[המילה פְרִיק מופיעה בסיפור בהוראתה המקורית: אדם חריג בחזותו או בהתנהגותו]
"שְלֶחי יד לארנק שלי, גברת פְלֶצֶ'ר מותק, ותוציאי לי בָקְשָה סיגריה בלי פּודרה," אמרה לִיוֹטָה לקליינטית של שעה עשר חפיפה-עם-סידור. "אנ'לא אוהבת סיגריות עם בושם."
גברת פְלֶצֶ'ר הושיטה יד ברצון למדף הסגוֹל מתחת לראי עם המסגרת הסגולה, ניערה ושחררה רשת-שער מאחיזתו של ארנק-הלַכָּה וריסנה בטפיחה זריזה כרית-פּודרה שהתפרצה מן הקופסית עם פתיחת הארנק.
"אוי בוטנים, לִיוֹטָה!" אמרה גברת פְלֶצֶ'ר בקול של השתאות.
"מותק, האגוזים ההם בארנק שלי שבוע אם לא יותר. גברת פָּיְק קנתה לי."
"מי זאת גברת פָּיְק?" שאלה גברת פְלֶצֶ'ר והזדקפה בכיסאה. חבויה במאורה זו של תמיסת סלסול ומסכות חֶנָה, מופרדת בדלת-מְטוּטֶלֶת סגולה משאר הקליינטיות המרוצות בתאים האחרים, יכלה לתת דרור לסקרנותה. בעיניים כלות הביטה בשביל השחור בין תלתליה הצהובים של לִיוֹטָה בעת שהתכופפה להדליק את הסיגריה.
"גברת פָּיְק היא הגברת מניו-אורלינס," אמרה לִיוֹטָה, נושפת עשן ולוחצת אל קרקפתה של גברת פְלֶצֶ'ר אצבעות חזקת אדומות-ציפורניים. "חברה, לא קליינטית. אז ככה, כמו שאולי סיפרתי לך בפעם הקודמת, אני ופרד וסל וג'וֹ, היה לנו מָזה ריב, אז סל וג'וֹ פשוט עזבו. אז לא עשינו כלום והשכרנו את החדר שלהם. השכרנו לגברת פָּיְק. ולאדון פָּיְק." היא התיזה אפר אל תוך סל המגבות המלוכלכות. "גברת פָּיְק היא בלונדינית מאוד מוחלטת. זאת היא שקנתה לי את הבוטנים."
"היא בטח חמודה," אמרה גברת פְלֶצֶ'ר.
"מותק, 'חמודה' זה לא מילה. תשמעי מה שאני אומרת לך, גברת פָּיְק היא אישה מושכת. יודעת לעשות חיים. עיניים חדות יש לגברת פָּיְק הזאת."
היא הזניקה את המסרק באוויר, והשתהתה בדרמתיות בעת שעננה משערותיה הכתומות של גברת פְלֶצֶ'ר ריחפה מתוך השיניים הסגולות כמו ענן-סערה קטן.
"יש לך נשירה."
"אוי, לִיוֹטָה."
"אוּ-הוּ, מתחילות לנשור," אמרה לִיוֹטָה, סירקה שוב והצניחה עננה נוספת.
"יש בפנים קשקשים?" גברת פְלֶצֶ'ר הקדירה פנים, גבותיה המשורטטות-דק צוללות בכיוון אפהּ, עפעפיה הקמוטים דלי-הריסים מרפרפים בהתכוונות.
"כלום." היא סירקה שוב. "רק נושרות."
"מתערבים שהסלסול האחרון שעשית לי זה מה שעשה את זה," אמרה גברת פְלֶצֶ'ר ברשעות. "זוכרת שבישלת אותי ארבע-עשרה דקות."
"ארבע-עשרה וזהו זה," אמרה לִיוֹטָה בנחרצות.
"מוכרח להיות משהו." גברת פְלֶצֶ'ר לא הניחה לעניין. "קשקשים, קשקשים. לא יכול להיות שתפסתי את זה מאדון פְלֶצֶ'ר, מה?"
"טוב," ענתה לִיוֹטָה לבסוף, "תקשיבי מה ששמעתי פה אתמול מקליינטית אחת של תֶ'למה שישבה בתא של תֶ'למה לסלסול עם רוֹלים קרים, ואנ'לא מנדנדת או רומזת או משהו, גברת פְלֶצֶ'ר, אבל הקליינטית של תֶ'למה נפלט לה מהפה – שכחתי איך בדיוק היא אמרה – שאת בהי-ר-יון, והרבה פעמים זה גורם לשערות של הבן-אדם לעשות שטויות, נושרות או אלוהים יודע מה. לא באשמתנו, זה איך שאני רואה את זה."
נפלה שתיקה. הנשים בהו זו אל זו בראי.
"מי זאת הייתה?" חקרה גברת פְלֶצֶ'ר.
"מותק, אנ' באמת לא יודעת," אמרה לִיוֹטָה. "לא שרואים עליך."
"איפה תֶ'למה? אני יוציא את זה ממנה," אמרה גברת פְלֶצֶ'ר.
"טוב, מותק, אנ'לא הייתי מתבאסת על דבר כזה קטן," אמרה לִיוֹטָה, מסרקת חיש, כאילו להצמיד את גברת פְלֶצֶ'ר אל מקומה בעזרת השער. "בטח אחת שלא התכוונה לשום דבר רע. באיזה חודש את?"
"רק רגע," אמרה גברת פְלֶצֶ'ר והזעיקה בצווחה את תֶ'למה, שנכנסה וינקה יניקה מהסיגריה של לִיוֹטָה.
"תֶ'למה, מותק, תעיפי בָקְשָה את השכל שלך אָחוֹרָה לאתמול," אמרה לִיוֹטָה, הטבילה את שערהּ של גברת פְלֶצֶ'ר בתמיסה סמיכה ולכדה את העודף במגבת רטובה קרה על צווארה.
"תשמעי, הקליינטית שלי כבר באמצע השִׁישִׁיוֹת…" אמרה תֶ'למה בהיסוס.
"לא ייקח יותר מרגע," אמרה לִיוֹטָה. "מי יֵשְנה אצלך? 'פרצוף סוס' הזקנה? רק תעיפי את השכל שלך אָחוֹרָה ותנסי לזכור מי הקליינטית שלך מאתמול שאמרה במקרה שהקליינטית שלי בהיריון. זה הכול. היא מתה לדעת."
תֶ'למה השפילה את שפתיה האדומות-כדם והציצה מעל ראשה של גברת פְלֶצֶ'ר אל תוך הראי. "טוב, מותק, אין לי שמצוץ," התנשמה. "ממש לא זוכרת כלום. אבל בטוח לא היה לה כוונה רעה."
"זאת גברת הַצ'ינסוֹן?" גברת פְלֶצֶ'ר דיברה בנימוסיות מתוחה.
"גברת הַצ'ינסון? אה, גברת הַצ'ינסון." תֶ'למה עפעפה. "לא, חמודה, ההיא באה בחמישי ואפילו לא הזכירה את השם שלך. אני מסופקת אם היא בכלל יודעת שאת בהיריון."
"תֶ'למה!" קראה לִיוֹטָה בתקיפות.
"מה שאני יודעת זה שמי שזאת לא הייתה היא עוד תצטער. תראו, אני בקושי ידעתי בעצמי!" קראה גברת פְלֶצֶ'ר. "חכי חכי!"
"למה? מה את הולכת לעשות לה?"
זה היה קול של ילד, והנשים השפילו מבט. ילד קטן בנה אוהלים מקליפסים לסלסול על הרצפה מתחת לכיור.
"בִּילִי-בּוֹי מותק, אסור להפריע לגברות נחמדות." לִיוֹטָה חייכה. היא סטרה לו במאור-פנים, ומאחורי גבה סימנה לתֶ'למה שתסתלק מן התא. "הוא לא משהו? רק בן שלוש וכבר משוגע על הסלון-יופי."
"לא ראיתי אותו פה לפני כן," אמרה גברת פְלֶצֶ'ר בלי שהתרשמה כלל.
"הוא לא היה פה לפני כן, זה למה," אמרה לִיוֹטָה. "הוא של גברת פָּיְק. היא קיבלה עבודה, אבל זה אצל 'החנות כובעים של פיי'. הוא לא צריך למדוד את הכובעים ההם של הנשים, הם מכסים לו על העיניים כמו אני לא יודעת מה. נראים עליו מצחיקים, זה מה שהם, וכמובן שהוא מודד אותם דווקא. הם אמרו לגברת פָּיְק שלא נוח להם שהוא מסתובב בין הרגליים. כאן הוא לא מזיק לכלום."
"מה אני יגיד! אנ'לא כל כך אוהבת ילדים," אמרה גברת פְלֶצֶ'ר.
"מה אני יגיד!" אמרה לִיוֹטָה בדכדוך.
"מה אני יגיד," אמרה גברת פְלֶצֶ'ר. "כמעט מתחשק לי לא להוליד את האחד הזה," אמרה גברת פְלֶצֶ'ר. "גברת הַצ'ינסון הזאת! ברחוב היא מביטה בך כאילו את אוויר, ואז יורקת עליך מאחורי הגב."
"אדון פְלֶצֶ'ר ייתן לך על הראש אם לא תולידי אותו," אמרה לִיוֹטָה בשום-שכל. "אחרי שכבר הגעת כל כך רחוק."
גברת פְלֶצֶ'ר הזדקפה בכיסאה. "אדון פְלֶצֶ'ר לא יכול לעשות לי שום דבר."
"שום דבר!" לִיוֹטָה קרצה אל בבואתה בראי.
"לא, גיברת, שום דבר. אם הוא רק ירים עלי את הקול שלו הוא יודע טוב-טוב שאני תיכף חוטפת את אחד מהכאבי-ראש שלי האיומים, ואז לחיות אתי זה גיהינום. ואם אני באמת נראית עד כדי כך בהיריון–"
"נו טוב, מותק, אני רק רוצה שתדעי שלא סיפרתי לאף אחד מהקליינטיות ואנ'לא הולכת לספר להם – אפילו שנושרות לך השערות. תקני שמלה של 'בּוֹאִי חסידה' ותפסיקי לדאוג. מה שאנשים לא יודעים לא מזיק לאף אחד, כמו שגברת פָּיְק אומרת."
"סיפרת לגברת פָּיְק?" שאלה גברת פְלֶצֶ'ר במורת-רוח.
"תראי, גברת פְלֶצֶ'ר, אין שום סיכוי שאת פוגשת את גברת פָּיְק או שהיא פוגשת אותך, אז מה זה כבר משנה לטווח ארוך?"
"ידעתי!" גברת פְלֶצֶ'ר נדנדה בכוונה את ראשה כדי לחרב את התלתל שלִיוֹטָה התקינה לה אותו רגע מאחורי האוזן. "גברת פָּיְק!"
לִיוֹטָה נאנחה. "אני חושבת שיותר טוב שאני יגיד לך ישר. מה שאמרתי לך שהקליינטית של תֶ'למה היא זותי שסיפרה לי שאת בהיריון – זה היה שקר."
"לא גברת הַצ'ינסון?"
"לא, בחיי. זה גברת פָּיְק."
"גברת פָּיְק!" התיזה גברת פְלֶצֶ'ר, ותמיסת סלסול נזלה עקב כך אל תוך אוזנה. "איך גברת פָּיְק יכולה בכלל לדעת שאני בהיריון או לא כשהיא אפילו לא מכירה אותי? חוצפה יש לאנשים!"
"טוב, זה היה ככה. זוכרת את יום ראשון?"
"כן," אמרה גברת פְלֶצֶ'ר.
"בראשון גברת פָּיְק ואני היינו לגמרי לבד. אדון פָּיְק ופרד נסעו לאגם איגל לתפוס כמה דגים, כמו שהם אמרו, אבל ברור שהם לא. אז ישבנו לנו במכונית של גברת פָּיְק, דודג' 1939 – "
"1939, אה," אמרה גברת פְלֶצֶ'ר.
" – ושָתינו פחית בירה 'גָ'קס' לכל אֶחת, זה הבירה שגברת פָּיְק אומרת שמייצרים באֶן-אוֹ, והיא לא הולכת לשתות שום סוג רק זה. ואז אני רואה אותך נוסעת לדרגסטור ורצה לִפנים רק לרגע, ועוזבת אני חושבת את אדון פְלֶצֶ'ר במכונית, ורצה בחזרה עם משהו, נראָה כמו מרשם. ואני אומרת לגברת פָּיְק, סתם בשביל הקטע, 'ממש מוּל, זותי גברת פְלֶצֶ'ר, ואני חושבת שזהו אדון פְלֶצֶ'ר – אֶחת מהקבועות שלי,' אני אומרת לה."
"לבשתי שמלה עם דוגמא," אמרה גברת פְלֶצֶ'ר בנעימה לא החלטית.
"בדיוק כך," הסכימה עמה לִיוֹטָה. "אז גברת פָּיְק מסתכלת עליך טוב-טוב – יש לה עין חדה, תדעי לָך, קוראת אנשים לעומק, זותי, פיקחית כמו שד – ואומרת, 'מתערבים על עוד בירה שההיא כבר בחודש השלישי.' "
"חוצפה שכזאת!" אמרה גברת פְלֶצֶ'ר. "גברת פָּיְק!"
"גברת פָּיְק לא הולכת לנשוך אותך," אמרה לִיוֹטָה. "גברת פָּיְק היא בחורה נחמדה, את תמותי עליה, גברת פְלֶצֶ'ר. אבל רגע היא לא יכולה לשבת בלי לזוז. אתמול אחרי העבודה הלכנו למופע של 'הפְריקים בדרכים'. באתי מוקדם – בתשע. בחנות הריקה לְיָדנו. מה, עוד לא היית?"
"לא, פריקים מגעילים אותי," הכריזה גברת פְלֶצֶ'ר.
"אוי. טוב, מותק, אם כבר מדברים על להיות בהיריון וכל זה, את חייבת לראות את התאומים ההם בבקבוק. את ממש חייבת את זה לעצמך."
"איזה תאומים?" סיננה גברת פְלֶצֶ'ר מזווית הפה.
"תקשיבי, מותק, יש להם את השני תאומים ההם בבקבוק, שומעת? נולדו מחוברים לגמרי – מתים כמובן." לִיוֹטָה הנמיכה את קולה להמהום לירי רך. "בערך בגודל הזה -סְלחי לי – … והיה להם שני ראשים ושני פנים וארבע ידיים וארבע רגליים, כולם סוג של מחוברים פה. מבינה, הפנים האלו הסתכלו לשָמה, והפנים השנִיים הסתכלו לשָמה, לאחורי הכתפיים. נורא פתטי."
"פוי!" אמרה גברת פְלֶצֶ'ר בשאט-נפש.
"מה, מכוערים? תשמעי משהו, ההורים שלהם היו בני-דודים ראשונים, וכל מה שקשור. בִּילִי-בּוֹי, תביא לי מגבת נקייה מהערמה של טיני – שלי כבר לגמרי רטובה – ותפסיק לדגדג לי את הקרסוליים עם המסלסל הזה. אני מודיעה לכם – הילד הזה לא מפספס כלום."
"לי ולאדון פְלֶצֶ'ר אין שום קשר-דם, אחרת הוא בכלל לא היה מושך אותי," אמרה גברת פְלֶצֶ'ר בשלווה.
"בטח שלא!" מחתה לִיוֹטָה. "גם לא לי ולפרד, לא שידוע לנו. טוב, מותק, מה שגברת פָּיְק אהבה זה את הפִּיגְמים. יש להם שם גם פיגמים, וגברת פָּיְק ממש משוגעת עליהם. את יודעת, האנשים ההכי קטנים בעולם. תשמעי, הם יכולים להישכֵּב אחורנית על הטוסיקים שלהם ולהתגלגל ואת בקושי יכולה לָגיד אם הם יושבים או עומדים. זה ייתן לך איזה מושג. הגיל שלהם ארבעים ושתיים בערך. תתארי לעצמך בעל כזה."
"טוב, אז אדון פְלֶצֶ'ר הוא מטר שמונים ואחד וחצי," אמרה גברת פְלֶצֶ'ר חיש.
"פרד הוא מטר שמונים ושלוש," אמרה לִיוֹטָה. "אבל אני אומרת לו כל הזמן שהוא פצפון אם משווים אלי שאני כל כך גבוהה." במסרק שבידה עיצבה תלתל עמוק ליד הרקה השנייה של גברת פְלֶצֶ'ר. "הפיגמים ההם הם בצבע חום כהה, גברת פְלֶצֶ'ר. לא מכוערים, הייתי אומרת, אם מביאים בחשבון את מה שהם."
"לא הטעם שלי," אמרה גברת פְלֶצֶ'ר. "מה גברת פָּיְק ההיא מוצאת בהם?"
"אוֹ, אנ'לא יודעת," אמרה לִיוֹטָה. "היא פשוט פיקחית, זה הכול. אבל יש להם את האיש ההוא, האיש המאובן, שכל דבר, מגיל תשע, שעובר לו דרך העיכול, לפי מה שגברת פָּיְק אומרת, איכשהו הולך למפרקים שלו ונעשָה אבן."
"נורא ואיום!" אמרה גברת פְלֶצֶ'ר.
"גם הוא בן ארבעים ושתיים. כנראה גיל לא מוצלח."
"מי אומר? גברת פָּיְק ההיא? מתערבים שהיא בת ארבעים ושתיים," אמרה גברת פְלֶצֶ'ר.
"לא," אמרה לִיוֹטָה, "גברת פָּיְק בת שלושים ושלוש, נולדה בינואר, מזל דלי. הוא יכול להזיז את הראש שלו – ככה. ברור שהראש והשכל שלו הם לא מִפרקים, ואני מתארת לי שהקיבה שלו גם לא – עוד לא, בכל מקרה. אבל תראי – האוכל שלו, הוא אוכל אותו, והוא יורד למטה ואז הוא מעכל אותו" – לִיוֹטָה התרוממה רגע על בהונותיה – "והוא עובר לו למפרקים ולפני שהספקת להגיד 'ג'ק רובינסון' הוא אבן – אבן ממש. נעשה אבן. להיות נשואה לבחור כזה? כל מה שהוא יכול לעשות זה להזיז את הראש בערך חצי סנטימטר. ברור שהוא נראה זוועה."
"בכלל לא מפתיע," אמרה גברת פְלֶצֶ'ר בצינה גדולה. "אדון פְלֶצֶ'ר עושה כפיפות כל ערב. אני מכריחה אותו."
"כל מה שפרד עושה זה לשכב כמו שטיח. אנ'לא אתפלא אם הוא יתעורר יום אחד ולא יוכל לקום. האיש המאובן יושב שם ובכל זאת מזיז את הראש שלו חצי סנטימטר," הזכירה לה לִיוֹטָה.
"האיש המאובן מצא חן בעיני גברת פָּיְק?" שאלה גברת פְלֶצֶ'ר.
"לא כמו האחרים," אמרה לִיוֹטָה בתנועת ביטול. "וחוץ מזה היא אוהבת גברים שיודעים להתלבש, וכל זה."
"אדון פָּיְק מתלבש יפה?" שאלה גברת פְלֶצֶ'ר בספקנות.
"הו, בטח," אמרה לִיוֹטָה, "אבל הוא גדול ממנה באיזה שנים-עשרה או ארבע-עשרה שנים. היא שאלה עליו את ליידי אוונג'לין."
"מי זאת ליידי אוונג'לין?" שאלה גברת פְלֶצֶ'ר.
"זאת הקוראת-מחשבות שיש להם ב'פריקים בדרכים'," אמרה לִיוֹטָה. "ממש טובה. השם שלה ליידי אוונג'לין, ואם היה לי עוד דולר הייתי נותנת לה לקרוא לי את היד השנייה, ככה. יש לה מה שגברת פָּיְק אמרה 'חוש שישי', אבל יש לה את המניקור הכי גרוע שראית אצל בן-אדם"
"מה היא אמרה לגברת פָּיְק?" שאלה גברת פְלֶצֶ'ר.
"אמרה שאדון פָּיְק נאמן לה כמה שאפשר, וחוץ מזה שהוא ירוויח כסף."
"מה את אומרת!" אמרה גברת פְלֶצֶ'ר. "בַּמֶה הוא עובד?"
"אני לא יכולה להגיד לך," אמרה לִיוֹטָה, "כי הוא לא עובד. ליידי אוונג'לין לא אמרה לי מספיק על האופי שלי וכל זה. והייתי רוצה ללכת שוב ולברר קצת יותר על הבחור ההוא. יצאתי אתו עד שהוא התחתן עם הבחורה ההיא. אוי, לעזאזל, זה היה לפני שלוש וחצי שנים, כשעוד הלכתְ לסלון היופי של רוברט א' לי בג'קסון. הוא התחתן אתה בשביל הכסף. מגדת-עתידות אחרת אמרה לי. בכל אופן אני כבר לא מאוהבת בו, חוץ מזה שאני נשואה לפרד, אבל גברת פָּיְק חשבה, סתם בשביל הכֵּיף, לשאול את ליידי אוונג'לין אם הוא מאושר."
"גברת פָּיְק כבר יודעת עליך הכול?" שאלה גברת פְלֶצֶ'ר כאינה מאמינה. "שלא נדע מצרות!"
"הו, ברור, סיפרתי לה הכול, על הכול מעכשיו ועד אנ'לא יודעת כמה אחורנית – מאז שהתחלתי לצאת עם בחורים," אמרה לִיוֹטָה. "אז שאלתי את לייד אוונג'לין, באחד השאלות שלי אם ההוא נשוי באושר, והיא אמרה, ממש כאילו היא שָמחה שאני שואלת, 'מותק,' היא אומרת, 'לא, הוא לא. תכתבי לך את התאריך, 8 במאי 1941,' היא אומרת, 'ותצייני: שלוש שנים מהיום הוא והיא כבר לא שוכבים באותה מיטה.' הנה זה, על הקיר למעלה, עם עוד תאריכים – רואה, גברת פְלֶצֶ'ר? והיא אומרת, 'ילדתי, את צריכה להיות שמחה שלא הישגת אותו כי הוא כל כך רודף-בצע.' אז אני שמחה שהתחתנתי עם פרד. הוא בטוח לא רודף-בצע, כסף לא חשוב לו בכלל. אבל אני בֶּחְלט רוצה ללכת שוב שיקראו לי את היד השנייה."
"גברת פָּיְק האמינה במה שהמגדת-עתידות אמרה?" שאלה גברת פְלֶצֶ'ר בנימת התנשאות.
"בחיי שכן, היא מניו-אורלינס. כל אחד בניו-אורלינס מאמין לכל דבר מפחיד. בִּילִי-בּוֹי, תלך לבדוק אצל תֶ'למה אם יש לה צמר-גפן. תראו איך גברת פְלֶצֶ'ר נוזלת."
"איפה גברת פָּיְק פגשה את אדון פָּיְק?" שאלה גברת פְלֶצֶ'ר בזקיפת-חוטם.
"ברכבת," אמרה לִיוֹטָה.
"אני פגשתי את אדון פְלֶצֶ'ר, או יותר נכון הוא פגש אותי, בספריית השאלה," אמרה גברת פְלֶצֶ'ר בהַדְרָה, עיניה מתחקות אחר צניחת רשת-השער על ראשה.
"מותק, אני ופרד, אנחנו נפגשנו במושב-אחוריים [מושב נטול-גג בירכתי המכונית] לפני שמונה חודשים, והאמת שתוך חצי שעה היינו, כמו שאומרים, בדרך לכנסייה," אמרה לִיוֹטָה בקול גרוני ופיסקה בשיניה סיכת-ראש. "ברור שזה לא מחזיק מעמד. לפי מה שגברת פָּיְק אומרת, שום דבר כזה לא מחזיק מעמד."
"אדון פְלֶצֶ'ר ואני מאוהבים כמו ביום שהתחתנּו," אמרה גברת פְלֶצֶ'ר בנימה קוראת-תיגר בעוד לִיוֹטָה תוקעת צמר-גפן באוזניה.
"גברת פָּיְק אומרת שזה לא מחזיק מעמד," חזרה לִיוֹטָה על הדברים בקול רם יותר. "ועכשיו תלכי למייבש. את יודעת איך מפעילים אותו, לא? אני יחזור להוציא אותך לסירוק. בצהריים הבטחתי לגברת פָּיְק טיפול-פנים. כאילו – בלי כסף. בתור חברה למקצוע, כמו שאומרים."
" בטח לא יזיק לה," אמרה גברת פְלֶצֶ'ר, הדפה והטיחה את דלת-המטוטלת בפניה של לִיוֹטָה. "אוי, סליחה."
*
כעבור שבוע, בשעה שנקבעה לה, שקעה גברת פְלֶצֶ'ר בכבדות בכיסא של לִיוֹטָה, לא לפני שסילקה משם ספר בהשאלה מהדרגסטור בשם ככה זה החיים ובהתה בהבעה נואשת אל הראי.
"רואים את זה כשאני מתיישבת, שלא תגידי שלא," אמרה.
לִיוֹטָה נראתה טרודה ושלפה בניעור סדינון סגול. בלי מילה כרכה ורכסה אותו לצווארה של גברת פְלֶצֶ'ר.
"אמרתי שבטח אפשר לראות כשאני יושבת ישר ככה," אמרה גברת פְלֶצֶ'ר.
"באמת, מותק, אי-אפשר," אמרה לִיוֹטָה בעוגמה. "באמת שלא הייתי יודעת. אם מישהי הייתה ניגשת אלי ברחוב ואומרת 'גברת פְלֶצֶ'ר בהיריון!' הייתי אומרת, 'תפסיקי, לי היא לא נראית.' "
"אם איזה מישהי מסוימת לא הייתה מגלה ומפיצה בסביבה, זה לא היה מאוחר מדי אפילו עכשיו," אמרה גברת פְלֶצֶ'ר בקול קר כקרח, אבל לִיוֹטָה כמעט חנקה אותה עם הסדינון, רכסה אותו כל כך הדוק שהיה קשה לה לדבר ברור. היא עשתה תנועות חתירה באוויר עד שלִיוֹטָה היְגעה רופפה את הקשר.
"תקשיבי, מותק, בהשוואה לגברת מוֹנטְג'וֹי את ממש בתולה," הוסיפה לִיוֹטָה, עדיין פזורת-דעת, ושבה והשעינה את גברת פְלֶצֶ'ר אחורנית בכיסאה. באנחה פיזרה תמיסה מתוך ספל על ראשה ותקעה לה שתי ידיים בקרקפת. "מכירה את גברת מוֹנטְג'וֹי – הבעל שלה זה ההוא עם השער-שיבה לפני הזמן."
"היא ב'מועדון הגן הטרויאני', זה כל מה שאני יודעת," אמרה גברת פְלֶצֶ'ר.
"אז ככה, מותק," אמר לִיוֹטָה בלאות, "היא נכנסת הנה לא שבוע לפני וגם לא יום לפני – היא נכנסה ביום של הלידה בעצמו, תקשיבי טוב. כולם פה כמעט מתו מפחד. מגיעה לה הגברת – לַחפיפה וסידור שלה. וגברת פְלֶצֶ'ר, תוך שעה ועשרים דקות היא כבר שוכבת ב'בית-החולים הבפטיסטי' עם תינוק של שלושה קילו מאתיים. בדקה ה-90. ואני מודיעה לך שאם לא הייתי כל כך עייפה הייתי מחסלת בקבוק ג'ין בערב."
"איזה חוצפה," אמרה גברת פְלֶצֶ'ר. "אף פעם לא היכרתי אותה ממש טוב."
"תביני, הבעל שלה חיכה בחוץ במכונית, והתיקים שלה ארוזים ובמושב האחורי, והיא כולה מוכנה, רק שהיא רצתה את החפיפה וסידור. וצירים אחד אחרי השני. והבעל שלה לא מפסיק להיכנס, מת מפחד גם כן, אבל כמובן לא עזר לו. וגם צורחת עד השמים, אבל היא תמיד צעקה נורא כשעשיתי לה סלסול תמידי."
"היא בטח מטורללת," אמרה גברת פְלֶצֶ'ר. "ואיך היא נראתה?"
"חרא בלֶבֶּן!"
"טוב, לא קשה לתאר," אמר גברת פְלֶצֶ'ר. "זוועה."
"רק רצתה להיות יפה בזמן שהיא מולידה, זה הכול," אמרה לִיוֹטָה בהינף-יד עליז. "ברור ששמחנו לתת לגיברת מה שהיא מבקשת – זה המוטו שלנו – אבל מתערבים ששעה אחרי זה כבר לא היה אכפת לה מהתלתלים הקטנים בקצה, שהיא כבר לא חשבה שצריך לשים לה רשת. וגם אם היה לה זה לא היה עוזר."
"לא, כנראה שלא," אמרה גברת פְלֶצֶ'ר.
"איך שהיא צרחה, בנאדם. בדיוק כמו בַּזמן של הסלסול."
"הבעל שלה צריך ללמד אותה איך מתנהגים. גם את חושבת ככה?" שאלה גברת פְלֶצֶ'ר. "אסור לו לוותר לה."
הָא," אמרה לִיוֹטָה. "ממש יצליח לו. אולי היא סתם איזה רכרוכית."
"שלא יהיה לך טעות, אני לא בעד רכרוכיות – רחוק מזה! נשים צריכות לעמוד על שלהם, אחרת מי יודע מה. תקחי אותי לדוגמה – יוצא לי מפעם לפעם לבקש עצה מאדון פְלֶצֶ'ר, והוא מעריך את זה, במיוחד בדברים חשובים, כמו אם אני כבר צריכה סלסול – לא שסיפרתי לו על התינוק. והוא אומר לי 'בטח, יקירה, קדימה!' רק עצות, לא יותר מזה."
"הוֹ! אם הייתי מבקשת עצות מפרד, היינו גרים היום בסירה על נהר יאזוּ או משהו כזה," אמרה לִיוֹטָה. "נמאס לי מפרד. אמרתי לו שיעבור לוויקסבֶּרג."
"והוא מסכים?" תבעה גברת פְלֶצֶ'ר לדעת.
"בטח. תביני, המגדת-עתידות – חזרתי והיא קראה לי את היד השנייה, כי אנחנו צריכים להשכיר שוב את החדר – היא אמרה שהמאהב שלי הולך לעבוד בוויקסבֶּרג, אז אנ'לא יודעת למי היא מתכוונת, אם זה לא פרד. ופרד לא עובד כאן – אז עד כאן זה נכון."
"הוא הולך לעבוד בוויקסבֶּרג?" שאלה גברת פְלֶצֶ'ר. "וגם – "
"בטח. ככה ליידי אוונג'לין אמרה. וגם שהעתיד הולך להיות מזהיר יותר מההווה. הוא לא רוצה לעבור, אבל אני לא מוכנה להסכים עם שום דבר כזה. מסתובב בבית ומברבר עם הכלומניק הזה אדון פָּיְק. אומר שאם הוא ינסע מי יבשל, אבל אני גם ככה לא מגיעה לאכול, אני אומרת – לא ארוחות ממש. בילי בוי, תיקח לגברת גְרוֹבֶר את סודות המסך ותטוס מפה."
גברת פְלֶצֶ'ר שמעה צעדים טופפים מן הפתח החוצה.
"זה שוב פעם הקטן ההוא של גברת פָּיְק?" שאלה והזדקפה בזהירות במושבהּ.
"כן, זה עוד הוא," לִיוֹטָה שרבבה לשון.
גברת פְלֶצֶ'ר מיאנה להאמין. "אהה! מה שלום גברת פָּיְק, החברה החדשה המושכת שלך עם העין החדה שמפיצה בכל הסביבה על מישהי שהיא לא מכירה שהיא בהיריון?" שאלה בקול מתקתק.
"אוֹ, מיסיס פָּיְק?" לִיוֹטָה סירקה את שערה של גברת פְלֶצֶ'ר במשיכות עזות.
"את מתנהגת כאילו את עייפה," אמרה גברת פְלֶצֶ'ר.
"עייפה? מרגישה כאילו כבר ארבע אחרי-הצהריים," אמרה לִיוֹטָה. "עוד לא סיפרתי לך איזה מזל איום היה לנו, לי ולפרד. הדבר הכי גרוע ששמעת בחיים. חשבת שגברת פָּיְק יש לה עיניים חדות? לא עלינו! זוכרת שהשכרנו את החדר שלנו לאדון וגברת פָּיְק מניו-אורלינס אחרי שסָל וג'וי פֶנטרֶס התעצבנו עלינו כי הם שתו לנו מהמשקה תוצרת-בית שהיה בארון – סל וג'וי ההם. אז בשבת לפני שבוע אדון וגברת פָּיְק עברו לחדר לגור. ואני סידרתי קצת את החדר, שמתי כרית דקורטיבית על הספה ולקחתי כמה פרחים מסכנים ושמתי בצנצנת, אבל הם לא נתנו אף סימן שהם שמים לב. אחר כך שמתי כמה מגזינים ישנים על השולחן."
"נורא יפה מצדך," אמרה גברת פְלֶצֶ'ר.
"חכי. אז בלילה של שלשום, פרד והאדון פָּיְק ההוא שפרד לא מזמן התלבש עליו, חזרו מלָדוּג לפי מה שהם אמרו, כי שני אלה אין להם עבודה שאפשר לדבר עליה, וכולנו ישבנו בחדר שלהם. אז גברת פָּיְק יושבת שם וקוראת בגיליון ישן של העלילות המדהימות של הגיבור-על – שלי, אם לא אכפת לך, קניתי בעצמי, ופִּת-אוֹם היא קופצת, מָזה קופצת, הייתם חושבים שהיא ישבה על עכביש, והיא אומרת 'קנפילד' – זה השם של אדון פָּיְק – 'קנפילד, אלוהים אדירים,' היא אומרת, 'מותק,' היא אומרת, 'אנחנו עשירים ואתה לא צריך לעבוד יותר.' ממילא הוא לא מזיז אצבע. ופרד ואני רצים אליה, ואדון פָּיְק גם כן, והיא יושבת שם ומראה עם האצבע על צילום בגיליון של העלילות המדהימות של הגיבור-על. 'רואים את האיש הזה?' היא צועקת. 'זוכר אותו, קנפילד?' 'לא שוכח פרצוף שראיתי,' אדון פָּיְק אומר. 'זה אדון פטרי, שהיה גר אתנו דירה על יד דירה ברחוב טולוז בניו-אורלינס שש שבועות. אדון פטרי.' 'אז תקשיב,' אומרת גברת פָּיְק, כאילו היא לא יכולה להתאפק עוד שנייה, "אדון פטרי מבוקש, בעד חמש-מאות דולר מזומן, אנס ארבע נשים בקליפורניה, ואני יודעת איפה הוא.' "
"בחייך!" אמרה גברת פְלֶצֶ'ר. "איפה הוא היה?"
מתישהו כבר חפפה לה לִיוֹטָה את השער, ועכשיו היא משכה אותה בתלתלי העורף והזקיפה אותה בכיסאהּ.
"יודעת איפה הוא היה?"
"אני בטוח לא," אמרה גברת פְלֶצֶ'ר. כל הקרקפת כאבה לה.
לִיוֹטָה הטילה מגבת סביב הקודקוד של הקליינטית שלה. "במופע ההוא של הפריקים, לא בשום מקום אחר! ראיתי אותו ברור כמו את גברת פָּיְק. האיש המאובן, זה היה הוא!"
"מי היה מתאר לעצמו!" הצטווחה גברת פְלֶצֶ'ר בהבעת אהדה.
"אז אדון פָּיְק אומר, 'נו, מה תגידו על זה,' והוא תוקע עיניים בצילום ושורק. והיא מתחילה לרקוד ולשיר על המזל-טוב שלהם. בעצם על המזל-רע שלנו! אני, יש לי מה להגיד למגדת-עתידות ההיא בפעם הבאה שאני רואה אותה. אמרתי 'תקשיבו, המגזין הזה התגלגל בבית שלנו חודש, והמופע פריקים המשיך יום אחרי יום שתי צעדים מהסלון-יופי שלי, ואדון פטרי רק יושב שם ומחכה.' וזה צריך להיות דווקא אדון וגברת פָּיְק… מי מכיר אותם בכלל."
"איזה חוצפה," אמרה גברת פְלֶצֶ'ר. היא רק ישבה שם, עם צניף על הראש, אבל לא ממש נגע לה.
"למגידות-עתידות לא אכפת. וגברת פָּיְק, מסתובבת לה כאילו היא אלוהים בכבודו ובעצמו," אמרה לִיוֹטָה. "אז מחר הם הולכים לעזוב, אדון וגברת פָּיְק. ובינתיים אני חייבת לשמור על הקטן ההוא, הרשע, שמסתובב לי מתחת הרגליים ועוד מתחצף."
"הם כבר קיבלו את החמש-מאות דולר פרס?" שאלה גברת פְלֶצֶ'ר.
"אז ככה," אמרה לִיוֹטָה, "בהתחלה אדון פָּיְק לא רצה לעשות כלום בעניין. תתארי לעצמך! אמר שהוא די מחבב את הטיפוס ההוא, ושהוא היה ממש נחמד אליהם, הלווה להם כסף או משהו. אבל גברת פָּיְק פשוט אמרה לו שילך לעזאזל. ואני מצדיקה אותה. 'שישה חודשים לא הזזת את התחת, ואני עושה חמש-מאות דולר בדקה ואיזה תודה אני מקבלת? שתלך לעזאזל, קנפילד,' היא אומרת. טוב," ממשיכה לִיוֹטָה בקול מדוכדך, "הם קראו לשוטרים והם תפסו את הטיפוס ההוא בלי בעיות, בדיוק במופע פריקים איפה שראיתי אותו בעיניים שלי, וחשבתי שהוא מאובן. זה האיש. עשה את זה תחת השם האמיתי שלו – אדון פטרי. ארבע נשים בקליפורניה, כולם בחודש אוגוסט. וגברת פָּיְק משיגה חמש-מאות דולר. עם המגזין שלי וממש כמה צעדים מהסלון-יופי. בכיתי כל הלילה, ופרד אמר שזה לא מועיל ושאני ילך לישון, כי כל הסיפור היה רק צירוף-מקרים סוג של – את מבינה: אי-אפשר לעשות כלום בעניין. הוא אמר שזה הוציא לו לגמרי מהראש את הרעיון של לנסוע לוויקסבֶּרג לכמה ימים עד שלא נשכיר עוד פעם את החדר – ומי יודע מי ייכנס לשם עכשיו."
"אבל את יכולה לתאר לעצמך שמישהו הכיר את הזקן ההוא שאנס ארבע נשים?" דחקה בה גברת פְלֶצֶ'ר והתחלחלה בקול. "גברת פָּיְק דיברה אתו כשהיא פגשה אותו במופע פריקים?"
לִיוֹטָה כבר התחילה לסרק את שערה של גברת פְלֶצֶ'ר. "אני אומרת לה, ככה אני אומרת, 'לא שמתי לב שנפלת לו על הצוואר כשהוא היה האיש המאובן – שלא תגידי לי שלא זיהית את החבר הטוב שלכם?' והיא אומרת לי, 'אנ'לא זיהיתי אותו עם כל הפודרה הלבנה הזאת מרוחה לו על כל הפנים. הוא סתם נראה לי מוכר.' וגם היא אומרת, 'המון אנשים נראים לך מוכרים.' והיא עוד אומרת שהזקן המאובן דווקא כן הזכיר לה מישהו, ושהיא לא יכלה לישון בגלל שהיא שאלה את עצמה את מי הוא מזכיר לה. אז כשהיא ראתה את הצילום, הכול חזר לה. על המקום. אדון פטרי! איך שהוא הפנה את הראש והסתכל עליה כשהיא לקחה אליו את הארוחת-בוקר."
"לקחת אליו את הארוחת-בוקר?" הצטווחה גברת פְלֶצֶ'ר. "שלא תגידי לי. אני כבר הייתי מרגישה משהו."
"ארבע נשים. אני מתארת לעצמי שלאף אחת לא היה אז אף שמץ מושג שהם הולכות להיות שוות מאה עשרים וחמש דולר כל אחת לאדון פָּיְק. שאלנו אותה בן כמה הוא היה אז והיא אמרה רגל אחד בקבר, לפחות. את תופסת?"
"ממש לא מאובן בכלל," אמרה גברת פְלֶצֶ'ר תפוסת-הרהורים. היא הזדקפה. "אני הייתי מרגישה משהו," אמרה בגאון.
"איזה חרא! דווקא כן הרגשתי משהו," אמרה לִיוֹטָה. "אמרתי לפרד כשבאתי הביתה שאני מרגישה מוזר. אמרתי לו, 'הזקן המאובן ההוא עשה לי הרגשה מוזרה.' והוא אומר, 'מוזרה טובה או מוזרה רעה?' ואני אומרת, 'משונה.' " והיא הצביעה עם המסרק באוויר בהטעמה.
"לא מתפלאת עליך," אמרה גברת פְלֶצֶ'ר.
אותו רגע שמעו שתיהן קול פציחה.
לִיוֹטָה הרימה קול-צעקה. "בִּילִי-בּוֹי! מה אתה עושה בארנק שלי?"
"אוי, סתם אוכל ת'בוטנים הישנים ההם," אמר בִּילִי-בּוֹי.
"תבוא ישר הנה!" צעקה לִיוֹטָה והעיפה באי-זהירות את המסרק, שפיזר על סביבותיו מאפרה שלמה של סיכות-שער ושמט שורה של בקבוקי קוקה-קולה. "זה הקש האחרון!"
"תפסתי אותו! תפסתי!" צחקקה גברת פְלֶצֶ'ר. "אני יחזיק אותו על הברכיים. ילד רע שכמוך! כבר עכשיו כדאי שאני יִלמד איך מרביצים בטוסיק לילדים קטנים רעים," אמרה.
הקליינטית של אחת-עשרה פתחה בדחיפה את דלת-המטוטלת של לִיוֹטָה שהלקתה אותו רגע במרץ את בִּילִי-בּוֹי במברשת, ואילו הוא השמיע צריחות רוגז לא-רציניות שהתפרצו מן התא ומילאו את סלון-היופי המסוקרן. מכל עבר התקהלו גברות לחזות בהלקאה. בִּילִי-בּוֹי בעט גם בלִיוֹטָה וגם בגברת פְלֶצֶ'ר חזק ככל יכולתו; גברת פְלֶצֶ'ר עם החיוך שמרוח לה על הפרצוף.
בִּילִי-בּוֹי חצה בהלמות-רגליים את קהל הנשים סתורות-השער ויצא מן הפתח. בצאתו זרק לאחור: "אם את כל כך חכמה, אז למה את לא עשירה?"