ואז, כעבור שש שנים, היא ראתה אותו שוב. יושב היה אל אחד מאותם שולחנות קטנים מבמבוק, מקושטים באגרטל יפני עם נרקיסי נייר. צלחת-קומות של פֵּרות עמדה לפניו, ובקפדנות יתרה, בשיטתו "המיוחדת" שזיהתה מיד, קלף לו תפוז.
מן הסתם חש בהלם הזיהוי שטלטל אותה, שכן נשא עיניו ופגש את מבטה. לא להאמין! הוא לא מזהה אותי! היא חייכה; הוא קימט את מצחו. היא ניגשה אליו. הוא עצם את עיניו לרגע, אך כשפקח אותן אורו פניו כאילו הדליק גפרור בחדר חשוך. הוא הניח מידיו את התפוז והסיט אחורנית את כיסאו, והיא הוציאה את ידה הקטנה החמימה מן הידונית והושיטה לו.
"ורה!" הצטעק. "כמה מוזר. האמת, לרגע לא זיהיתי אותך. למה שלא תשבי? כבר אכלת? אולי כוס קפה?"
היא היססה, אבל מובן שהתכוונה להיענות.
"כן, אשמח לכוס קפה." והיא התיישבה מולו.
"השתנית. נורא השתנית," אמר, והביט בה באותו מבט תאב, מאיר. "את נראית כל כך טוב. אף פעם לא ראיתי אותך ככה קודם."
"באמת?" היא הפשילה את הרעלה והתירה את כפתורי צווארון הפרווה הגבוה. "אני לא מרגישה כל כך טוב. אני לא סובלת את מזג האוויר הזה, כידוע לך."
"נכון, את לא. את שונאת קור…"
"מתעבת קור." רְעדה עברה בה. "ומה שהכי נורא הוא שככל שמזדקנים…"
הוא שיסע את דבריה. "סליחה," ותופף על השולחן להזעיק את המלצרית. "בבקשה קפה וקצפת." ואותה שאל: "את בטוחה שלא תאכלי שום דבר? אולי איזה פרי. הפֵּרות כאן טובים מאוד."
"לא, תודה. כלום."
"אז את זה סגרנו." ובחיוך מעט רחב מדי שב ונטל את התפוז. "אמרת שככל שמזדקנים – "
"קר יותר," צחקה. ובתוך כך חשבה לה כמה טוב היא זוכרת את התכסיס הזה שלו – לקטוע אותה באמצע הדיבור – ואיך זה הרגיז אותה לפני שש שנים. אז הרגישה כאילו פתאום, באמצע דבריה, הוא מניח את ידו על שפתיה, פונה מעליה, מתייחס למשהו אחר, ואז מסיר את ידו, ובדיוק באותו חיוך מעט רחב מדי, פונה ומתייחס אליה שוב…
עכשיו אנחנו מוכנים. את זה סגרנו.
"קר יותר!" השלים את המשפט ברוח דבריה, צוחק גם הוא. "אָה-הָה. את עדיין אומרת בדיוק אותם דברים. ויש עוד דבר אצלך שלא השתנה – הקול היפה שלך – צורת הדיבור היפה." ואז הרצינה הבעתו; הוא רכן קדימה, והיא הריחה את הניחוח החמים העוקצני של קליפת התפוז. "את רק צריכה להגיד מילה, וכבר אני מזהה את הקול שלך בין כל שאר הקולות. אני לא יודע מה זה – לא פעם שאלתי את עצמי – שהופך את הקול שלך לזיכרון כל כך מטריד… את זוכרת את הפעם הראשונה ההיא שבילינו בגני קיוּ? היית כל כך מופתעת שאני לא יודע שם של אף פרח. נשארתי אותו בּוּר למרות כל מה שסיפרת לי. אך בכל פעם שמזג האוויר יפה וחמים, ואני רואה צבעים מבהיקים – זה נורא מוזר – אני שומע את הקול שלך אומר: 'גרניום, ציפורני חתול, וֶרבֶּנָה' ואני מרגיש ששלוש המילים האלה הן כל מה שאני זוכר מאיזה שפה שמימית שכוחה… את זוכרת את הביקור ההוא?"
"הו, כן, זוכרת טוב-טוב." היא שאפה שאיפה ארוכה, רכה, לכאורה נרקיסי הנייר שביניהם מתוקים עד זרא. ועם זאת, מה שנשמר בזיכרונה מאותו ביקור אחר-הצהריים היה מחזה מופרך ליד השולחן. קהל גדול מסב למנחת-תה בפגודה הסינית, והוא נוהג כמטורף בנוגע לצרעות – הודף אותן בזרועותיו, מנפנף אליהן במגבעת הקש שלו, חמור-סבר וזועם מעבר לכל שיעור ומידה. כמה גיחכו ועלצו יתר שותי-התה. ואיך התייסרה היא.
אך עתה, בעת שדיבר, התפוגג בה הזיכרון. הזיכרון שלו הוא הנאמן לאמת. כן, זה היה אחר-צהריים נהדר, מלא גרניום וציפורני חתול וּוֶרבֶּנָה, ושמש חמימה. הרהוריה השתהו על שתי המילים האחרונות כאלו פיזמה אותן.
במזג-האוויר החמים, לכאורה, נגול זיכרון נוסף: היא ישובה על הדשא. הוא שרוע לידה, ופתאום, אחרי שתיקה ארוכה, הוא מתהפך על צדו ומניח את ראשו בחיקה.
"הלוואי," אמר אז, בקול חרישי מיוסר, "הלוואי שיכולתי לקחת רעל ולמצוא את מותי – כאן עכשיו!"
אותו רגע, ילדה בשמלה לבנה, בידה שושנת-מים ארוכה נוטפת, חמקה החוצה מאחורי שיח, בהתה בשניים, ושבה וחמקה פנימה. אבל הוא לא ראה אותה. היא רכנה אליו.
"אוי, למה אתה אומר דברים כאלה? אני לא הייתי מסוגלת להגיד."
אך הוא פלט גניחה כבושה, נטל את ידה והצמיד אל לחיו.
"כי אני יודע שאני הולך לאהוב אותך יותר מדי – הרבה יותר מדי. ואני אסבול נורא, ורה, בגלל שאת אף פעם לא תאהבי אותי."
עכשיו הוא בלי ספק נאה בהרבה ממה שהיה אז. נעלמו העמימות החולמנית ההיא וחוסר-ההחלטיות. עכשיו הוא נראה כמי שמצא את מקומו בחיים ומילא אותו בטחה וודאות מרשימות, אם לא למעלה מזה. מן הסתם גם התעשר. בגדיו מן המעלה הראשונה, וזה עתה שלף קופסית סיגריות רוסיות מכיסו.
"תקחי לך אחת?"
"למה לא." היא רכנה מעליהן. "נראות משובחות."
"מסכים אתך. מכין לי אותן איש קטן ברחוב סנט ג'יימס. אני לא מרבה לעשן כמוך – אך כשאני מעשן הן חייבות להיות טריות, ערבות לחיך. עישון איננו הרגל אצלי, הוא מותרות – כמו בושם יקר. את עדיין חובבת בשמים כמו פעם? טוב, כשהייתי ברוסיה…"
היא התפרצה לדבריו: "באמת היית ברוסיה?"
"הו, כן. יותר משנה. שכחת איך דיברנו על נסיעה לשם?"
"לא, לא שכחתי."
הוא פלט כעין גיחוך משונה והתרווח אחורנית בכיסאו.
"זה לא מוזר? האמת שהוצאתי לפועל את כל הנסיעות שתכנַנּו יחד. כן, ביקרתי בכל המקומות שדיברנו עליהם, ושהיתי שם די זמן כדי 'להתבשם מהם', כמו שאהבת לומר. למעשה, את שלוש השנים האחרונות ביליתי בנסיעות – ספרד, קורסיקה, רוסיה, מצרים. הארץ היחידה שנשארה לי היא סין, ואני מתכוון להגיע גם לשם, אחרי שתיגמר המלחמה."
עודו מדבר, בקלות שכזו, ואגב כך תופף בקצה הסיגריה שלו על שפת המאפרה, היא הרגישה את חיית-הטרף המוזרה שנמנמה שנים ארוכות בחזהָ, ניעורה, מתמתחת, מפהקת, זוקפת אוזניים, ולפתע מזנקת על רגליה, ונועצת את מבטה העורג, הרעב במקומות הרחוקים הללו. אך כל מה שאמרה, ובחיוך ענוג, היה: "כמה אני מקנאה בך."
הוא נענה ולא הכחיש. "זה היה," אמר, "נפלא ביותר, בייחוד רוסיה. רוסיה היא כל מה שציירנו בדמיון, ועוד הרבה יותר. אפילו ביליתי כמה ימים בספינה על הוולגה. את זוכרת את שיר הספנים שנהגת לנגן?"
"כן," השיר התנגן עתה במוחה.
"יוצא לך לנגן אותו עכשיו?"
"לא, אין לי פסנתר."
הוא השתאה למשמע הדברים. "אבל מה קרה לפסנתר היפה שלך?"
היא העוותה קצת את פניה."נמכר. לפני המון זמן."
"אבל כל כך אהבת מוזיקה," תהה.
"אין לי זמן לזה עכשיו," אמרה.
הוא לא מיחה בידה. "חיי הנהר האלה," המשיך, " הם משהו מיוחד במינו. אחרי יום או שניים אתה לא תופס כי פעם חיִית אחרת. ולא חייבים לדעת את השפה – החיים על הספינה מאגדים בינך לבין האנשים, מאגדים בקשר אמיץ, אתה סועד אתם, מעביר אתם את שעות היום, ובערב יש הזמרה ההיא האינסופית."
היא הרעידה, שומעת את שיר הספנים בוקע שוב, רם וטראגי, רואה את הספינה מחליקה על פני הנהר המחשיך, עצים עגמומיים משני עבריו… "כן, זה היה מוצא חן בעיני," אמרה וליטפה את הידונית.
"כמעט הכול בחיים הרוסיים היה מוצא חן בעיניך," אמר במאור פנים. "הם כל כך לא-רשמיים, כל כך אימפולסיביים, כל כך חופשיים בלי לשאול שאלות. והאיכרים כל כך נהדרים. הם כאלה בני אדם – כן, ככה זה. אפילו האיש שנוהג בכרכרה שלך – יש לו חלק ממשי במה שקורה. אני זוכר את הערב שקבוצה משלנו – שני חברים שלי ואשתו של אחד מהם, יצאה לפיקניק אל 'הים השחור'. לקחנו ארוחת-ערב ושמפניה ואכלנו ושתינו על הדשא. ובזמן שאנחנו אוכלים הופיע הרכב, 'קחו מלפפון כבוש' הוא אמר. הוא רצה לחלוק אתנו. זה נראה לי כל כך בסדר, כל כך – את מבינה למה אני מתכוון."
אותו רגע דימתה לה איך היא יושבת על הדשא על שפת "הים השחור" המסתורי ההוא, שחור כמו קטיפה, שנשבר אל החוף בגלים קטנים שקטים קטיפתיים. ראתה את הכרכרה למעלה בצד הכביש, והקבוצה הקטנה על הדשא, פניהם וידיהם לבנות באור הירח. ראתה את שמלתה החיוורת של האישה פרושה סביבה ואת שמשייתה המקופלת, מונחת על הדשא כמו מסרגה ענקית פנינית. במרחק-מה מהם, ארוחתו צרורה במטלית על ברכיו, ישב הרכב. "קחו לכם מלפפון כבוש;" ולמרות שלא ידעה בוודאות מלפפון כבוש מהו, ראתה את צנצנת הזכוכית הירקרקה, וצ'ילי אדום, כמו מקור של תוכי, מנצנץ בעדה. היא שאבה פנימה את לחייה; המלפפון הכבוש היה נורא חמוץ…
"אני יודעת היטב למה אתה מתכוון," אמרה.
בשתיקה שנפלה הם היישירו מבט זה אל זו. פעם, כשהביטו ככה, חשו תועפות של הבנה הדדית, לכאורה נשמותיהם כרוכות זו בזו ונשמטות אל אותו הים, שמחות לטבוע, כמו נאהבים אבלים. אך כעת, במפתיע, הוא זה שהתאפק. הוא שאמר:
"את כזאת מאזינה נהדרת. כשאת מביטה בי במבט הקדחתני הזה, אני מרגיש שיכולתי לספר לך דברים שלא הייתי מעז לגלות לשום אדם אחר."
האמנם זיהתה שמץ לגלוג בקולו, או שהכול פרי דמיונה? היא התקשתה להחליט.
"לפני שפגשתי אותך," אמר, "לא סיפרתי על עצמי לאף אחד. אני זוכר טוב-טוב לילה אחד, הלילה שבו הבאתי לך את עץ האשוח הקטן, כשסיפרתי לך הכול על ילדותי. ואיך הרגשתי כל כך מסכן שברחתי וחייתי יומיים מתחת לעגלה אחת בחצר שלנו בלי שגילו אותי. ואת הקשבת והעיניים שלך הבריקו והרגשתי שאפילו גרמת לאשוח הקטן להקשיב, כמו בסיפור פיות."
אך מה שהיה זכור לה הוא צנצנת קטנה של קביאר. היא עלתה שבעה שילינג ושישה פני. הוא לא היה מסוגל להניח לנושא – תתארי לך, צנצנת כזאת קטנה עולה שבעה שילינג ושישה פני. בעת שאכלה הוא עקב אחריה בשילוב של הנאה ותדהמה.
"לא, באמת, זה כמו לאכול כסף. אפילו אי-אפשר להכניס שבעה שילינג לצנצנת כל כך קטנה. תחשבי איזה רווח הם בטח עושים…" והוא פתח בחישובים וחישובי-חישובים מסובכים. אבל כיום – חסל סדר קביאר. עץ האשוח עמד על השולחן, והילד שכב מתחת לעגלה, ראשו שעון על כלב החצר.
"לכלב קראו בּוֹסל," קראה בשמחה.
אך הוא לא המשיך את דבריה. "איזה כלב? היה לך כלב? אני לא זוכר שום כלב."
"לא, לא. התכוונתי לכלב החצר כשהיית ילד." הוא צחק וסגר בנקישה את קופסית הסיגריות.
"היה כלב? שתדעי לך ששכחתי לגמרי. זה נשמע מלפני המון זמן. קשה להאמין שזה רק שש שנים. אחרי שזיהיתי אותך היום – הייתי צריך לעשות כזאת קפיצה – לדלג על כל החיים שלי כדי לחזור לזמן ההוא. הייתי ילד קטן." הוא תופף על השולחן. "לא פעם אמרתי לעצמי שבטח שעממתי אותך. ועכשיו אני לגמרי מבין למה כתבת לי מה שכתבת. למרות שאז המכתב ההוא כמעט חיסל אותי. מצאתי אותו לא מזמן וממש צחקתי בזמן הקריאה. מכתב כל כך חכם – תיאור כל כך נאמן שלי." הוא נשא את מבטו. "את כבר הולכת?"
היא שבה וכפתרה את הצווארון ושלשלה את הרעלה.
"לצערי אני חייבת ללכת," אמרה וחייכה במאומץ. כעת ידעה כי לגלג עליה.
"אוי, לא, בבקשה," ביקש בלהט. "אל תלכי רק עוד רגע," והוא תפס והרים מן השולחן אחת מכסיותיה, לכאורה יש בכך כדי להחזיק אותה על מקומה. "כל כך מעט אנשים אני פוגש שאפשר לדבר אתם, שנהפכתי בעצמי לפרא," אמר. "אמרתי משהו שפגע בך?"
"ממש לא," שיקרה. אך כשראתה אותו מעביר את הכסיה בין אצבעותיו ברכות עוד ועוד, שכך כעסה. מה גם שברגע זה הוא דמה לאיש שהיה לפני שש שנים…
"מה שבאמת רציתי אז," אמר חרש, "הוא להיות מין שטיח – להפוך את עצמי לסוג של שטיח שתוכלי ללכת עליו בלי להיפגע מאבנים חדות ובוץ שכל כך שנאת. שום דבר נאצל מזה – או אנוכי יותר. רק השתוקקתי להפוך לשטיח-קסמים ולשאת אותך לכל הארצות ההן שנכספת לראות."
כשדיבר, היא הרימה את ראשה כגומעת משהו; החיה המוזרה בחזהָ התחילה לגרגר…
"הרגשתי שאת האדם הבודד ביותר בעולם," אמר עוד, "ועם זאת, אולי האדם היחיד בעולם שחי באמת. שייכת לעידן אחר," מלמל, מחליק על הכסיה, "אחת שגורלה נחרץ."
אלוהים אדירים! מה עוללה לעצמה! איך העזה להשליך ככה את אושרה. הרי זה הגבר היחיד שהבין אותה. האם איחרה את המועד?
"תוסיפי לזה את העובדה שלא היו לך חברים ומעולם לא ניסית לעשות לך חברים. כמה זה מוכר לי. גם אני לא הצלחתי. ככה גם היום?"
"כן," התנשמה, "גם היום. אני בודדה כמו שהייתי."
"גם אני," צחק חרש, "אותו הדבר." פתאום, בתנועת-יד מהירה הוא הושיט לה בחזרה את הכסיה והסיט את כיסאו בחריקה. "אבל מה שנראה לי אז כל כך מסתורי, ברור לי עכשיו לגמרי. וגם לך, מן הסתם… פשוט היינו כאלה אגואיסטים, כל כך מרוכזים בעצמנו, כל כך שקועים בעצמנו, שלא נותרה לנו בלב אפילו פינה קטנה למישהו אחר. את יודעת," קרא אליה בלבביות תמימה, דומה להפליא לצד נוסף באותה זהות שלו משכבר, "כשהייתי ברוסיה התחלתי ללמוד את 'תורת התודעה' וגיליתי שבכלל לא היינו יוצאי דופן. זה פשוט צורה מוכרת היטב של…"
היא קמה והסתלקה. נרעש וכהלום-רעם נותר יושב על מקומו. ואז פנה אל המלצרית וביקש את החשבון.
"אבל לא נגעו בקצפת," אמר. "אז אל תחייבי אותי על זה."
