אף כי בֶּרתה יאנג כבר הייתה בת שלושים, היו רגעים שבהם רצתה לרוץ בִּמקום ללכת, לצאת במחול על המדרכה, לגלגל חישוק, לזרוק משהו למעלה באוויר ולשוב ולתפוס אותו או לעמוד בלי נוע ולצחוק – על כלום, פשוט על כלום. כי מה תוכלי לעשות כשְבָּת שלושים את סובבת ופונה אל הרחוב שלך, ונשטפת פתאום רגש של אושר – אושר עילאי! – כאילו בלעתְ פתאום חתיכה זוהרת של שמש-אחר-הצהריים, והיא בוערת בתוכֵך, מתיזה אל כל חלקיק בָּך זרזיף דק של ניצוצות, אל כל אצבע, אל כל בוהן… תגידו, יש דרך לבטא אושר בלי שיאמרו עליך שאת "שיכורה ופורעת סדרים בציבור"? תרבותיות היא משהו אידיוטי לגמרי! למה לתת לאדם גוף, אם חובה לשמור עליו סגור בקופסא כמו איזה כינור נדיר? "לא, כינור זה לא דוגמא טובה," חשבה בעודה מטפסת במהירות במדרגות ומפשפשת בארנק …
מלפפון כבוש I קתרין מנספילד (1888–1923)
ואז, כעבור שש שנים, היא ראתה אותו שוב. יושב היה אל אחד מאותם שולחנות קטנים מבמבוק, מקושטים באגרטל יפני עם נרקיסי נייר. צלחת-קומות של פֵּרות עמדה לפניו, ובקפדנות יתרה, בשיטתו "המיוחדת" שזיהתה מיד, קלף לו תפוז.