לשון–אל–לשון

גשם, גשם-חצות, כלום רק גשם-הזעף

על צריף עגום זה, על הבדידות, ועלי.

שוב אני זוכר כי אמות,

ולא אשמע את הגשם ולא אכיר לו תודה

על שרוחץ הוא אותי נקי משהייתי

מיום שנולדתי אל הבדידות.

המשך קריאה "%s"

החייל הכי טוב במטה שלנו היה לוּטננט הרמן בְּרֵייל, אחד משני השלישים האישיים. אינני זוכר מהיכן שלף אותו הגנרל; מחטיבה כלשהי באוהיו, כמדומני. איש מאתנו לא הכירוֹ קודם, והיה מוזר לוּ הכרנו אותו, כי לא היו בינינו גם שניים שבאו מאותה המדינה, גם לא ממדינות שכנות. הגנרל חשב כנראה כי כהונה במטה שלו היא דרג-כבוד שיש להעניק רק אחרי מחשבה זהירה כדי לא לעורר קְנאוֹת בין מחלקה למחלקה ולא לסכן את האחדות בחבל-ארץ זה. הוא גם סירב לבחור קצינים מבין פיקודיו, אלא, בעזרת איזו להטוטנות של אגף המפקדה, גייס אותם מגדודים אחרים. בנסיבות אלה, לולא היו הישגיו הצבאיים של אדם מרעישים במיוחד, לא היו מגיעים לאוזני משפחתו וחברי נעוריו; ו"שופרות התהילה" היו ממילא מעט ניחרים מריבוי פטפטת.

לוּטננט בְּרֵייל התנשא לגובה שישה רגל ויותר ואבריו היו מתואמים להפליא. היו לו אותו שער בהיר ועיניים כחולות-אפורות שאנשים כה מחוננים מקשרים על פי רוב עם אומץ ממדרגה ראשונה. כיוון שהסתובב בדרך כלל במדי שרד, במיוחד במהלך פעילות צבאית כשרוב הקצינים הסתפקו בלבוש פחות נוצץ, העמיד דמות מאוד מרשימה ובולטת. יתר על כן, היו לו גינונים של ג'נטלמן, חשיבה של מלומד ולב של אריה. הוא היה כבן שלושים.

המשך קריאה "%s"

ירד גשם אותו בוקר והיה עדיין חשוך מאוד. כשהגיע הילד לבית הקפה [במקור streetcar café , בית קפה בצורת קרון של חשמלית], כבר כמעט השלים את סיבוב החלוקה, ועכשיו נכנס פנימה לכוס קפה. המקום, שלא נסגר גם בלילה, היה בבעלותו של איש מריר ועוקצני – לֵאוֹ שמו. אחרי הרחוב הטחוב, הריק נדמה בית הקפה מסביר-פנים ומזהיר. לאוֹרך הדלפק היו שני חיילים ושלושה פועלים ממטוויית הכותנה, ובפינה ישב איש, מקומר כולו, אפו וחצי פניו תקועים בספל גדול של בירה. הילד חבש ברדס-עור כשל טייסים. עם כניסתו לבית הקפה התיר את רצועת הצוואר וזקף את דש-הקסדה הימיני מעל אוזנו הקטנה הוורודה. לא פעם, בעודו לוגם מן הקפה, היה מישהו פונה אליו בחביבות. אך לֵאוֹ לא הביט בו הבוקר, ואיש מהגברים לא דיבר אליו. הוא שילם והיה בדרכו אל הדלת, והנה קול קרא אליו: "ילד! היי, ילד!". הוא הסתובב, והאיש בפינה סימן לו באצבע מאונקלת והניד אליו בראשו. את פניו העלה מספל הבירה, ופתאום הוא נראה שמח מאוד. האיש היה ארוך וחיוור, אפו גדול ושערו אדמוני דהה. "היי, ילד!". הילד התקרב אליו. היה זה ילד בן שתים עשרה, נמוך לפי גילו, עם כתף אחת משוכה גבוה מן האחרת בגלל כובדו של תיק העיתונים. פניו היו פחוסות ומנומשות ועיניו היו עיני ילד עגולות. "כן, מיסטר?" האיש הניח יד אחת על כתפיו של מחלק העיתונים ואז תפס בסנטרו וסובב את פניו לאט מצד אל צד.

המשך קריאה "%s"

תמיד הייתי סבור כי אם אישה גמרה אומר להתחתן עם גבר, דבר לא יציל אותו. רק פעם בחיי היכרתי גבר שהצליח להינצל בנסיבות הללו. שמו היה רוג'ר צ'רינג. כבר לא היה צעיר כשהתאהב ברות בּארלוֹ, וניסיון חיים עשיר לימד אותו לעמוד על המשמר. אלא שרות בּארלוֹ התברכה בסגולה שהפכה את רוב הגברים לחסרי-הגנה – סגולת הפאתוס. רות בּארלוֹ כבר התאלמנה פעמיים. היו לה עיניים כהות נפלאות, שהשכילו לפרוט על מיתרי הלב מכל עיניים שראיתי מעודי. תמיד נדמה היה כי עוד רגע יתמלאו דמעות, והרגשתָ כי סִבלהּ הוא דבר-מה שלא תוכל לעמוד בו. בחור חזק כמו רוג'ר צ'רינג, משופע בכסף, מן הסתם אמר בלבו: אני חייב לחצוץ בין סבלות-החיים לבין ברייה קטנה וחסרת-ישע זו. מרת בּארלוֹ הייתה מאותם חסרי-מזל ששום-דבר בחייהם אינו מתנהל כשורה. אם התחתנה, בעלה היכה אותה; סוכן בורסה שהעסיקה רימה אותה; מבשלת ששכרה הייתה שתיינית. כשרוג'ר סיפר לי שהוא עומד לשאת אותה לאישה, איחלתי לו כל טוב. ביני לבין עצמי חשבתי אותה לטיפשה ולקשת-לב. רוג'ר הציג אותה בפני חבריו. הוא העניק לה תכשיטים יפים. הוא לקח אותה לכל מקום ומקום. חתונתם נקבעה לעתיד הנראה לעין. רוג'ר היה מאוד מרוצה מעצמו – הנה הוא עושה מעשה טוב.

המשך קריאה "%s"

"היא אמרה שתרקוד אתי אם אביא לה שושנים אדומות", קרא הסטודנט הצעיר, "אך בכל גנִי אין אף שושנה אדומה".

מקִנו בעץ האלון שמע אותו הזמיר והציץ מבין העלים ותהה לנפשו.

"אף שושנה אדומה בכל גני!" קרא ועיניו הנפלאות מלאו דמעות. "הו, באלו זוטות האושר תלוי! קראתי כל מה שכתבו חכמים, וכל סודותיה של הפילוסופיה גלויים לפני. אך בגלל חסרונה של שושנה אדומה נידון אני לחיי עליבות".

"הנה, סוף-סוף, אוהב אמיתי", אמר הזמיר. "לילה-לילה שוררתי עליו אף שלא היכרתיו; לילה-לילה סיפרתי את סיפורו לכוכבים, והנה הוא לפני. שערו כהה כמו ציץ היקינתון ושפתיו אדומות כשושנה שהוא מבקש לו. אך מן התשוקה פניו לבנות כשנהב חיוור, והצער הטביע חותם על מצחו".

" מחר בלילה עורך הנסיך נשף", מלמל הסטודנט הצעיר, "ואהובתי בין הקרואים. אם אביא לה שושנה אדומה, תרקוד אתי עד הנץ השחר. אם אביא לה שושנה אדומה, אחזיק את אהובתי בזרועותי והיא תשעין את ראשה על כתפי, וידה תהיה אחוזה בידי. אך בגני אין שושנה אדומה. ועל כן אשב בדד והיא תעבור על פני. היא לא תשגיח בי, ולבי יישבר".

המשך קריאה "%s"

הצעיר עם העניבה התאטרלית העיף מבט עצבני בַּצעירה בשמלת-הגדילים לא הרחק ממנו על הספה. בוחנת הייתה בעיון את הממחטה שלה. לפי העניין העמוק שגילתה בה – החומר, הצורה, האפשרויות הגלומות – כאילו הייתה הראשונה מסוגה שראו עיניה. הצעיר כחכח בגרונו, ללא צורך והצלחה, בהפיקו רעש קטן חנוק. "רוצה סיגריה?" אמר. "לא, תודה", אמרה. " ועל כל פנים, תודות מקרב לב". "מצטער שיש לי רק מהסוג הזה", אמר. "יש לָך סיגריות משלך?". "באמת שאני לא יודעת", אמרה. "כנראה שיש לי, תודה". "כי אם אין לך," אמר, "ייקח לי רגע לגשת לפינה ולהשיג לך כמה". "הו, תודה, בשום פנים לא הייתי מטריחה אותך עד כדי כך", אמרה. "נורא מתוק מצדך שחשבת על זה. רוב תודות לך". "אולי כבר תפסיקי להודות לי, לכל הרוחות?" אמר. "באמת שלא ידעתי שאני אומרת משהו לא לעניין. אני נורא מצטערת אם פגעתי ברגשותיך. אני יודעת מה זה כשפוגעים ברגשות שלך. מה לעשות, לא שמתי לב שזה עלבון להגיד 'תודה' לבן אדם. אני לא בדיוק רגילה שאנשים מקללים אותי בגלל שאני אומרת להם 'תודה' ". "לא קיללתי אותך!" אמר. "מה, לא?" אמרה, "שיהיה". "אלוהים", אמר, "כל מה שאמרתי… פשוט שאלתי אותך אם אני יכול לצאת להשיג לך כמה סיגריות. מה אמרתי שכל כך הקפיץ אותך?". "מי קפץ?" אמרה. "אני נשבעת שלא ידעתי שזה פשע להגיד שלא הייתי חולמת להטריח אותך כל כך. זה עצוב, אבל אני בטח נורא מטומטמת או משהו כזה". "את רוצה שאני אצא ואשיג לך כמה סיגריות, או לא?", אמר. "אל-אלוהים", אמרה, "אם אתה כל כך רוצה לצאת, אז בבקשה אל תרגיש שאתה חייב להישאר. בשום פנים לא הייתי רוצה לגרום לך להרגיש שאתה חייב להישאר". "נו, אל תהיי כזאת", אמר. "איזה כזאת?" אמרה. "אני לא שום כזאת". "מה העניין?" אמר. "מה, כלום", אמרה, "למה?". "היית מוזרה כל הערב", אמר. "בקושי דיברת אלי מילה מהרגע שנכנסתי". "אני נורא מצטערת אם אתה לא נהנה מספיק", אמרה. "בכל הכנות, אל תרגיש שאתה חייב להישאר פה ולהשתעמם. אני בטוחה שיש מיליון מקומות שאתה יכול להיות שם וליהנות פי אלף. הדבר היחיד הוא שאני טיפה מצטערת שלא ידעתי מקודם, זה הכול. כשאמרת שאתה בא הערב ביטלתי המון דייטים, ללכת לתאטרון וכל זה. אבל זה לא משנה בכלל. הייתי מעדיפה בהרבה שתלך לאיזה מקום ותבלה טוב. זה לא כל כך נעים לשבת כאן ולהרגיש שאת משעממת מישהו עד מוות".

המשך קריאה "%s"

היֹה היה ילד שהלך בדרך יום-יום;
והדבר הראשון שהביט בו, הפך לו עצמו;
והדבר ההוא הפך לחלק ממנו יום שלם, או חלק מסוים מהיום,
או שנים רבות, או מחזורים נמתחים של שנים.

ראשוני הלילכים הפכו לחלק מן הילד הזה,
והעשב, ופרחי חבלבל לבנים ואדומים, ותלתן
לבן ואדום, וזמרת ציפור-הפיבּי,
וטלאים ילידי מרס, ושֶגֶר החזירה הוורוד-הדהה, והסייח
של הסוסה והעגל של הפרה.
ומשפחת האפרוחים הקולנית בחצר-המשק, או ברפש על שפת הברכה,
והדגים התלויים כה במופלא תחת המים – והנוזל הנהדר המופלא,
וצמחי המים עם ראשיהם החינניים השטוחים – כולם הפכו לחלק ממנו.

המשך קריאה "%s"

צעיר נמוך-קומה ישב ליד חלון של בקתה נאה על שפת הים וניסה לשכנע עצמו שהוא קורא את העיתון. השעה הייתה בקירוב שמונה וחצי בבוקר. בחוץ השתלשלו ורדי "גלורי" [ורד מטפס בצבע ארגמן] בשמש הבוקר, כמו כדורי אש קטנים, נטויים מעלה. הצעיר הביט בשולחן, הציץ באורלוגין ואחר כך בשעון-הכסף שלו הגדול. הבעה קפוצה של סְבוֹלת הסתמנה על פניו. ואז קם ממקומו, התעמק בציורי-השמן התלויים על הקירות, ולתמונה "צבי בין המְצרִים" הקדיש תשומת לב דקדקנית אך עוינת. הוא ניסה את מזלו אצל מכסה הפסנתר, אך מצאוֹ נעול. הוא צד את מראה פניו במראה קטנה, משך בשפמו החום, וברק של עניין ניצת בעיניו; הוא איננו רע-מראה, חשב. ואז סלסל את שפמו. גופו היה קצר, אך עירני וחסון. כשנפנה מהראי, התערבבו רחמיו על עצמו בקורת רוח מתווי פניו.

בהלך-רוח של ריסון-הרגש יצא החוצה אל הגן. למרות הכול, מקטורנו לא נראה עגמומי. המקטורן היה חדש והקרין אופנתיות ובִטחה והיה מונח על גוף בוטח. הצעיר מדד בעיניו את עץ האיילנטוס שלבלב ליד המדשאה, ומשם המשיך וטייל להנאתו לעבר הצמח הבא. הבטחה גדולה מן הקודמת מצא בעץ תפוחים עקוֹם, שהיה מכוסה פֵּרות חומים-אדומים. עם שהוא מעיף מבט על סביבותיו, קטף תפוח, ובגבו אל הבית נתן בו נגיסה הגונה חדה. להפתעתו היה הפרי מתוק. הוא נגס פעם נוספת. אחר כך הסתובב שוב על מקומו וסקר את חלונות חדר-השינה הנשקפים אל הגן. ואז נרעד בראותו דמות אישה; אלא שאישה זו הייתה רעייתו. מבטה בהה אל הים, ומן הסתם לא חשה בנוכחותו.

המשך קריאה "%s"

ב-1830, מיילים ספורים בלבד ממה שהוא היום המטרופולין של סינסינטי, השתרע יער עצום וכמעט רָציף. את האזור כולו יישבו בדלילות אנשים מן הסְפר – נשמות חסרות-מנוח שעד שחצבו בתים ראויים למגורים מן הישימון והגיעו לדרגת שגשוג (שהיום היינו מכנים דָלוּת), והנה המריץ אותם איזה דחף מסתורי בטבעם לקום ולזנוח הכול ולזוז הלאה משם, מערבה, ולהיתקל בסכנות חדשות ובמחסור במאמציהם לשוב ולהשיג את הנוֹחוּיוֹת הזעומות שעזבו מרצונם. עתה כבר נטשו רבים את האזור לטובת התנחלויות רחוקות יותר, אך בין אלה שנשארו היה אחד מהמתיישבים הראשונים. האיש גר לבדו בבית של בולי-עץ מוקף מכל עבר ביער הגדול, ובקדרותו ובשתיקתו נראה כחלק מאותו יער, כי מעולם לא ראוהו מחייך או אומר מילה מיותרת. את צרכיו הפשוטים סיפק על ידי מכירה או סחר-חליפין בעורות של חיות בר בעיר-הנהר, שכן לא גידל דבר על האדמה, שבשעת הצורך היה יכול להכריז עליה כעל רכושו בתוקף חזקה רצופה. ועם זאת ניכרו עתה סימנים של "שיפור" – אקרים אחדים בקרבת הבית בּוֹראוּ פעם, וגדמי העצים המרקיבים היו מוסתרים למחצה בצמחייה חדשה שעמלה לתקן את החורבן שהמיט הגרזן. מסתבר כי התלהבותו של האיש מעבודת-האדמה התפרנסה משלהבת-אכזב, שדעכה בגחלים של חרטה.

לבֵית בולי-העץ הקטן, ולו ארובה של מקלות וגג של קורות עקומות מחוזק במוטות שתי-וערב ומילוי של טיט, הייתה דלת אחת, ומולה בדיוק – חלון. החלון היו חסום בקרשים – איש לא זכר זמנים שבהם היה גלוי. ואיש לא ידע מדוע סגרו אותו כך; ודאי לא משום סלידתו של הדייר מאור ואוויר, כי בפעמים הנדירות שצייד נקלע לנקודה נידחת זאת, היה רואה את הפָּרוּש מתחמם בפתח ביתו, בפעמים שהשמים סיפקו אור-שמש די צורכו. לדעתי, רק לקומץ אנשים שעודם חיים נודע אי-פעם סודו של החלון ההוא. אני, כפי שעוד תראו, אחד מאלה.

המשך קריאה "%s"

יש מלון בברודוויי שחמק מעיניהם של סוכני "קַיִט בקַיִץ". הבית עמוק ורחב ידיים וקריר. חדריו מחופים אלון כהה, צונן. רוחות קלות תוצרת-בית וצמחייה ירוקה-כהה מרעיפים עליו את הנאותיה של שמורת אַדירוֹנדָק ללא אי-הנוחות. יכול אדם לעלות בגרם המדרגות הרחב או לִדאוֹת כבחלום במעליות האווריריות, מובל בידי מדריכים בכפתורי פליז, וכל זאת בשמחה בלתי מופרעת שלא תשווה לה גם שמחתם של מטפסי האלפּים. רב-טבחים מכין לך שֶמֶך שטוב ממנו לא תקבל גם ברכס וייט מאונטיין, ומאכלי-ים שיעלו ירוקת של קנאה אצל אשפי הטוֹבה שבמסעדות אולד-פוינט-קומפורט, ובשר צבי שימיס את לב-השֹרד של פקחי שמורות הציד.

קומץ אנשים גילה את נווה-המדבר הזה בישימון של מנהטן ביולי, ובמשך החודש היית רואה את האורחים הספורים הללו פזורים במרב הנוחות והרווחה בדמדומים הקרירים של חדר-האכילה הרם, בוהים זה בזה בברכת שלום חרישית מעבר לשממה הצחורה של שולחנות לא-מיושבים. מלצרים רבים מדי, עינם צופייה וכמו מוּנעים במדחס אוויר, מרחפים קרוב אליך, מספקים את כל מחסורך עוד טרם נהגה בקול. הטמפרטורה היא של אפריל תמידי. התקרה היא בצבעי מים כדי לחקות שמי קיץ שעננים ענוגים שטים על פניהם ואינם נמוגים למגינת הלב כמו עננים בטבע.

נהמתה הנעימה הרחוקה של ברודוויי מתהפכת בדמיונם של האורחים לשאונו של מפל מים הממלא את החורשות בצליל משרה רוגע. לשמע כל פסיעת-רגל זרה מטים האורחים אוזן דאוגה מחשש שמסתורם התגלה ופולשים אליו שוחרי-הנאות חסרי-מנוח, שמנהגם לרדוף אחרי הטבע עד למחילותיו העמוקות ביותר.

המשך קריאה "%s"