כשהייתי בת שתים-עשרה יצאה אמא שלי לעבוד בלי לספר לי או לאחותי הקטנה.
"לא שאנחנו צריכים משכורת שנייה."
הניגון הקופצני הנעים של מבטאהּ נישא מן המטבח אל ראש המדרגות, היכן שמוֹנָה ואני ישבנו והקשבנו.
"לא," אמר אבא בקול כמעט בלתי-נשמע. "לא כמו משפחת לִי."
משפחת לִי הייתה המשפחה הסינית הנוספת בעיר. זכרתי איך ריחמו הורי על גברת לִי כשהתחילה לעבוד כמלצרית בשנה שעברה במרכז העיר; לכן כשאמא התחילה להגיע מאוחר הביתה, לא אמרתי כלום וגם ניסיתי לעצור את מוֹנָה שלא תגיד.
"למה שאני לא יגיד?" התווכחה. "המון אימהות של אנשים עובדות."
"אלה אנשים אמריקאים," אמרתי.
"ומה את חושבת שאנחנו? אני יודעת להגיד את 'שבועת האמונים' בעיניים סגורות."
אף על פי כן היא ניסתה לא לדבר; ואם אמא לא הגיעה הביתה עד 5:30, התחלנו לבשל בעצמנו כדי שארוחת-הערב תהיה בזמן. מוֹנָה שטפה את הירקות ושמה אורז על האש; ואני קצצתי.
במשך שבועות שאלנו את עצמנו באיזו עבודה היא עובדת. אני דמיינתי לי שהיא מוכרת בשמים, בודקת מתכוני קינוחים לעיתון המקומי. או אולי עובדת בחנות פרחים. עכשיו, אחרי שלמדה נהיגה, היא עושה משלוחי ורדים.
"אנ'לא חושבת," אמרה מוֹנָה כשצעדנו שתינו לשיעור פסנתר אחרי הלימודים. "היא כבר הייתה מתנגשת במשהו."
רוח פרצים הפיצה עלים ברחוב.
"אולי כדאי לנו למהר," המשיכה אחרי שהציצה בשמים. "הולך לרדת מבול."
"אבל אנחנו מקדימות מדי." השיעור שלה התחיל ב-4:0 ושלי ב-4:30, אז בדרך כלל אנחנו צועדות לאט ככל האפשר. "ובכלל, זה לא עננים של גשם. זה ענני כבשים."
הגענו קצרות-נשימה ורטובות.
"אוי מסכנות שלי," אמרה מיס קרוֹסמָן הזקנה. "למה שלא תטלפנו אלי בפעם הבאה כשבחוץ ככה? אם אמא לא יכולה להסיע אותכם, אני אבוא לאסוף אותכם."
"לא, זה בסדר," עניתי לה. מוֹנָה סחטה את השער על השטיח של מיס קרוֹסמָן. "פשוט אי-אפשר היה לסגור את הגג של המכונית, זה הכול. לקחנו אותה לים בקיץ שעבר ונכנס חול למכניזם." את המילה האחרונה הגיתי לאט, כאילו אמינותו של השקר שלי תלויה בהברה האמצעית. "מאז היא כבר לא אותו דבר." רגע השתהיתי לחשוב. "היא עם גג נפתח."
"אז תרגישו בבית." היא החליפה מבט עם יוּז'יני רוֹבֶּרטס, שהפרענו באמצע השיעור שלה. יוּז'יני חייכה בחביבות. "המגבות בארון מול השירותים."
מכורבלות בקצה ספת-העור של מיס קרוֹסמָן (באורך שלושה מטרים בערך) עקבנו מוֹנָה ואני אחר נגינתה של יוּז'יני. היא למדה כיתה אחת מעלי, ולפי השמועה היה לה חבר בתיכון. האמנתי.
היה לה שער ערמוני, עיניים כחולות, וגם – ובכך הבחנתי בצביטה מיוחדת בלב – מטרייה מתקפלת לבנה-לבנה.
"אנ' לא מצליחה לראות."
"אז תנקי את המשקפיים."
"המשקפיים שלי נקיות. את מסתירה לי."
הבטתי בה. "לי הם נראות מלוכלכות."
"זה בגלל שהמשקפיים שלך מלוכלכות."
יוּז'יני פיזזה לה אל סוף היצירה.
"הו, כביר!" מיס קרוֹסמָן חיבקה אותה ואז נשאה את עיניה כשאמהּ של יוּז'יני נכנסה לחדר. "כביר!" אמרה שוב. "גברת רוֹבֶּרטס! לבת שלך יש כישרון, כישרון אמיתי. זוהי זכות ללמד אותה."
גברת רוֹבֶּרטס, קורנת מגאווה, גרפה בהינף-זרוע את בתה מן החדר, כאילו נצר היא לבית המלוכה שייעודו מלידה לנגן בפסנתר. למראה יציבתה של יוּז'יני הזדקפתי על מקומי והתרכזתי בכל הכוח ביניקת הבטן פנימה, ולא השגחתי, עד שהשתיים לא יצאו מן הבית, שיוּז'יני שכחה את המטרייה. ברגע שמוֹנָה התחילה לנגן זינקתי אל החלון לקרוא להן רק כדי לגלות את נורות הבלמים קורצות ואז מתעממות ליד תמרור "עצור" בפינת הרחוב. כמו מתן רשות-מעבר, פסק הגשם; שמש רועדת האירה את דרכן.
המטרייה בהקה כמו שרביט על השטיח הכחול בעוד מוֹנָה, כמי שכפאו שד, הצליחה לחלץ מן המקלדת ביצוע נאמן של קטטת חתולים. בתום הנגינה, הורתה לה מיס קרוֹסמָן לקום.
"אל תזוזי," אמרה וחזרה אחרי רגע עם מגבת לכסות את הדרגש. "את בטח מצוננת," הוסיפה. "שאטלפן לאמא שלך שתביא הנה בגדים יבשים?"
"לא," ענתה מוֹנָה. "היא לא תגיע בגלל שהיא…"
"היא עסוקה מדי," התפרצתי מירכתי החדר.
"אני מבינה." מיס קרוֹסמָן נאנחה ונדה קצרות בראשה. "המשקפיים שלך מלוכלכים, מותק," אמרה למוֹנָה. "שאני אנקה לך אותם?"
מבוכת-אחיות קפצה עלי. למה מוֹנָה לא ניגבה את המשקפיים כשאמרתי לה? בעוד מוֹנָה מחדשת את התעללותה בפסנתר, בהיתי אני במטרייה. רציתי לפתוח אותה, לסחרר אותה על הידית הכסופה הענוגה; רציתי לשלשל אותה מפרק כף-היד בדרך לבית הספר כמו שאר הבנות. תהיתי מה תגיד מיס קרוֹסמָן אם אציע להביא אותה ליוּז'יני מחר לבית הספר. היא תתרשם מההתחשבות שלי; יוּז'יני תשמח לקבל אותה חזרה; והמטרייה תהיה שלי לילה שלם. הבטתי בה שוב, השתעשעתי ברעיון לבקש לי מטרייה לחג-המולד. עם זאת ידעתי איך אמא תגיב.
"חפצים," היא תגיד. "מה רע במעיל-גשם? כל מה שאת רוצה זה חפצים. כמו ילדה אמריקאית."
כשהתחיל השיעור, הקפדתי לשבת זקוף ושהמגבת תחתי לא תזוז.
"מתערבים שגם את לא רואה כלום," אמרה מיס קרוֹסמָן והושיטה יד אל משקפי. "ותירגעי, מסכנונת שלי… זה לא מחנה אימונים."
כשמיס קרוֹסמָן הרשתה לי סוף-סוף לנגן, ניגנתי נהדר, הכי טוב שיכולתי. את רואה, אמרו לה אצבעותי, לא צריך לרחם עלי.
"זה היה נפלא," אמרה מיס קרוֹסמָן, "אוי ממש נפלא."
מערכת-כוכבים שלמה צמחה בלבי.
"ותנחשי מה," הכרזתי בגאווה, "יש לי הפתעה בשבילך."
ואז ניגנתי יצירה נוספת בשבילה, קשה בהרבה, ואחת שהיא לא חייבה אותי ללמוד.
"או! זה היה כביר," אמרה אבל לא חיבקה אותי.
"כביר! את גאונה, גברתי הצעירה. אם אמא שלך הייתה מביאה אותך בגיל צעיר יותר, כבר היית מנגנת היום כמו יוּז'יני רוֹבֶּרטס!"
הסתכלתי בפסנתר והתחרטתי שאין לי יצירה שלישית, אפילו קשה יותר, לנגן לה. רציתי לספר שאני אלופת בית הספר באִיוּת, שאני לא איזה חלשלושית, שאני עושה קראטה.
"אמא שלי פסנתרנית מקצועית," אמרתי
היא הביטה בי רגע ארוך, ובסוף, בלי להוסיף מילה, חיבקה אותי. לא אמרתי כלום על להביא ליוּז'יני את המטרייה לבית הספר.
המדרגות היו יבשות כשישבנו מוֹנָה ואני לחכות לאמא.
"אתם רוצות לחכות בפנים?" מיס קרוֹסמָן הציצה בשמים בחשש.
"לא," אמרתי. "אמא שלנו מגיעה כל רגע."
"עוד מעט," אמרה מוֹנָה.
"כל רגע," אמרתי שוב, למרות שאמא הייתה מאחרת כל שבוע עשרים דקות מאז שהתחילה לעבוד.
לפי שעון הכנסייה ממול, כבר חיכינו עשרים וחמש דקות כשמיס קרוֹסמָן יצאה שוב החוצה.
"שאתן לכם טרמפ הביתה, בנות?"
"לא," אמרתי. "אמא שלנו מגיעה כל רגע."
"שאני לפחות אצלצל ואזכיר לה שאתם פה? אולי היא שכחה ממכם."
"אני לא חושבת שהיא שכחה," אמרה מוֹנָה.
"שאני אצלצל בכל זאת? רק בשביל להיות בטוחה?"
"מתערבים שהיא כבר יצאה," אמרתי. "איך יכול להיות שהיא שכחה מאתנו?"
מיס קרוֹסמָן נכנסה לטלפן.
"אין תשובה," אמרה לנו בשובה.
"את רואה, היא בדרך," אמרתי.
"בטוח שלא תרצו להיכנס פנימה?"
"לא," אמרה מוֹנָה.
"כן," אמרתי והצבעתי על אחותי. "גם היא התכוונה כן. היא התכוונה לא, היא לא רוצה להיכנס."
מיס קרוֹסמָן הציצה בשעונה. "עכשיו 5:30, בנות. הצלי יהיה מוכן עוד חמש עשרה דקות. תרצו להיכנס ולאכול קצת?"
"אמא שלי כמעט כאן," אמרתי. "היא בדרך."
הסתכלנו על הכביש ולא הסרנו את העיניים. ניסיתי לדמיין מה אמא עושה; ניסיתי לדמיין את המסרים שהיא כותבת על פני השמים, למרות שידעתי שהיא מפחדת ממטוסים. הסתכלתי, בעוד ענפי ערבת-הבְּכוּת הגדולה של מיס קרוֹסמָן התחילו לזוע מצד אל צד; כל הענפים נגזמו עד אותו הגובה, אז הם נראו נפלא, כמו שערות ברוח.
התחיל לרדת גשם.
"מיס קרוֹסמָן יוצאת שוב פעם," אמרה מוֹנָה.
"שלא תתני לה לשכנע אותך להיכנס," לחשתי.
"למה?"
"כי זה יהיה כאילו אמא באמת לא מגיעה כל רגע."
"אבל היא לא," אמרה מוֹנָה. "היא עובדת."
"ששש! מיס קרוֹסמָן יכולה לשמוע אותך."
"היא עובדת! היא עובדת! היא עובדת!"
שמתי את היד שלי על הפה שלה, אך היא ליקקה אותה, אז ניגבתי את היד על השמלה הרטובה שלי והנה נפתחה דלת הכניסה.
"אנחנו מתרטבות יותר ויותר," אמרה מוֹנָה מיד. "יותר ויותר."
"שניכנס כולנו פנימה?" מיס קרוֹסמָן משכה את מוֹנָה עד שנעמדה. "לפני שאתם, בנות צעירות, תחטפו דלקת ריאות? אתם בחוץ כבר שעה."
"אנחנו קופאות." מוֹנָה נשאה עיניים אל מיס קרוֹסמָן. "יש לך בבית קקאו? אנחנו הולכות לתפוס דלקת ריאות."
"אנ' לא נכנסת," אמרתי. "אמא מגיעה כל רגע."
"בואי כבר," אמרה מוֹנָה. "אל תהיי פסיכית."
"כל רגע."
"בואי, מוֹנָה," מיס קרוֹסמָן פתחה את הדלת. "שנכניס אותך ראשונה?"
"להתראות בבית-חולים," אמרה מוֹנָה ונכנסה. "להתראות בבית-חולים עם דלקת ריאות."
בהיתי ברחוב הריק. הגשם דקר לי את כל הגוף; היה לי קר; רציתי להיכנס פנימה. רציתי להיות מסוגלת להיכנס פנימה. אם מיס קרוֹסמָן תצא שוב, החלטתי, אני נכנסת.
היא יצאה עם שמיכה ועם המטרייה הלבנה.
לא האמנתי שאני באמת מחזיקה את המטרייה, פותחת אותה. היא זינקה למעלה בעצמה כאילו היא יצור חי, כאילו זה מה שהיא רצתה – כאילו היא שייכת לידיים שלי, מעל הראש שלי. הצצתי למעלה אל מקלעת החישורים המוכספים, ואז סחררתי את המטרייה סביב, סביב. היא הייתה נקייה כל כך ולבנה, וכאילו זוהרת, והיא האירה כל דבר ודבר סביבה. "היא נהדרת," אמרתי.
מיס קרוֹסמָן התיישבה לידי, על קצה אחד של השמיכה. הזזתי את המטרייה הצדה שתכסה גם אותה. הרגשתי את הגשם על הכתף השמאלית והרעדתי. היא כרכה זרוע סביבי.
"מסכנה, מסכנונת שלי."
ידעתי שצפוי לי פרץ נוסף של אהדה ונערכתי לקראתו על ידי נעיצת המבט למעלה במטרייה.
"שתדעי לך שנורא רציתי ילדים כשהייתי צעירה," המשיכה.
"באמת?"
היא הביטה בי רגע. פניה נראו יבשות וקרומיות כמו זיגוג של עוגה בן-יומיים.
"כן. אבל אף פעם לא התחתנתי."
שוב סחררתי את המטרייה.
"זאת המטרייה הכי יפה שראיתי בחיים," אמרתי. "בכל החיים שלי."
"יש לך מטרייה?"
"לא. אבל אמא הולכת לקנות לי אֶחת כמו זותי לכבוד חג-המולד."
"באמת? תשמעי מה. את לא חייבת לחכות על חג-המולד. את יכולה לקחת את זאת."
"אבל המטרייה היא של יוּז'יני רוֹבֶּרטס," מחיתי. "אני חייבת להחזיר לה אותה מחר בבית-הספר."
"מי אמר לך שהיא של יוּז'יני? היא לא של יוּז'יני. היא שלי ועכשיו אני נותנת לך אותה, אז היא שלך."
"שלי?" לא ידעתי מה להגיד. "שלי?" פתאום מצאתי שאני קופצת מעלה-מטה בגשם. "היא נהדרת! אוי! היא נהדרת!" צחקתי.
גם מיס קרוֹסמָן צחקה, למרות שהיא הלכה והתרטבה.
"תודה, מיס קרוֹסמָן. תודה רבה. מיליון תודות. היא נהדרת. היא אדירה!"
"בבקשה רבה," אמרה.
"תודה," אמרתי שוב, אבל זה נראה מעט מדי.
פתאום ידעתי מה בדיוק היא רוצה לשמוע. "הלוואי שהיית אמא שלי."
על-המקום הרגשתי נורא.
"אסור לך להגיד את זה," אמרה, אבל פניה זרחו בחיוך עצום בדיוק כשפנסי המכונית של אמא סובבו בזהירות את פינת הרחוב. קיפלתי מהר את המטרייה הצמדתי אותה מתחת לחצאית שלי ותפסתי בה מבחוץ, בין הקפלים.
"מוֹנָה!" צעקתי לעבר הבית. "מוֹנָה! בואי מהר! אמא פה! אמרתי לך שהיא מגיעה!"
ואז התרחקתי בריצה ממיס קרוֹסמָן, מטה אל המדרכה. מוֹנָה הגיעה בטיסה ועמדה לצדי בעוד אמא קרבה אל הבית. התרחקנו שתינו אחורנית צעדים אחדים – כדי שלא תדרוס אותנו אם תעלה על המדרכה.
"אבל למה לא נכנסת פנימה עם מוֹנָה?" שאלה אמא בדרך הביתה. היא הסירה את מעילה לעטוף אותי והגבירה את החימום.
"היא התנהגה כמו פסיכית," אמרה מוֹנָה ממקומה לידי באחורי המכונית.
"בפעם הבאה אני צריכה לטלפן," אמרה אמא. "אני פשוט לא אוהבת להגיד איפה אני."
ואז סיפרה לנו סוף-סוף שהיא עובדת כפקידה ברשת-מזון. העבודה היא במשמרות, אבל העובדים האחרים לא מגיעים בזמן, והמעביד הבטיח לה קידום אם היא תישאר עד שמשמרת הערב תתמלא.
רגע אחד שתקנו כולנו. אפילו מוֹנָה מצאה את הגילוי מאכזב.
"קידום כל כך מהר?" היא אמרה לבסוף.
אני הקשבתי למגבי השמשה הקדמית.
"את כל כך שקטה." אמי הציצה בי מן המראה הפנימית.
"מה העניין?"
"הייתי רוצה שתעזבי שם," אמרתי כעבור רגע.
היא נאנחה. "בסינית יש פתגם: קורה אחת לא תחזיק את הגג."
"אבל אבא של יוּז'יני רוֹבֶּרטס עובד בשביל כל המשפחה."
שוב נאנחה. "אבא של יוּז'יני רוֹבֶּרטס הוא אבא של יוּז'יני רוֹבֶּרטס."
כשנכנסנו למרכז העיר התחילה מוֹנָה להידחק אלי בכוח בכל פעם שהמכונית פנתה ימינה מנסה לדחוף אותי הצדה.
זכרתי מה אמרה לי מיס קרוֹסמָן וניסיתי לתמרן את המטרייה מתחת לרגל כדי שמוֹנָה לא תרגיש בה.
"מה יש לך מתחת לחצאית?" ביקשה מוֹנָה לדעת כשהתקרבנו לרמזור. אמא, שהציצה אלינו שוב במראה הפנימית, התגלגלה לאיטה עד שנעצרה.
"מה קורה?" שאלה.
"יש לה משהו מתחת לחצאית," אמרה מוֹנָה ומשכה לי בבגדים.
"מתחת לחצאית שלה."
ברגע זה גֶבר שחצה את הכביש התחיל לצעוק לעברנו. "מי את חושבת שאת, גברת?" אמר. "את חוסמת את כל המעבר-חציה."
קפאנו שלושתנו. עוברי אורח נעצרו להביט.
"לא שמעת מה אמרתי?" המשיך והתחיל להלום באגרופו בגג המכונית. "את לא יודעת אנגלית?"
אמא התחילה לנסוע אחורנית, אבל המכונית שמאחורינו צפרה.
למרבה המזל התחלף האור ברמזור לירוק. היא נאנחה בהקלה.
"מה אמרת, מוֹנָה?" שאלה.
לא היינו מתנגשים במכונית שמאחורינו אלמלא התחיל הנהג שלה לנסוע גם הוא. המכונית שלנו ניתרה בפראות והטילה את כולנו תחילה אחורנית ואז קדימה.
"אוֹ-הוֹ," אמרה מוֹנָה כשעצרנו. "עוד תאונה."
רווח לי כשתשומת הלב נדדה מן המטרייה. ואז ראיתי את הראש של אמא, מוטל על משענת המושב. עיניה היו עצומות.
"אמא!" צרחתי. "אמא! תתעוררי!"
היא פקחה את עיניה. "תפסיקי לצעוק," אמרה. "כבר יש פה מספיק אנשים שהולכים לצעוק."
"חשבתי שאת מתה," אמרתי ופרצתי בבכי. "חשבתי שאת מתה."
היא הסתובבה, בחנה אותי בקפדה ואז הניחה לי יד על המצח.
"חולה," אישרה. "יש מחלות שמכניסות לראש רעיונות משוגעים."
האיש מהמכונית שמאחור התחיל להקיש על החלון ואני הרחקתי את המטרייה מהרגל שלי. ואז מוֹנָה ואמא יצאו מן המכונית. אני יצאתי אחריהן; ובעוד השאר בודקים את הנזק שנגרם, זרקתי את המטרייה אל תוך פתח של ביוב.
.