בסרטי-הקולנוע הישנים. אלא שאז, יום אחד, הגיעו הצבעים, מתישהו בין אז ופה. אני חושבת שהמלחמות תרמו לכך. אחרי המלחמות אנשים אמרו, נחוצה לנו איזו אמתלה להיות פחות נרגנים. מישהו הציע, צבעים אולי? העולם הסכים שצריך צבעים כדי לחלץ את כולם מהייאוש של הגוססים, מכל אותן ערמות-ערמות של עצמות. הובאו צבעים. הם פשוט הובלו על משאיות וכל אחד לקח כל צורכו. מתפקידו של כל אדם על פני כדור הארץ היה להניח צבעים איפה שמתאים להם להיות. היו החלטות שהתקבלו מראש, כמו לצבוע את הדשא בירוק, והסתכנתָ בקנס אם צבעת את שלך באדום או בכחול. אבל בנושאים אחרים יכולת להחליט לבד, למשל צבע החולצה שלך. ועדה קטנה קיבלה את ההחלטות הגדולות, הם היו הכרחיים, אך בדומה לכך גם כל שפל-רוח שמילא את המוטל עליו. העולם נשם לרווחה: כל דבר ודבר היה כל כך הרבה יותר יפה עכשיו! וימים רבים לא היו מלחמות, רק אנשים שהתענגו על הצבעים. אבל בני אנוש מסתגלים מהר לכל מה שיפה ונחמד, ואז שוב פרצו מלחמות, והוועדה פוזרה.