העולם היה עשוי להיות אפור, כמו פעם, בסרטי-הקולנוע הישנים. אלא שאז, יום אחד, הגיעו הצבעים, מתישהו בין אז ופה. אני חושבת שהמלחמות תרמו לכך. אחרי המלחמות אנשים אמרו, נחוצה לנו איזו אמתלה להיות פחות נרגנים. מישהו הציע, צבעים אולי? העולם הסכים שצריך צבעים כדי לחלץ את כולם מהייאוש של הגוססים, מכל אותן ערמות-ערמות של עצמות. הובאו צבעים. הם פשוט הובלו על משאיות וכל אחד לקח כל צורכו. מתפקידו של כל אדם על פני כדור הארץ היה להניח צבעים איפה שמתאים להם להיות. היו החלטות שהתקבלו מראש, כמו לצבוע את הדשא בירוק, והסתכנתָ בקנס אם צבעת את שלך באדום או בכחול. אבל בנושאים אחרים יכולת להחליט לבד, למשל צבע החולצה שלך. ועדה קטנה קיבלה את ההחלטות הגדולות, הם היו הכרחיים, אך בדומה לכך גם כל שפל-רוח שמילא את המוטל עליו. העולם נשם לרווחה: כל דבר ודבר היה כל כך הרבה יותר יפה עכשיו! וימים רבים לא היו מלחמות, רק אנשים שהתענגו על הצבעים. אבל בני אנוש מסתגלים מהר לכל מה שיפה ונחמד, ואז שוב פרצו מלחמות, והוועדה פוזרה.
לפני זמן רב הייתי חברה בוועדה הזאת – לא במקורית, אלא בוועדת-ההנצחה, שהורכבה מהבנות של הוועדה המקורית. התאספנו כדי לרשום הערות על הדיונים ההם, כדי שנוכל לפרסם אותן בעולם. שאלנו את האבות שלנו, איך זה היה להיות חבר בוועדה? איך התנהלו הפגישות? אך הם איבדו את הזיכרון, לפחות אחדים, והאחרים התרגזו אחד על השני, ולא אמרו לנו מדוע. אספנו רק מעט מידע לטובת העולם, למען הדורות הבאים. ואחר כך התפזרנו גם אנחנו. אמרנו, בואו פשוט ניהנה מן הצבעים. למי אכפת איך הם הגיעו הנה? וכך עשינו. הפכנו להיות כמו כל אדם אחר, לא ארכיבאים של העבר, אלא חבר'ה רגילים שמסתובבים בין צבעי ההווה, כאילו אינם יודעים כלום.
ואז, יום אחד, אָמַנדָה חשבה שאנחנו צריכות ממש לדבר עם בני העולם שלקחו חלק בפיזור הצבעים על האדמה, פשוט אנשים מן השורה, אלה שביצעו. שאר הבנות כבר התעייפו, אבל אני רציתי להצטרף אליה כי חיבבתי אותה וזה נשמע כֵּיף. שאלתי אם כדאי שאביא את מצלמת ההסרטה שלי, והיא אמרה כן, אפשר לצלם סרט תיעודי. נסענו לעיר קטנה ופשוט עמדנו בכיכר ופנינו בלי היסוס לעוברי אורח שעסקו בקניות של יום א' ושאלנו איך זה היה כשהתחילו להיות צבעים בעולם והאם הם השתתפו בצביעה. שאלנו רק את הזקנים. רובם לא רצו לדבר אלינו, אך זקנה אחת דווקא רצתה. היא הזמינה אותנו לדירה שלה. דירתה הייתה מלאת צבעים, בדיוק כמו שאר העולם, חוץ מפינה אחת שהייתה עדיין אפורה; הפינה הסודית שלה – אולי היחידה בעולם מסוגה! העולם היה ודאי נרעש לגלות שיש פינה שלא מילאו בצבע. אבל לדבריה, במשך חמישים, שישים, שבעים שנים היא לא נתנה לאף אחד להיכנס, היא העדיפה לוותר על בעלים וחברים כדי שתוכל להשאיר פינה אחת בעולם בלי צבע.
היה ברור שהיא משרה עליה רוגע, הפינה ההיא, כמו עכבר קטן שנהיה חבר. אוי, אמרה, נמנעת מקשר-עין עם המצלמה, אצבעותיה משתעשעות בספל-התה על תחתית החרסינה הקטנה, כולם דיברו רק על זה – באיזה צבע תצבע את ההוא? באיזה צבע את ההיא? נכון שהכול יפה כל כך? איך בכלל יכולנו פעם לחיות עם כל האפוֹרוּת הזאת? למה זה לקח לעולם כל כך הרבה זמן? נכון שזה נחמד איך שכולנו משתפים פעולה?
בזמן שחיקתה את האנשים ההם, שחלקם כבר אינם בחיים, גם עשתה פרצופים של מורת רוח. היה זמן שנכנס לה שיגעון לראש, סיפרה, והיא צבעה כל דבר שבטווח-עין, אפילו דברים שלא היו בסמכותה, כמו הגדר של השכנים.
אבל יום אחד היא חזרה לדירתה, שעדיין לא צבעה בה את הפינה ההיא. דברים אחדים היא צבעה, אך את הפינה היא דחתה להזדמנות אחרת. היא אמרה לעצמה, אני עייפה עכשיו, אני אעשה את זה מחר. על כך סיפרה לנו בעיניים מושפלות. ומה קרה? נו טוב, מחר הפך למחר, כמו שקורה לרבים מאתנו. זה לא ירד מרשימת-משימות-לביצוע, כמו כל אחת מהמשימות שרשומות כל כך הרבה חודשים שכבר לא חשים במציאותן. החודשים הפכו לשנים ואיכשהו היא לא צבעה. מה יש לנו עם המשימות האלה שאף פעם לא יורדות מהרשימה? זה כי אנחנו לא באמת רוצים לבצע אותן? או שבעצם אפילו לא נחוץ לבצע אותן? מוסיפים אותן לרשימה כי חושבים שחייבים? למה כבר לא מוחקים אותן? אז סוף-סוף היא מחקה אותה, אך עד אז כבר ממילא לא נשאר בעולם מספיק צבע למלא את הפינה.
היא המשיכה להתגורר בדירה – חברים עודדו אותה לעבור משם כי מהגרים התחילו לגור בבניין. אך למרות שהיא לא הייתה חסידה גדולה של מהגרים, לא היה לה אכפת כל כך, הם היו שכנים חביבים, והפינה המשעממת ההיא דווקא נסכה בה ביטחון מאיזו סיבה מצחיקה לא-ברורה. כל יום הייתה מסתכלת בה כשישבה לתה-מנחה. לא, תמיד לבד, וכן, השכנים שלה הנחמדים חשבו שהיא סנובית, אך בעצם מה היא הייתה אמורה לעשות אם מישהו מהם היה מגלה, ואומר משהו למישהו. היא לא יכולה להסתכן. ולכן היא לא הסתכנה. בסוף קמה על רגליה להיפרד מאתנו, עצובה מאוד-מאוד. היא אמרה שלא נשדר את הסרט התיעודי, או נכתוב, אלא רק אחרי שתמות. היא רוצה לחיות עם הפינה הקטנה ההיא בלי שינוי עד סוף ימיה, בלי שירחיקו אותה מהדירה או ישָלחו לבית הכלא, או שמישהו מאיזו ועדה יבוא ויצבע אותה. הסכמנו, כי חמלנו עליה וחיבבנו אותה.
בכל אופן, בסוף היא מתה בשנה שעברה, ובשבוע הבא ישדרו את הסרט שלנו, אבל אנחנו לא מרוצות. בעיקר כי חבל שחיכינו שנה שלמה ליום הזיכרון, שנה למותהּ, מתוך סוג של תשוקה שכולם מרגישים להראות לעולם מה הם עשו. אנחנו גאות בסרטון, ובכך שאיתרנו את סיפור-המעשה, אבל לא בכך שהיא הייתה צריכה למות כדי שנראה אותו לעולם. מוטב שהייתה חיה, חיה עם הפינה שלה, מאשר שזכינו להראות את הסרט שלנו. למה יש תמיד צער כל כך גדול כשקורה דבר טוב, מין איזון בין טוב ורע? למה לא יכלה פשוט להגיד – תציגו את הסרט שלכם לעולם! ולהרגיש בטוחה שלאף אחד כבר לא אכפת על פינה קטנה שלא כוסתה בצבע? או אולי היא ידעה משהו שאנחנו לא ידענו, על צבעים, על אפוֹרוּת, ועל פינות, ומה מותר לאדם בפרטיות שלו, בדירתו הזעירה הקטנה, ומה אסור.
