לשון–אל–לשון

לאמא היה הרבה מה להגיד. זה לא אומר שהיא דיברה כל הזמן, אלא שאנחנו, הילדות, הרגשנו כי המקורות שמהם משכה והעלתה היו עמוקים, עמוקים, עמוקים. הנושא העיקרי שלה היה שמחה: מה זה שמחה, מה זה לא שמחה; איפה נוכל למצוא אותה, איפה לא; ואיך, כשמוצאים, שומרים עליה. שאף פעם לא נבלבל בין שמחה לבין הנאה. שלא נחשוב שצער הוא בדיוק ההיפך משמחה.
"למשל האב יוּ," עיניה של אמא נצצו כשהביטה בו. "לפי מה שהוא אומר, צער זה מרכיב של שמחה – מרכיב הכרחי, אם לא אכפת לכם!" וכשניסה למחות, עצרה אותו בהרמת יד. "בשביל כמה אנשים יש אולי משהו טיפטיפה מוזר בתיאוריה הזאת. לא בשבילי. ולא, אני מקווה, בשביל הילדות שלי." היא הביטה בחומרה בנו, בשלוש הבנות. צחקנו. לא היה לנו הרבה ניסיון בצער. בִּי ואני היינו ילדות קטנות ולינדה רק בת שנה כשאבא שלנו מת פתאום אחרי מחלה קצרה, שבתחילה לא נראתה רצינית. "אני מכירה אנשים שמחליפים בין שמחה וצער," אמרה אמא.
האב יוּ מיחה שוב. "את לא כוללת אותי במחלקה הזאת, אני מקווה?"

המשך קריאה "%s"

הייתה שעת אמצע-בוקר – יום מזהיר וקר מאוד. מחזיקה לפניה עציץ עם שתיל קפצה ילדה בת ארבע עשרה מן האוטובוס בחזית "מושב הזקנות" בעיבורי העיר. לבושה הייתה מעיל אדום, ושערה הצהוב הישר השתפל באין-מפריע מהכובע הלבן המחודד שכל הילדות חבשו אותה שנה. רגע השתהתה ליד אחד השיחים הכהים הדוקרניים שהעירייה קישטה בהם את ה"מושב" ומשם התקדמה לאטה לעבר הבניין, בניין של לבנים מסוידות ששיקף את אור-השמש החורפי כמו מלבן של קרח. בזמן שטיפסה במדרגות בפיזור-נפש העבירה את העציץ הקטן מיד ליד; אחר כך נאלצה להניח אותו מידיה ולהסיר את הכפפות, ורק אז יכלה לפתוח את הדלת הכבדה.

המשך קריאה "%s"

אֶגבֶּרט נכנס אל הטרקלין המרווח המואר קלושות בהבעה של אדם שאינו בטוח אם כניסתו היא לשובך-יונים או למפעל לייצור פצצות והוא מוכן ומזומן לכל אחת מן האפשרויות. הריב המשפחתי הקטן אצל שולחן-הסעודה לא הגיע לסיום חד-משמעי, והשאלה עכשיו הייתה אם מצב רוחה של ליידי אן הוא בעד חידוש פעולות האיבה או בעד ויתור. יציבתה  בכורסא ליד שולחן התה הייתה נוקשה למהדרין. בדמדומי אחר-צהריים של דצמבר, משקפי-המצבט של אֶגבֶּרט לא היו עזר של ממש בזיהוי הארשת שעל פניה.

המשך קריאה "%s"

ברגע שפתח את חלון חדר-ההלבשה שלו בקמפדן-היל, חווה מר נילסון, אישיות מוכרת מאוד במרכז העסקים של לונדון, תחושה מיוחדת מתקתקה באחורי גרונו והרגשת ריקנות בדיוק תחת צלעו החמישית. בעת ששב והבריח את ידית החלון, השגיח כי עץ קטן בכיכר החל ללבלב וכי המדחום עומד על שישים [חמש עשרה מעלות צלזיוס]. "בוקר מושלם," חשב; "סוף-סוף אביב!"

המשך קריאה "%s"

העובדה שרתחתי מכעס עשויה אולי להסביר מדוע לא זיהיתי אותו עד שלא חצה את המבואה הגדולה של המלון והניח את ידו על שכמי.

המשך קריאה "%s"

גרם המדרגות המוליך אל משרדו של ד"ר ריפי בבניין הפנר מעל לבית-המסחר  לבדים וצורכי תפירה "פריז" היה מואר באור קלוש. בראשו הייתה תלויה מנורה עם ארובה מלוכלכת, מחוזקת אל הקיר בלוחית. המנורה הייתה מצוידת במַחזירוֹר מפח, שהיה חוּם מחלודה ומכוסה אבק. אנשים שטיפסו במדרגות דרכו על עקבותיהם של רבים שדרכו שם מקודם. קרשי המדרגות כרעו תחת כובד הרגליים, ושקעים עמוקים סימנו את הדרך.

המשך קריאה "%s"

היית חברתי-למשחק בחוף ים.

יחד שחינו.

לגוף שלך, גוף ילדה, לא היו  שדיים.

המשך קריאה "%s"

פדורה הייתה נחושה בדעתה לנסוע לתחנה בעצמה לאסוף את מיס מולת'רז. למרות שאחד או שניים נראו מאוכזבים – בייחוד אחיה – איש לא התנגד. היא אמרה שהבהמה רגועה וגם שאין לסמוך על הצעירים שינהגו אותה כמו שצריך. אכן, מנקודת הראות של אחותה קמילה ושל יתר החבורה, נחשבה פדורה למבוגרת. עם זאת, איש לא היה נותן דעתו לכך אלמלא הנמלצוּת העקשנית שלה וההנחה האדיוטית בדבר יתרון-גיל וחכמה. היא הייתה בת שלושים. מוקדם מדי בחייה כבר צרה לה אידאל והוקירה אותו מכל יקר. לפיו מדדה את כל היצורים ממין זכר אשר לכדו את שימת-לבה, ולמותר לציין כי מצאה אותם לוקים בחסר. הצעירים הללו – אורחיהם של אחיה ואחיותיה שבאו ויצאו בביתם בלי הפסק אותו קיץ – תפסו לא מעט מזמנה, אך לא הצליחו לעניין אותה. בהיעדר אֵם, היא שדאגה לנוחותם, השגיחה על בריאותם ורווחתם והמציאה לכבודם שעשועים (אך לא לקחה בהם חלק). והיות שפדורה הייתה גבוהה ודקה, ונשאה את ראשה בגאון, והרכיבה משקפיים ועטתה ארשת-חוּמרה, חשו אחדים – הטיפשים שבהם – כאילו היא בת מאה. מולת'רז הצעיר היה סבור שהיא כבת ארבעים.

המשך קריאה "%s"

ירד שלג, ופרוותו של החתול התקשתה לעוקצים-עוקצים, אך הוא שמר על קור-רוח. הוא גהר על גחונו, נכון לניתור-המוות; שעות ארוכות הוא יושב כך. הייתה שעת לילה, אך הדבר לא שינה במאומה – כל הזמנים היו היינו הך לחתול כשארב לטרף. והוא גם לא היה כפוי לרצונו של שום אדם, כי בחורף ההוא חי לו לבד. בשום מקום בעולם לא היה קול שקרא אותו אליו; ליד שום תנור לא חיכתה לו ארוחה. הוא היה פטור מכל דבר חוץ מרעבונותיו, שהתעמרו בו כמו עכשיו כשלא באו על סיפוקם. החתול היה רעב מאוד – למעשה, כמעט גוֹוֵע ברעב. כבר ימים שמזג האוויר גרוע, וכל חיות-הבר החלושות יותר, שהיו טרפּוֹ מכוח המוֹרשָה, שהיו צמיתים מלידה למשפחתו, הסתגרו מרבית הזמן במחילותיהן וקיניהן, והמצוד הממושך לא הניב דבר. אך הוא חיכה בכוח העיקשוּת והסבלנות המופלאות של גזעו.

המשך קריאה "%s"

הייתה שעת אחר-צהריים צוננת ושטופת-גשם של שלהי אוגוסט, עונת-שנה בלתי-מוגדרת זו שבה החוגלות עדיין שרויות או בבטחה או בבתי קירור, ואין מה לצוד – אלא אם גבולך מצפון הוא תעלת בריסטול, שאז אתה רשאי לפי חוק לדלוק אחרי צבאים אדומים שמנים. גבולה מצפון של מסיבת סוף-השבוע אצל ליידי בֶּלמְלי לא היה תעלת בריסטול, ולפיכך באותו אחר-צהריים שידובר בו הייתה נוכחות מלאה סביב שולחן תה-המנחה. למרות משמימותה של עונת-השנה ושממונו של המעמד כולו לא ניכר בחבורה חוסר-המנוחה הלַאָה שמשמעו פחד נורא מפני הפּיאנולה [פסנתר מכני שמנגן בעצמו] או ערגה כבושה ל"ברידג' הכרזה" [במקור: auction bridge].

המשך קריאה "%s"