כדי להגן על אחותי מוֹנָה ועלי מפני מכאובי-החיים, ניהלו הורי את המריבות שלהם בניב של שנחאי, ששתינו לא הבנּו; וכשאבא שלי השליך יום אחד מחלון המטבח אגרטל-נחושת, אמרה אמא שהוא עשה את זה בטעות.
"בטעות?" אמרה מונה.
אמי קצצה והסירה גבעול של פטרייה.
"בטעות?" אמרה מונה. "בטעות?"
מאוחר יותר ניסיתי להסביר למונה שאסור לשאול עוד פעם ועוד פעם, אבל זה כמו לדבר אל הקיר.
"מה הבעיה עם לזרוק דברים?" אמרה במשיכת כתפיים. "הוא היה משוגע."
זה היה ההבדל בין מונה לביני: בשבילה לריב היה לריב, לא יותר מזה. אם משהו בכל זאת הדאיג אותה, זה הסיכוי שהיא תהיה נמוכה מדי לקריירה של בלרינה; במקרה כזה היא מתכננת להיות פסנתרנית.
אני, לעומת זאת, תכננתי להיות קדושה-מעוּנה. הייתי בכיתה ה', ובעלת דמיון פעיל ביותר – מסוג הילדות שבית ספר קתולי מערער את בריאותן הנפשית, שמשתוקקות שיקצצו או יקפיאו אותן למוות, ואז יש להן סיוטים בלילה, והן מתעוררות בצרחות, תופסות ונאחזות בדוּבּי. אני לא תפסתי בדובי, אלא במחרוזת של שלושה חרוזי מָלָכִּיט ["אבן אילת"] שמצאתי יום אחד באזור הביצות ליד אמת-המים העתיקה. כנראה היו פעם חלק ממחרוזת, כל אחד ואחד מפוספס להפליא ומתגלגל לו, וקצת מגובנן כלפי המרכז כמו מדוזה; כך שאם צבטתי באצבעות חרוז אחד, הוא היה מתחמק ומחליק הצִדה בחן, שמצד אחד הקסים אותי – בלילות ההם המבועתים – ומצד שני הרגיע אותי; הרגיע כמו ששום דבר אחר לא הרגיע לא לפני ולא מאז. לא שחסרו הזדמנויות לבקש לי מרגוע: עברו ארבעה חודשים מאז שאמי הלכה לעולמה, ויש עדיין לילות שבהם השינה ניצבת במרחק-מה ממני, קפואה כמו איזה זקיף שמשׂתכר היטב. אך זהו סיפור אחר. היו עמי אז חרוזי המָלָכִּיט, ואם עבדתי עליהם מספיק, בסבלנות, התחלתי תמיד להרגיש טוב יותר, ערה יותר, ואפילו מיוחדת יותר – מדמיינת, כמו שאהבתי, שהסיוטים שלי הם תקשורות מן הקדוש-ברוך-הוא, הכנה לגורלי המיוסר. כשדיברתי עליהם עם פָּטי קרימֶר, שגם היא הקדישה את חייה לאלוהים, קראתי להם "כמעט חזיונות"; ופָּטי, פיה פקוק בשלושה-ארבעה מסטיקים-מנתה שתמיד לעסה בבת אחת, אמרה: "מתערבים שעד כיתה ז' את כבר עושה נסים."
נסים. היום פָּטי צוחקת למחשבה שפעם היא התבשלה בלי סוף בעניינים מהסוג הזה; כבר מזמן העתיקה את תשומת לבה לשטיחים, לחפצי-חן ולשידות יפניות עתיקות – באלה היא מאמינה היום.
"שידה טובה זה לא סתם שידה," הסבירה לי בפעם האחרונה שנפגשנו ללאנץ'. "זה ביטוח חיים. תשמעי ממני, אם יש משהו שאני מאמינה בו, זה שדברים זולים זה כמו לזרוק כסף מהחלון. מצד שני, חומר איכותי אפשר תמיד למכור בזמנים קשים. על זה אפשר לסמוך."
בכיתה ה', עם זאת, היא סמכה על דברים אחרים.
"גם את תעשי נסים," אמרתי לה, אבל היא הנידה בראשה הפרוע ונראתה עגומה.
"אנ' לא," כתשה בשיניה ברעש. "אבל זה ב'סדר. מָשָני אוהבת – מתפללים וזה נהיֶה."
"כמו?"
"זוכרתָשמלה שָני אוהבת?"
היא התכוונה לצהובה עם הכתפיות המצולבות.
"אז תְ'נחְשי מה?"
"אמא שלך קנתה לך."
היא חייכה. "אנ' פשוט התפללתי בשבילה שבוע," אמרה.
אני, לעומת זאת, רציתי בהחלט להיות מסוגלת לבצע פלא או שניים. לעשות נסים! זה היה שיא-השיאים. זה מה שהמריץ אותי לגמור שיעורי-בית, ללכת לכנסייה, לא לסטות מהסולם עד יציאת נשמתי בשיעור למוזיקה, בזמן שחברי לכיתה צרחו וגיהקו את לבותיהם חסרי-הדאגה. אבל לא בדיוק ידעתי בשביל מה נחוצים לי הכוחות האלה. כלומר, חשבתי עליהם בצורה שחושבים, למשל, על חרב מעוטרת – מין פריט של אספנים שהוא, במקרה, גם אמצעי הגנה.
אלא שאז אבא של פָּטי עזב את הבית, ולראשונה הזדמן לי נס שרציתי לעשות. כל-כך רציתי, שראיתי אותו לנגד עיני: את מר קרימֶר הופך לכדור-רוק. מר קרימֶר נוֹרֶה דרך קשית לשמים. מר קרימֶר מתגולל חזרה, תופס נפח, שב וצונח על מפתנה של פָּטי. ואני הייתי מנקה לו היטב את השכל ועל הדרך מגלחת אותו. הייתי מוסרת לו קופסה עם ריבועיות של חמאת-בוטנים, קשורה בסרט, שייתן במתנה לפָּטי עם נשיקה.
במקום זה, כל מה שיכולתי לעשות הוא לנסות להגיד לה שאבא שלה יחזור.
"הוא לא יחזור, הוא לא!" התייפחה. "הוא שט בסירה לריו-דֶנירוֹ. לריו דֶנירוֹ!"
ניסיתי להציע לה מסטיק, אבל היא סירבה.
"הוא אמר שיותר עדיף לו להסתכל על מים מִשֶעל הפנים השמנים של אמא שלי." עכשיו כבר ממש ייבבה וחיבקה את צלעותיה כל כך חזק שכמעט נראָה שהיא מכאיבה לעצמה – כל כך חזק שרק להביט בזרועות שלה כרוכות מסביב כמו נחשים גרם לי להרגיש שהלב שלי נסחט.
טפחתי לה קלות על הזרוע. יונה עם כנף אחת הידסה לידינו.
"הוא אמר שָ'ני אפילו לא הילדה שלו, הוא אמר שָ'ני מדוד ג'וני. הוא אמר שָ'ני זבל בדיוק כמו אמא ודוד ג'וני, הוא אמר שָ'ני אפילו לא הילדה שלו, הוא אמר שָ'ני לא פָּטי שלו, הוא אמר שָ'ני מדוד ג'וני!"
"מדוד שלך ג'וני?" אמרתי כמו טמבלית.
"מדוד ג'וני," קראה בבכי. "מדוד ג'וני!"
"ככה הוא אמר?" אמרתי. ואז, כשרציתי להמשיך, רציתי להגיד משהו, אמרתי "אוי, פָּטי, אל תבכי."
היא המשיכה לבכות.
ניסיתי שוב. "אוי פָּטי, אל תבכי," אמרתי. ואחר כך אמרתי, "אבא שלך היה מטומטם, בכל מקרה."
היונה הפרישה כמות גדולה של לשלשת נוזלית.
עברו לפחות עשרים דקות עד שפָּטי הייתה מספיק רגועה שיכולתי לרוץ לשירותים ולהביא לה קצת נייר טואלט; ועד שחזרתי היא כבר שוב עמדה והתייפחה וחזרה שוב ושוב על המילים "לרִיו דֶנירוֹ, לרִיו דֶנירוֹ" כאילו הן נתקעו לה בגרון ואי-אפשר לשלוף אותן משם. כיוון שפספסנו את האוטובוס הרגיל הביתה וגם את האוטובוס האחרון, הצטרכתי לעזוב אותה פעם שנייה ולהזעיק את אמא שלי, שממש השתוללה, אבל אז סיפרתי לה מה קרה והיא באה והסיעה אותנו וקנתה לכל אחת ארטיק.
כעבור כמה ימים התחלנו פָּטי ואני לגבש תכנית-עבודה איך נחזיר את אבא שלה הביתה. זה היה עסק רציני. הוספנו תפילות והדלקנו נרות-קודש. אני קשרתי את מחרוזת המָלָכִּיט לחגורת התלבושת האחידה ומוללתי את החרוזים כאילו הם מחרוזת-תפילה ואני נזירה. גם התחלנו להסתובב באולמות בית הספר בזרועות משוכלות. המראה היה כל כך מגוחך עד שהמנהלת הפסיכית שלנו לקחה אותנו לשיחה פרטית.
"אני חייבת להגיד לכן," אמרה, משתמשת באפה כצינור-דיבור, "שממש אין צורך בכזאת אדיקות."
אבל אנחנו לא נעתרנו, מבטיחות לעצמנו להתחתן עם אלוהים ומתפללות לכל קדוש או קדושה שבנמצא. ויתרנו על מסטיקים, ואז על מסטיקים וחטיפי בשר יבש [Slim Jims], ואז על מסטיקים וחטיפי בשר וגלידה – וכשזה לא עבד, עברנו לדברים יותר יצירתיים. הראשון היה ויתור על פרחים. בעיניים שסוככנו עליהן מן הצד בידיים, היינו חולפות חיש על פני הסיגליות שליד תורן-הדגל ועל פני אדנית-החלון המלאה צבעונים מחוץ לחדר-האחות. הבא בתור היה לא להסתכל על בנים. פָּטי ויתרה על ג'מי הָלוֹרְן יפה-העיניים ואני על אנתוני רוֹסי הספורטיבי. קשה, אבל משתלם. מר קרימֶר חזר כעבור חודש, ולמרות שלא הביא עמו הביתה אלא דזינטריה, לפחות היה חולה מדי להמציא תירוצים.
ואז במהלך מריבה עם אבא שלי, נפלה אמא איכשהו מחלון חדר-השינה.
***
לא מזמן – כשעלה בדעתי שחופשה בהרים עשויה לרומם את רוחי – השכרתי את דירתי לזוג נאה, ועם זאת עגמומי, שזה עתה התחתן, ושהתברר לאחר מעשה כי רגש האחריות שלהם אינו נופל כהוא זה ממה שקיוויתי. אפילו את קליפות-הביצה שדישנתי בהן את הצמחים הם סילקו, והשאירו אחריהם כף-הגשה לעוגה בציפוי-כסף, מצוחצחת, ורשימה של תקוות ומשימות לקיץ. הרשימה שהם הידקו בקושי בנעץ לדלת המטבח, פתחה בתחינה לאלוהים שיעזור להם לסיים תוך שבועיים-שלושה את מכתבי-התודה על מתנות החתונה. (אפשר היה לראות שבהתחלה הם כתבו "שבועיים", אבל גירדו ומחקו). הרשימה המשיכה כדלקמן:
עזור לנו בבקשה, אב כל-יכול שבשמים, להשיג עבודה לג'ון שלא תאמץ לו את הגב ובמרחק נסיעה של חצי-שעה.
עזור לנו בבקשה, א.כ.י.ש., לקנות מכונית.
עזור לנו בבקשה, א.כ.י.ש., ללמוד צרפתית.
עזור לנו בבקשה, א.כ.י.ש., למצוא שבעה מתכונים לארוחת-ערב שעולים פחות משישים סנטים למנה ושאפשר להכין בחצי שעה. ושלא כוללים עגבניות, כי בחכמתך השמימית בראת את ג'ון אלרגי לעגבניות.
עזור לנו בבקשה, א.כ.י.ש., להימנע מסוג הספרים שאפשרת לג'ון, בחכמתך האלוהית ומסיבותיך האלוהיות, למצוא בדירה הזאת לפני שלושה לילות (ב-2 ביוני).
וכיוצא באלה. בשוליים מצד שמאל הם רשמו אם נענתה בקשתם או לא, והיה מחמם לב להיווכח שכמעט כל בקשותיהם התקבלו: "כן! הללויה" (לפעמים בקיצור – כ.ה.); להוציא לימוד הצרפתית, שלידו נרשם " לא! הללויה לשוכן מרומים."
הרשימה נגעה ללבי. זרה ומוכרת גם יחד, כאילו נכתבה על ידי דודנית שלי – למשל דודנית שנשארה בבית וגדלה בבית, בעוד שאני נסעתי לי לחו"ל ולמדתי מה שהיה עלי ללמוד גם אם הלימוד היה מייסר. זה, כמובן, איננו נכון לגמרי. למען האמת, גדלתי בבית כמו כל אחד אחר.
אבל הלימוד היה מייסר. אף פעם לא הבנתי בדיוק איך קרה שאמא שלי עפה מן החלון אותו לילה לפני שנים, חוץ ממה שהרוח הצליפה והצליפה בבית, ושהוויכוח פרץ בגלל מצבו של הגג. שנה קודם לכן בא איש לתקן את הגג, אבל לא רצָף-רעפים, אלא אחד שאבא שלי התעקש שהוא מסוגל לעשות אותה העבודה ברבע המחיר. אולי היה מסוגל, אבל רגלו הסתבכה איכשהו באיזה סיקוס בקורה שמתחת לרעפים והוא שבר את הקרסול. כעת שוב התרופפו הרעפים והבידוד בעליית הגג העלה עובש, ואבי רצה למכור את הבית לגמרי, שלדבריו, אמא רצתה לקנות אותו כדי שתוכל לשלוח תצלומים אל המשפחה בסין.
"לאמריקאים יש פתגם," אמר. "הם אומרים 'הדשא של השכנים ירוק יותר'. את רוצה להיות כמו השכנים העשירים? אז תלכי ותצלמי את הדשא שלהם."
בשלב זה שילחה אמא את מונה ואותי לשטוף כלים והתחילה לדבר בניב של שנחאי. זמן-מה הם רבו במטבח ואנחנו הקשבנו מראש המדרגות, הפנים שלנו תקועות בין סורגיו של מעקה-הברזל בדגם "שבלולים ספרדיים". אמא הייתה הראשונה שקיטרה, ואחר כך אבא, ואז שניהם התלהמו יחד, עד שבסוף נשמע קול חבטה ואחריו שתיקה ממושכת.
"את חושבת שהם מתנשקים עכשיו?" אמרה מונה. "מתערבים שהם מתנשקים, כמו ככה." היא קפצה את שפתיה כמו דג וכמעט שהצמידה אותן אל המעקה כששמענו את אמא נועלת את הדלת האחורית. רצנו חיש; הורי עלו במדרגות שחרקו. עד כה הכול נראה בסדר. ברגע שהגיעו לחדר-השינה הם התחילו שוב, קודם בלחש, ואז חזק יותר ויותר, עד שאמא הלכה ופתחה את הרדיו כדי להחריש את הרעש. דלת נטרקה; הם התחילו לצעוק זה על זו; עוד דלת נטרקה; נעל או משהו נחבטו אל הקיר מאחורי מיטתה של מונה.
"איך אפשר לישון ככה?" אמרה מונה והתיישבה.
עוד חבטה נשמעה, עוד צעקות בשנחאית, ואז קולה של אמי פילח את הקיר, באנגלית. "אז מה אתה רוצה שאני יעשה? שאלך לעבוד כמו תרזה לי?"
אבא הרעים משהו בתשובה.
"נדמה לך שאתה איזה בִּיג שוֹט בגלל שיש לך עבודה, מה? אתה בִּיג שוֹט אבל אף פעם לא קיבלת קידום, לא קיבלת העלאה במשכורת. כל מה שאני עושה זה להוציא כסף, נכון? אז מה אתה רוצה להגיד לי. מה אתה עושה?"
משהו פגע ברצפה בכוח כזה שהחדר שלנו רעד.
"אז תהרוג אותי," צרחה אמא. "אתה יודע מה אתה? אתה כישלון. כישלון! אתה כישלון!"
ואז שמענו קול נורא של נפץ והתרסקות – ואחריו, כאילו על פי תזמון שהשתבש, צרימה רגועה של סופרנו יחיד, מתקדם בזהירות במורד הסולם.
עד שהשׂכלנו מונה ואני להביט מן החלון, כבר הגיע לזירת-האירוע כלב-מחמד מסוג בּיגְל והתחיל מרחרח ונובח לעבר גופתה של אמי, זנבו מתנפנף בהתרגשות עזה. ואז פנה ונבח לעבר אבי הנרעש הרועד, לעבר האמבולנס המצטווח, המשטרה, מונה הבוכייה בפיז'מה עם הדפס ארנבים, ולעברי, יחפה בדשא הקר, לופתת את כתפה בידי האחת, ומהדקת את חרוזי המָלָכִּיט בשנייה.
אמא לא מתה, רק איבדה את ההכרה – כך קבעו החובשים על המקום – אבל היה דם מסביב. ואף שחזרו והרגיעו אותנו לגבי הפציעות בראשה בעת שחגרו אותה לאלונקה, ואגב כך העירו כמה קטנה היא, ועדינה, וקלה – המשיך אבא שלנו להגיד, "הרגתי אותה, הרגתי אותה", בעוד האמבולנס מסתער קדימה בצפירות עולות ויורדות אל בית החולים. פחדתי לגעת בה ושמחתי על גדר המתכת שהפרידה בינינו, גם אם איתנותה הפכה לכאורה את אמי לשברירית משהייתה באמת. התעצבתי כי אמא אינה מגודלת יותר, ובנקיפת לב הבחנתי כי נעלי-הבית האדומות שהענקנו לה ב"יום האם" הלכו לאיבוד איפשהו בדרך. מונה ואבא והחובש ואני תפסנו את כל האמבולנס, את כל המרחב, עד שלא נותר מקום לשום דבר אחר; גם לא לאני האמיתי של אמא, שמתפקידו להחזיר בצביטת-אצבע את הצבע אל פניו האפורות של אבי, להרגיע את קווצת-השער הסוררת של מונה, לגהור מעלינו, לעזור לנו להיות חזקים, לעזור לנו להתמודד, גם בזמן שאנחנו גוהרים מעליה.
ופתאום היינו שם, הריבוע הבוהק של הכניסה לחדר-המיון הנפתח מולנו כשערי שמים; ומיד אחר כך הדיבור על הנסים. איזה נס שהיא בחיים. שלא נשברה לה אף עצם. איזה נס ששיחי הרוֹש העָקוּד ריפדו את נפילתה, איזה נס שלא גזמו אותם כבר שנה וחצי. איזה נס שהדם, שאתמול בלילה נראָה שהוא בכל מקום, נגרם על ידי חתיכה יחידה של זכוכית, אחת בלבד, תארו לכם. ואת הצלקת על החתך העמוק בראשה יכסה השער. למחרת כבר תיארה אמי בעליזות איך תְפסֵק את שערה כך שלא יראו כלום.
"את מזליסטית, את," נענתה לה מונה, שבעזרת פירואט קטן הצליחה לשלוח יד אל הדובדבן על פודינג-השוקולד של אמא.
אבל אני לא הסתפקתי בזה. נכון שרווח לי, אבל מה שרציתי היה נס אמיתי, לא שהיא סתם תישאר בחיים, אלא שכל זה לא יקרה בכלל – שלא יגלחו לה את הראש ויחבשו אותו, שהמצח שלה, הגבוה והגאה, לא יתנפח ויכסה לה את העיניים, שהפנים שלה והצוואר והידיים לא ייצָבעו בכל כך הרבה גוונים של כחול-שחור וסגול וצהוב-ירקרק. ואת הדברים הבאים אני עדיין רוצה – שהורי לא ייאלצו להמשיך ולחיות עם האירוע הזה עומד ביניהם כמו שיח קוצני, שאבי יהיה מסוגל להיישיר מבט אל עיניה הנפוחות של אמא ולקלל את המשוגע, את המפלצת שהעזה לעולל את הדבר הזה לאישה שהוא אוהב. רציתי להיות יכולה לגעת באמא בלי שארעד, לנחם את אבא שלי, לסלק את ההתרסקות הזאת מראשי, את צליל-הסופרנו ההוא – כל כך הרבה דברים שלא ידעתי איך להתפלל עבורם, שלא הייתי יודעת היכן להתחיל גם אם היה לי הכוח לעשות נסים בו-במקום, בו-בזמן.
***
שבוע לאחר מכן, כשאמא שבה הביתה וראשה התחיל לצמח זיפים חדשים של שער, איבדתי את חרוזי המָלָכִּיט שלי. הם היו ארוזים בשקיק של בד לבן שפָּטי נתנה לי, ואני כרכתי וסובבתי אותו על הזרת בדרך הביתה מבית הספר, עד שרגע אחד סובבתי חזק מדי והשקיק טס בקשת ארוכה, מאווש באוויר כמו כדור-סל שמישהו הפליא לזרוק, וצלל פנימה באחד החורים של תעלת-ביוב סמוכה. לא היה שום סיכוי לשלות אותו משם. הסתכלתי והסתכלתי, כורעת על המדרכה הדביקה עד שהאספלט סדק את עור ידי וברכי, אבל כל מה שיכולתי לראות היה אפלולית מסריחה, דלוחה ומרוצה מעצמה, ובלתי-חדירה.
הכרת האובדן ניחתה בי רק כשהגעתי הביתה, אבל אז כבר הפילה עלי יגון בל-ישוער על חרוזי היפים. לא בכיתי בזמן התאונה של אמא, אבל עכשיו בכיתי כל שעות אחר-הצהריים, במשך ארוחת-הערב, וגם אחרי ארוחת-הערב, ממשיכה ובוכה מעבר לידיעת הסיבה שבגללה אני בוכה, מייחלת במעומעם להחזיק את החרוזים שלי, מייחלת שאוכל להתפלל, ואז ממאנת, ממאנת. אינני יודעת למה, אבל בסוף קפצה עלי שינה של תשישות על הספה – מן הסתם שמחתי שאחד ממשברי הילדות שלי, מהמייגעים שבהם, התנתק לו מגלגל החיים ועבר למחוזות הזיכרון. הורי כיסו אותי, ואיכשהו תחבו ברכות כרית מתחת לראשי, ותוך שיוויון-נפש לא אופייני כלפי השטיח בסלון, השאירו חלב ועוגיות פקאן על שולחן הקפה, אם חלילה אתעורר רעבה. התחשבותם הצביעה על ראיית הנולד. התעוררתי בשעות הלילה המוקדמות; ואז, בין הקולות והצללים הלא-מוכרים של הסלון, היה לי בוודאות גמורה חיזיון, חיזיון אמיתי.
אפילו עכשיו לא נגרע מצלילותו המוזרה של מה שנגלה לי: האור המשונה ההכרחי ששטף את החדר, תחילה כתום ואז צהוב-ירקרק זורח, ואחר-כך התלקחות בוהקת מתפצפצת ליד הפסנתר, כמו זיקוקי-דינור. היה ריח מובהק של קפה ודממה ארוכה. החדר כמו הצטנן. לא כלום. חריקה; האור התחיל לדעוך, ושוב התעצם, הפעם ורוד זוהר. עדיין לא כלום. ואז, כשהוורוד הופך מעט-מעט לארגמן, נשמע קול של גבר, קול רגיל לגמרי של איש בגיל-העמידה, שדיבר במשהו שדמה לשׂפת-הבֵּית, ואמר לי בשקט, אל תתייאשי, אל תתייאשי, החרוזים יחזרו אליך.
זה הכול. ישבתי רגע בחושך, ואז הדלקתי אור, זללתי את העוגיות – ובהבזק מאושר הבנתי שאני כל כך טובה, באמת, כל כך קרובה להיות קדושה, שחרוזי המָלָכִּיט יחזרו אלי דרך מערכת אספקת המים העירונית. כל מה שעלי לעשות הוא לפתוח את כל הברזים בבית, מה שעשיתי, אחד אחרי השני, ואז התגנבתי בשקט אל חדר האמבטיה והמטבח והמרתף. הברז הישן ליד מכונת-הכביסה היה מלא לכלוכים, והיה קשה לסובב אותו סיבוב שלם, אבל זה לא שינה בהרבה. לא נחוץ זרם אדיר, את זה כבר הבנתי. אספתי יחד את הכרית שלי והשמיכה, נגררתי למיטה והלכתי לישון.
כשקמתי בבוקר ידעתי שהחרוזים שלי לא הופיעו; כשגם ידעתי בוודאות, עדיין הייתי מאוכזבת; ואם לא די בזה, הצטרכתי להתעמת עם הורי ואחותי שהיו כולם אחוזי התרגשות גדולה מתעלומת הברזים. באין לי מוצא אחר, סיפרתי להם, מטומטמת שכמוני, את האמת. התוצאות היו מכאיבות כמצופה.
"לקָאלי היה חיזיון," סיפרה מונה לכל מי שהיו בתחנת האוטובוס. "חיזיון עם אורות וכיורים!"
כיורים, חזיונות. חטפתי את זה כל היום, מהורי, מחברי לכיתה, גם מכמה ילדים בכיתות ו' וז'. באחד מחדרי השירותים לבנות צייר מישהו קריקטורה שלי עם הילה על הראש; בהפסקה, אנתוני רוסי הלך על הידיים כשהוא פולט קולות בעבוע. רק פָּטי ניסתה לא לצחוק, למרות שגילתה קצת פחות מאשר הבנה שלמה.
"אנ' לא חושבת שחזיונות אמורים לקרוֹא בתוך ביבים," אמרה.
זה היה סופן של שאיפות הצדיקוּת שלי. אבל לא של הקדוּשה בכלל; מחשבות על טהרה וטוּב עדיין פקדו את מוחי, אבל לא בכמות גדושה, ובמהלך השנים נפקחו עיני לראות מאיזה חומר מגורען האמונה קרוּצה. ובכל זאת, אתמול בערב, כשאבא שלי טלפן להגיד שהוא כבר לא מסוגל לגור בבית הישן שלנו, שהוא יעבור למקום קטן יותר, אולי דירה – "אני לא יודע איך או איפה" – מצאתי שאני עדיין מתגעגעת לזמן שבו הדת מילאה את כל עולמי. אז, העולם היה מקום שאפשר להחזיר לתיקונו. כל מה שהיה צריך זה לכוון את ידו של הכל-יכול ולהגיד: בדיוק כאן, אֲדֹנָי, כואב לי פֹּה, ופֹּה, ופֹּה, ופֹּה.
