המכונית הייתה רוֹבֶר מודל 1939. בדצמבר של אותה שנה קנה אותה בעלה של אָמַבֶּל, תומס סֶרפֶּל, לפי שעה להחסנה ולא לשימוש, באומרו כי עד סוף המלחמה לא יישארו לא מתכות ולא עור ראויים. עדיין עמדה על לְבֵנים כאשר הלך לעולמו שלוש שנים אחרי-כן.
כשעשירים מתים, משתררת תמיד הרגשת עוני, ובלחצם של מִסי-העיזבון המליצו המוציאים לפועל למכור את המכונית; אבל תומס, בנה החורג של אָמַבֶּל, טלגרף מקנדה, היכן שהכשיר טייסים באותה עת, שחייבים להחזיק בה, והיא נשארה אפוא במוסך, תחת כיסויים נגד אבק, ונראתה כמו כד-אפר. גם אָמַבֶּל נשארה, חייתה עם חמותהּ ובחברתה, חיים משעממים, לבביים ומְשמרים, כל כך משמרים עד שתומס, כששב סוף-סוף הביתה, הזדעק, "אלוהים אדירים, אָמַבֶּל, זה באמת את? נראית כמו אחיינית שלי!" עורה החלק ושפתיה המלאות הבשלות התבלטו פי כמה בקרב הדודות והדודניות של משפחת סֶרפֶּל, שייצגו נאמנה וברוחב-גוף את האישה הצפון-אנגלית, שלִבלובה קצר-ימים ועמידותה כשל עור-חזיר. אָמַבֶּל, כמין חוצן, הייתה ניגוד לכל אלה; נראתה צעירה והרגישה קשישה.
תשובתה הייתה של התגוננות: "שמנה מדי בתור אחיינית, תומס."
"טוב, את זה אפשר לתקן," אמר. "את צריכה להתעמל, לשחות ולשחק טניס." אחרי ששהה תקופה ארוכה בעולם חדש הביא עמו תומס חזרה התעקשות מביכה על צעירוּת, מסוגננות, חִיוּניות.
"עכשיו חייבים להוציא את הרוֹבֶר," אמרה סבתו, כאילו מדובר בקנקן פולחני של טקס-תה.
תומס השיב לה שהטרחה מיותרת כי ממילא ירכב בקיימברידג' על אופניים. מן העולם החדש הביא עמו גם תשוקה לתרבות ולסכולסטיקה, ובקיימברידג' הועיד עצמו ללימודי היסטוריה.
כשהגיע צפונהּ לחג-המולד הביא עמו חבר, את וִינטֶר גרגורי. וִינטֶר גרגורי היה מרצה בדרגת דון – ישות שאָמַבֶּל ראתה כעת לראשונה בחייה. מי ייתן והתברכה בקור-הרוח של חמותהּ, שגם היא לא פגשה דון מימיה, אבל שיערה כי הוא אוכל ושותה כמו בן-תמותה רגיל. כעבור יום-יומיים היה ברור שהוא גם מסוגל להתאהב כמו בן-תמותה רגיל. אָמַבֶּל חדלה להרגיש קשישה ודחתה בו-במקום את הצעת-הנישואין הראשונה שלו בלהט כזה, שאפילו דון נזירי כמוהו, תם וישר, יכול להציל מכך שביב של תקווה. וִינטֶר לא היה נזירי במיוחד. באימה בחן את היהלום הפשוט היחיד שבעזרתו ביטא מר סֶרפֶּל המנוח את כוונתו להקים עמה בית. הטבעת שהביא עמו וִינטֶר בביקורו השני אייתה את המילה "בהוקרה" בסיוע אבני אֹֹדֶם, בַּרֶקֶת, נֹפְֶךְ [גארנט], אַחְלָמָה [אמטיסט], עוד אֹדֶם ויהלום בינוני. היא התאימה להפליא ליד הקטנה הלא-אופנתית של אָמַבֶּל. לא הייתה סיבה נראית לעין מדוע לא תהיה היד הזאת שלו בו-במקום, אך אָמַבֶּל התחמקה שנה נוספת ויותר, ולבסוף ניתבה אותה לשם חמותהּ, שראתה בשאט-נפש אישה בת ארבעים שחסרה את התעוזה לקחת לה בעל שני. לשונה הקשה הצליחה במקום שנכשלו דברי העידוד של תומס. דברי העידוד הביכו אותה. אישור כה נלבב מצד בנה החורג, כשהיא מתאהבת עד כלות הנפש זו הפעם השנייה בחייה, ומה גם באיש שאיננו אבא שלו, נראה לה כמו שוד בצהריים של קבצן עיוור.
הרוֹבֶר הגיעה לקיימברידג' עוד לפניה. תומס העניק את המכונית לווִינטֶר כמתנת-חתונה. זה בדיוק מה שאבא של תומס היה עושה; עד כדי כך שלאָמַבֶּל היה רושם פוליגמי שהוא באמת עשה זאת.
עכשיו, בשנה השנייה לנישואיהם המוצלחים, סובבה לה המכונית בין כבישים קטנים ודרכים צדדיות, ששוליהם התקשטו בבכוֹרי-אביב ובפסים כחולים עזים של ציצי יקינתון-הבר. וִינטֶר רצה לבקר במקום-הולדתה של אָמַבֶּל בסאמרסֶט. מאז גיל חמש, כשאביה עקר ללונדון לשמש כומר-קהילה, לא הייתה שם, וכמעט לא זיהתה דבר חוץ מהמעבר המקושת שדרכו היה מגלגל את החישוק שלה. היא הרגישה כזרה גמורה וכתיירת לכל דבר. וִינטֶר הוא שהכיר את הכפר פּרידי ברכס מֶנדיפּ ואת ההתגלות הפתאומית העזה של תעלת בריסטול מהכביש שמעל הכפר קְלַפּטוֹן-אין-גוֹרדָנוֹ, והוא שאמר בשלווה, "נמצא את זה שם למטה," והפנה את המכונית במורד. אבל בווילטשייר אני מתמצא יותר, אמר, כשחצו את הגבול אל המחוז, בעיקר את האזור השכוח, הלא-דרמתי, צפונית למישור סוֹלסבֶּרי.
"סטונהנג'," אמרה אָמַבֶּל, נתפסת במשהו שהיא בטוחה בו. "הייתי רוצה לבקר בסטונהנג'."
בלי שיעיר על ידיעת-הארץ שלה, החל לנהוג בכיוון דרום-מזרח לעבר הסוללה החלקה של הגיר. בתוך על-זמניותו של מישור סוֹלסבֶּרי עלה פתאום בדעתה של אָמַבֶּל כי הרוֹבֶר נראית איכשהו כחפץ שעבר זמנו.
"אתה יודע, וִינטֶר, כרגע תפסתי כי המכונית נראית די מוזרה, כמו בתולה זקנה, ושהיה ראוי שנחבוש כובעים עם עיטור של עלי סתיו."
"אם הייתי צריך לבחור בין בתולה זקנה ויצאנית מצופה-כרום – " הוא קטע את דבריו והצביע לפנים. "תראי!"
"אוי!" קריאתה נשמעה כמו אנקת-רחמים. "אוי, וִינטֶר, זה סטונהנג'?"
"את מאוכזבת?"
"לא! אבל איכשהו אני מצטערת בשבילו. הוא כל כך קטן וכל כך מאורגן."
"אָמַבֶּל, אין לך מושג כמה אני אוהב אותך על דברים מהסוג הזה. את האדם הכי כּן שהיכרתי בחיים."
הוא עצר את המכונית. בו-במקום סובב אותה והם נסעו משם. היא הרגישה מופתעת ולא-מופתעת. גישתו הבזבזנית של וִינטֶר אל אתרים היסטוריים הייתה משהו שהיא התקשתה להתרגל אליו. תומס בעלה לא עזב טירה או מפל (שניהם עניינו אותו באותה מידה) "לפני שהפנים אותם כהלכה" כלשונו. תומס, בנה החורג, גם אם היה שווה-נפש לטבע ולימי-הביניים, השתהה גם הוא ארוכות להפנים אכסדרת-עמודים והָאריך בדיבור. לעתים הרגישה נוסטלגיה מסוימת אל סגנון התִיוּר של בני סֶרפֶּל. הוא היה מתיש גופנית אך נינוח נפשית. אחרי ההצלחה הגדולה עם סטונהנג' הייתה ערה עכשיו כפליים לכְּשָליה בשאר הטיול. למשל, כשווִינטֶר עצר בצד להתבונן בבית-אחוזה, לא יכלה אלא לאחל לעצמה מגורים במקום הזה, וכשבלם את המכונית בפרץ-צחוק מול קאפלה בפטיסטית היא שאלה אותו למה הוא צוחק. יותר מכול חשה ניכור אל מול שְניוּתו של הנוף – כל כך מורכב ועם זאת כל כך לא-מוגדר. אחרי חגיגיותו הגדולה, כמו מזמור כנסייתי, של צפון-אנגליה, הוא היה מבלבל כמו פוּגָה.
היא עיֵיפה, הרהר וִינטֶר, ובדאגתו לה הוא איבד את הכיוון ותעה בפנייה; החל להאיץ ודילג על תמרור ונאלץ לנסוע אחורנית. התמרור עמד בצומת-דרכים, ועל הסַמן השמאלי היה כתוב "גְרֶט וימְבֶּל 9, אוקספורד 31."
באנחת-רווחה אמר, "הנה! אוקספורד. לא ייקח הרבה זמן. אחרי וימְבֶּל מגיעים לכביש ראשי." עוד הוא מדבר, השגיח בסמן הימיני. "אָיְדֶנבּוֹרוֹ! לא שמתי לב שאנחנו כל כך קרובים."
"שישה-עשר ק"מ," אמרה אָמַבֶּל, "וכביש גרוע."
"כן, אבל בסוף מגיעים לאָיְדֶנבּוֹרוֹ. העיירה הכי נחמדה כמעט באנגליה, ויש שם פונדק בכלל לא רע. למה שלא נלון שם הלילה במקום באוקספורד?"
עוד קודם קראה אָמַבֶּל את השם, וכעת אימצה את לבה לשמוע אותו נהגה בקול. באָיְדֶנבּוֹרוֹ, לפני עשרים שנה, היא והָארי בילו יום, ושני לילות סתיו ארוכים, במיטה מלאה גושישים – כלום של זמן, ועם זאת שקול כנגד שאר חייה. היא הגיעה לשם ברכבת, זנחה את שני התומסים שלה בתירוץ שהיא נפגשת עם חברה ותיקה ללימודים שעומדת לנסוע להודו. כמעט עיוורת מהתרגשות ומכאב-ראש עם בחילה, יצאה החוצה בתחנה של קו פרברי, והָארי חיכה לה ברציף, פניו כה קפוצות מאהבה, שלרגע לא זיהתה אותו, בעוד הוא, מתמקד בקצה השני של הרכבת, היה משוכנע לגמרי שנמלכה בדעתה, עד שהוכרחה לתפוס אותו בשרוול ולטלטל אותו לפני שהשגיח בקיומה. כל הלהט, כל הרומנטיקה, כל חבלי-הפרדה היו צרורים במילה הזאת, אָיְדֶנבּוֹרוֹ, וכעת זהו שם על שלט-דרכים ומקום שהיא ווִינטֶר ילונו בו כנראה.
"אוקספורד רק חמישים ק"מ מפה, ורצית להראות לי אותה." קולה רעד כאילו היא רצה.
הוא הסתובב וראה כי פניה חיוורות. לעזאזל אוקספורד עם הפעמונים שלה, האוטובוסים שלה, והמעריצים שסוגדים לכל החיקויים! "אוקספורד יכולה לחכות," אמר ופנה לעבר אָיְדֶנבּוֹרוֹ.
אם רק יכולתי להגיד מדי פעם את האמת, אם רק הייתי יודעת לדבר בגלוי, הרהרה – וכבר נזכרה איך בתחילת היום שיבח אותה וִינטֶר על כנותה. אך כעת מאוחר מדי. הונאה נערמת על הונאה, ועם בעלה השני היא תבקר באָיְדֶנבּוֹרוֹ, במקום שבו הצמיחה קרניים לראשון. וִינטֶר מדבר היה עכשיו על לבה איך היא עתידה ליהנות מאָיְדֶנבּוֹרוֹ ומשווה את רעפי הגג שלה, בצבע ענבים, לאלה של בורגונדי; ואילו היא, שוב מעמידה פנים, ישבה וליקקה שפתיים בהתרגשות, ממתינה לסימן-ההיכר הראשון. הכביש הכפרי התפתל אל כביש ראשי. ממול נגלו רחוב שקט, רחב וצללית של צריח-כנסייה, ישן וחמור-סבר. דבר מכל אלה היא לא זיהתה בדיוק, מן הסתם בגלל שנכנסו מכיוון אחר. שם היה צריח-הכנסייה, כי זכרה את הפעמונים שהקישו את השעות ואת רבעי-השעה, ואת הָארי מספר לה שיש לו דוד שמדבר בדיוק ככה. ובעצם, מה היא זוכרת מאָיְדֶנבּוֹרוֹ? כל כך מעט – רק הכול. וכשווִינטֶר עצר לפני שער ובראשו דוב חביב בגוני שזיף, כמעט אמרה, "זה לא המלון הנכון."
בעוד וִינטֶר מחנה את המכונית במוסך, הלכה בעקבות החדרנית אל החדר שהוקצה להם, רגליה נעות כאילו היו של אדם אחר, רגליים שאינן מחוברות כהלכה וקצרות מדי. אחרי שפיזרה את המעיל, הארנק והכסיות על זוג מיטות נפרדות עם קפיצים ללא דופי, ניגשה אל החלון. גגות של רעפים מצולקים מִשָנים, עצי תאנה ולילכים מבצבצים מגנים מוקפי חומה, אחוֹרֵיה הכבדים של כנסייה, והלאה משם שורת ברושים… היא מכירה את העצים האלה. הם סימנו כל דבר ודבר במקומו. המלון שבו התארחה עם הָארי נמצא מן הסתם בקצה השני של העיר. הברושים צמחו בקרבת המלון ההוא, לאורך שביל סוסי-רכיבה שהוליך אל בית-העלמין ומתקני-הגז. שם שוטטו במעלֶה השביל ובמורדוֹ, בגשם דקיק ורך, אומרים זה לזה שממש רטוב מדי להישאר בחוץ ובכל זאת ממשיכים לשוטט ימינה ושמאלה. ושם התוודעה אל עצבות-הנעורים הבלתי-נלאית, שהתפרשה תחתיה כמו אוקיינוס והקיפה אותה לאין מָנוֹס בעודה משייטת קדימה עליזה ושלווה עד אין קץ.
כשנכנס לחדר נפנתה מן החלון ואמרה, "אני כל כך שמחה שבאנו הנה במקום לאוקספורד. שנצא לטיול קטן?"
"לא לפני ששתינו איזה כוסית. אני רק מקווה שלא עייפתי אותך יותר מדי בנסיעה הממושכת. חוץ מזה, עוד מעט הזמן לארוחת-ערב."
"אז אחרי הארוחה?"
המשקה קצת סחרר את ראשה. במשך הארוחה היא הרגישה איזו תנועתיות נשלטת כמו בעת הקשבה למוזיקה. בדיוק לפי הקצב, אמרה. "איזה קפה איום! בוא לא נבזבז עליו זמן. יותר טוב שנשוטט לנו באָיְדֶנבּוֹרוֹ."
הכיוון שאליו הוליכו הברושים היה כל כך מקובע בתודעתה שלא חשה קוצר-רוח כשווִינטֶר פנה בכיוון ההפוך והזכיר איזה בית-עירייה. אריה וחד-קרן עיטרו את בית-העירייה, שמנמנים ומסבירי-פנים כמו קישוטי-סוכר על ביסקוויט. כאלה בדיוק היו מוצאים חן בעיני הָארי, וכמעט ייחלה שהיו מטיילים אז כאן בִּמקום לנסוע באוטובוס לכפר המעצבן ההוא עם באר-המשאלות. וִינטֶר אהד גם הוא את האריה והחד-קרן והיה שותף לדעתה בקשר לביסקוויט. הם שוטטו בכמה וכמה רחובות ועצרו להתבונן בפתחי-בתים ולקשור שיחה עם חתולי-רחוב, וכשנתקלו בבית-מרקחת פתוח עדיין, כמו תכשיט אליזבתני, עם בקבוקי-התרופות הצבעוניים והשיקויים הוורדרדים, הם נכנסו פנימה ולוּ רק להנאת רכישתו של איזה חפץ באָיְדֶנבּוֹרוֹ. קנייה של בקבוק-חימום קטן הוליכה לשיחה ארוכה בין וִינטֶר והרוקח שלא פסחה על עלוקות ועל תרופות מסורתיות ששרדו באזור, כמו תפוחי-אדמה שנלקחו במשיכה ועכברים מטוגנים.
עד שיצאו מן החנות כבר התחלפו הדמדומים באור אחרון כחול, ואָמַבֶּל שמעה סגירת דלתות ונעילתן. ועדיין לא קצרה רוחה, למרות שהיה ברור שווִינטֶר זומם משהו, שומר איזה יופי מיוחד לסוף. בעודה ממתינה בבית-המרקחת אמרה בלבה כי גם אם הערב הזה יתבזבז, עדיין בוקר המחרת לפניה. בלי בעיה תמצא תירוץ לצאת לבדה לקנות לו מתנת-הפתעה, ואז כל מה שנותר הוא למצוא את תחנת הרכבת ומשם לשחזר את הדרך אל המלון ועצי הברוש, ובחזרה לקנות ספל גדול. אָיְדֶנבּוֹרוֹ הייתה מלאה חנויות שאפשר לקנות בהן ספלים, ומרגע שהתחלתְ לשקר לבעלך, אין קושי להמשיך בכך.
עכשיו, משנחה דעתה, התלוותה אל בעלה במורד של רחוב, שהיה צר כל כך שלא היה שום פיתוי לעצור ולהתפעל ממשהו. בתחתית הגבעה פנה הרחוב הצִדה בחדות. את פניה קידם רושם פתאומי של אור ומרחב, הרגשת אוויר שהצטלל, משָק מים כנגד אבן. עומדים היו על רציף, ומנגד התמשך גשר צר רב-קשתות. בחצי הדרך על הגשר הוא עמד מלכת.
"תביטי, אָמַבֶּל. בגלל זה רציתי להביא אותך הנה."
מאחוריהם הייתה העיר, לוכדת את שארית האור של שמי המזרח, ערבוביה של חומים וגוֹני-תות קטיפתיים. ממעל התנשאו הצריח ואולם-התווך הגבוהים של הכנסייה, והשמים נשקפו מבעד לחלונות קומת-התאורה. אבל היא צפתה במראה הזה רק די והותר לייצב את עמידתה, ואז החזירה את מבטה אל הנהר הרחב החיוור, שמימיו התערבלו בקצב כמו-סהרורי מבעד לעמודי הגשר.איזה נהר רחב… איך לא ידעו אז שיש כאן נהר? היא השיטה את עיניה לאורך נתיבו, ומן העבר השני, על הגדה הרחוקה, ראתה שורת ברושים מתנשאים, גבוהים ועגמומיים, מתוך חדגוניותם הרצופה העמומה של רצועות-האחו המוצפות.
אחרי שהניחה יד על המעקה וגילתה שהוא ממשי לגמרי, שאלה, "איזה נהר זה?"
"התמזה."
עוד סחרחרת של מים הגיחה מתחת לגשר ונפוצה קדימה כמו לאשר בנחת את הדברים.
"איך אמרת שקוראים למקום הזה?"
"אָיְדֶנבּוֹרוֹ."
ברק קטן שחור הבהב מולה ונעלם מתחת לגשר.
"עטלף," אמרה, מבקשת להיאחז במשהו ודאי.
בלי ששמע מה אמרה המשיך בדבריו, "אָיְדֶנבּוֹרוֹ-ריגֶ'ס, זה השם המלא. יש עוד אָיְדֶנבּוֹרוֹ, בבֶּדפוֹרדשייר. מקום לא מעניין, אם כי עכשיו, אני מניח, הוא מנצנץ מבתי-קולנוע ומוזיקת-רוק כי לא רחוק משם יש שדה-תעופה."
כעבור זמן, עדיין מביטה בנהר, אמרה אָמַבֶּל, "יש מקום שלא היית בו?"
הייתה כזאת טינה בקולה שהוא כמעט נדחף לשאול אותה אם היא עייפה. היא כבשה פיהוק וזה היה האות לתשובתו: "מיטה, אולי. לפי מה שאני מרגיש, בחיים לא הייתי במיטה."
הפיהוק עשה את שלו, והוא אחז בזרועה ושם פניו אל המלון.
"אני מתארת לעצמי שהנהיגה במכונית המיושנת הזאת היא מה שמעייף אותך," אמרה.
מכוניתו, הנכס היקר לו מכול (היות שרעיה אינה כלולה במניין-נכסים), שבמהלך חופשתם בנתיבים צדדיים ובפיתולים מטורפים התנהגה כמו דוכסית – היות שלא באה על סיפוקה במתקפה נגדו, נאלצה אָמַבֶּל גם לצאת כנגד המכונית. הפעם הוא עמד על שלו. "כשמדובר במכונית טובה, מה שנחשב הוא מספר הקילומטרים, לא מספר השנים. אותו הדבר בקשר לנשים."
"נכון, אבל זאת באמת מכונית ישנה, וִינטֶר. מספיק מבט אחד כדי לראות את זה. ולמרות שמאוד אבירי מצדך להרגיש חיבה לטְרַנטֶה שלך…"
כל הדרך חזרה למלון היא דיברה בנימה הזאת, לכאורה ממעטת בערכה של המכונית ובעצם מייסרת את עצמה, מנחמת אותו על נאמנותו למכונית ישנה ולאישה מזדקנת. דבריה זעזעו אותו. בלב מתפלץ הודה בקיומה של זהות בין אָמַבֶּל שלו, העדינה, הצנועה והצייתנות, ובין המכשפה הפרובינציאלית שלצדו.
היא ראתה את יגונו ותדהמתו אך לא הניחה לכך לרפות את ידיה. אם תשנה את נעימתה הגועלית, אם להרף אחד בין עכשיו ובין הרגע שתשמע אותו נוחר ונשמט ממנה אל לְבָדִיותה של השינה, היא תניח לו להיות נחמד אליה, כי אז "אבוד" לה; היא תוותר ותספר לו על הָארי ועל אָיְדֶנבּוֹרוֹ האחרת, ואיך, רק בגלל הססנותה הבזויה וההליכה "על בטוח", שוב אין מה לספר. לווִינטֶר, הלא-שיפוטי, הלא-מאשים, ואולי אפילו המצדד – זה ייראה כמעט בלתי-חשוב, ועם הזמן אף לא ייחשב למאומה. בעצם, זה לא הסתכם בהרבה: שני לילות ויום, להט-יצרים בל-ייאמן שידעה, עיוורת לסביבותיה עד שאפילו לא השגיחה באיזה מחוז אָיְדֶנבּוֹרוֹ שוכנת. להט בל-ייאמן, שדעך לאטו, שהרשלנות השכיחה (חודשים חלפו בלי שתקדיש לו קצה של הרהור), ועם זאת הוא כל מה שהיה לה. כך חשבה, ומיד חשבה להפך: היא כל מה שהיה לו. בכך שנצרה אותו הבטיחה את התקיימותו; לדבר עליו משמע להעלים אותו, כמו את עולמה הקטן הבדולחי של בועת-סבון שמפריחים אל האוויר. בוגדנות בלתי נסלחת.
מדהים! בכמה רגישות מתוארת חוויה של תשוקה יצרית אנושית כל כך. מוטיב הבוגדנות מוצג באופן מקורי ולא שגרתי. הקורא מונחה לאורך כל הסיפור לחשוב על בוגדנות בצורה בנאלית – אישה בוגדת בבעלה ועומדת לשחזר את בגידתה עם בעלה השני. הפעם לא עם גבר ממשי אבל כשהיא משקרת לו ובדמיונה הולכת לשחזר את הבגידה בבעלה הראשון. רק בסופו של הסיפור מתברר שהגיבורה חוששת לספר על ליל האהבה והתשוקה שחוותה כי בכך תבגוד בזיכרון שכל כך יקר לה.
יופי של סיפור שמתאים לבנות חוג בלומסברי הנועזות שניסו הכל.