"היא אמרה שתרקוד אתי אם אביא לה שושנים אדומות", קרא הסטודנט הצעיר, "אך בכל גנִי אין אף שושנה אדומה".
מקִנו בעץ האלון שמע אותו הזמיר והציץ מבין העלים ותהה לנפשו.
"אף שושנה אדומה בכל גני!" קרא ועיניו הנפלאות מלאו דמעות. "הו, באלו זוטות האושר תלוי! קראתי כל מה שכתבו חכמים, וכל סודותיה של הפילוסופיה גלויים לפני. אך בגלל חסרונה של שושנה אדומה נידון אני לחיי עליבות".
"הנה, סוף-סוף, אוהב אמיתי", אמר הזמיר. "לילה-לילה שוררתי עליו אף שלא היכרתיו; לילה-לילה סיפרתי את סיפורו לכוכבים, והנה הוא לפני. שערו כהה כמו ציץ היקינתון ושפתיו אדומות כשושנה שהוא מבקש לו. אך מן התשוקה פניו לבנות כשנהב חיוור, והצער הטביע חותם על מצחו".
" מחר בלילה עורך הנסיך נשף", מלמל הסטודנט הצעיר, "ואהובתי בין הקרואים. אם אביא לה שושנה אדומה, תרקוד אתי עד הנץ השחר. אם אביא לה שושנה אדומה, אחזיק את אהובתי בזרועותי והיא תשעין את ראשה על כתפי, וידה תהיה אחוזה בידי. אך בגני אין שושנה אדומה. ועל כן אשב בדד והיא תעבור על פני. היא לא תשגיח בי, ולבי יישבר".
"אכן אוהב אמיתי", אמר הזמיר. "מה שאני שר עליו, הוא סבלו; מה שבעיני הוא שמחה, בעיניו הוא כאב. אין ספק כי אהבה היא דבר נהדר. היא יקרה מאזמרגדים, וערכה לא יסולא באבני לשם. אין לקנותה לא ברימונים ולא בפנינים, היא אינה מרכולת בשוק. סוחרים לא יציעו אותה למכירה, גם לא ישקלוה בזהב".
"המנגנים יֵשבו ביציע-הנגנים", אמר הסטודנט הצעיר, "ויפרטו על כלי המיתר, ואהובתי תרקוד לצלילי הנבל והכינור. ריקודה יהיה קל כל כך עד שכף רגלה לא תיגע ברצפה, וכל צעירי-החצר במלבושם הססגוני יקיפו אותה מכל עבר. אבל אתי היא לא תרקוד כי אין לי שושנה אדומה לתת לה", והוא הטיל עצמו על הדשא, הליט את פניו בידיו ובכה.
"למה הוא בוכה", שאלה לטאה קטנה ירוקה שאצה על פניו, זנבה מונף באוויר.
"באמת, למה?" אמר פרפר שרִפרף לו בעקבות קרן-שמש.
"באמת למה?" לחשה חרצית לשכנתה בקול רך, חרישי.
"הוא בוכה בגלל שושנה אדומה", אמר הזמיר.
"בגלל שושנה אדומה?" נצטעקו כולם. "כמה מגוחך", והלטאה הקטנה, שהייתה טיפוס ציני, צחקה בכל פה.
אך הזמיר הבין את סוד צערו של הסטודנט וישב שותק בעץ האלון והרהר במסתוריותה של האהבה. לפתע פרש את כנפיו החומות והמריא מעלה באוויר. הוא חלף כצל על פני החורשה, וכצל הוא שייט לאורך הגן.
באמצע המדשאה עמד שיח שושנים נהדר, ובראותו את השיח עופף אליו הזמיר ונחת על ענף פורח.
"תן לי שושנה אדומה", קרא, "ואשיר לך את העָרֵב שבשירי".
אך השיח הניד בראשו.
"שושני לבנות", השיב לו, "לבנות כמו קצף הים, לבנות מהשלג שעל ההרים. אך לֵך אל אחי שגדל מאחורי שעון-השמש הישן ואולי ייתן לך את מבוקשך".
והזמיר המריא אפוא אל שיח-השושנים שצמח מאחורי שעון-השמש הישן.
"תן לי שושנה אדומה", קרא אליו, "ואשיר לך את העָרֵב שבשירי".
אך השיח רק הניד בראשו.
"שושני צהובות", השיב לו. "צהובות כשערהּ של בת-הים היושבת על כס של ענבר, וצהובות מן הנרקיס שפורח באחו לפני בוא הקוצר וחרמש בידו. אך לֵך אל אחי שגדֵל מתחת לחלונו של הסטודנט, ואולי ייתן לך את מבוקשך".
התעופף אפוא הזמיר אל שיח-השושנים שצמח מתחת לחלונו של הסטודנט.
"תן לי שושנה אדומה", קרא, "ואשיר לך את העָרֵב שבשירי".
אך השיח הניד בראשו.
"שושני אדומות", השיב, "אדומות כרגלי היונה, ואדומות פי כמה ממניפות האלמוגים הגדולות, שמתנחשלות הנה והנה בנקרת-האוקיינוס. אך החורף הקפיא את נימי גופי והכפור צבט ונשך בניצנַי והסערה שברה את ענפי, והשנה לא יהיו לי שושנים כלל".
"נחוצה לי רק שושנה אדומה אחת", קרא הזמיר, "רק אחת! אין שום דרך להשיג אחת כזו?".
"יש דרך", השיב השיח, "אבל היא כל כך איומה שאינני מעז לספר לך".
"ספר לי", אמר הזמיר, "אני לא מפחד".
"אם אתה מבקש לך שושנה אדומה", אמר השיח, "עליך לָצוּר אותה ממוזיקה לאור הירח ולצבוע אותה בדם לבך. עליך לשיר לי כשחזך צמוד אל חוח מחוחי. לילה שלם תשיר לי, והחוח יינעץ בלבך, ודם-חייך יזרום אל עורקי ויהפוך לדמי".
"מוות הוא מחיר יקר עבור שושנה אדומה אחת" הצטעק הזמיר, "והחיים יקרים מאוד לכולנו. נעים לשבת בחורש הירוק ולצפות בשמש במרכבתה, מרכבת-זהב, ובירח במרכבת הפנינים. מתוק הוא ניחוח העוזרד ומתוקות הפעמוניות הנחבאות בעמק ומתוק האברש הפורח על הגבעה. ובכל זאת, ה'אהבה' טובה היא מה'חיים', ומהו לבה של ציפור לעומת לבו של אדם?".
ועל כן פרש הזמיר את כנפיו החומות והמריא אל חלל האוויר. כצל הוא נסחף לאורכו של הגן וכצל הוא שייט על פני החורשה.
הסטודנט שכב עדיין על הדשא כבפעם האחרונה שראה אותו, והדמעות עדיין לא יבשו בעיניו הנפלאות.
"עליך לשמוח", קרא אליו הזמיר, "עליך לשמוח. עתיד אתה לקבל את שושנתך האדומה. אצוּר אותו ממוזיקה לאור הירח ואצבע אותו בדם לבי. כל מה שמבקש אני בתמורה הוא כי תהיה אוהב אמיתי, כי האהבה חכמה היא מהפילוסופיה אף כי הפילוסופיה חכמה ואדירה היא מן הכוח למרות עצמתו. כנפיה בגון-להבה, ובצבע להבה הוא גופה. שפתיה מתוקות כדבש והבל-פיה כשֹרף".
הסטודנט נשא את עיניו מן הדשא והאזין, אלא שלא הבין מה אומר לו הזמיר, כי ידע רק את הדברים הכתובים בספרים.
אך האלון הבין, והתעצב, כי אהב את הזמיר הקטן שבנה את קינו בין ענפיו.
"שיר לי שיר אחד, אחרון," לחש. "ארגיש בודד מאוד כשתסתלק".
אז שר הזמיר לאלון, וקולו היה כמים המבעבעים מקנקן של כסף.
וכשסיים הזמיר את שירו, קם הסטודנט והוציא מכיסו פנקס ועיפרון של עופרת.
"יש לו חוש לצורה", אמר לעצמו בעודו מתרחק משם בין עצי החורש, "אי-אפשר להכחיש זאת, אך האם יש לו רגש? חוששני שלא. בעצם, הוא כמו כל האמנים; יש לו סגנון, אך כנות אין בו. הוא לא יקריב את עצמו לטובת אחרים. הוא חושב על המוזיקה ורק עליה, והלוא ידוע לכול שהאמנויות הן אנוכיות. ועם זאת, חייבים להודות כי יש בקולו כמה צלילים נפלאים. מה חבל שאין בהם שום משמעות, או שום תועלת ממשית". והוא נכנס לחדרו ונשכב על מיטתו הקטנה והתחיל להרהר באהובתו, וכעבור זמן-מה נרדם.
וכשהאיר הירח בשמים, עף הזמיר אל שיח השושנים והצמיד את חזהו אל החוח. כל הלילה שר כשחזהו אל החוח, והירח הקר הגבישי שָׁח והאזין. כל הלילה שר הזמיר, והחוח העמיק יותר ויותר בחזהו, ודם-החיים פחת בו הלֹך ופחֹת.
בהתחלה שר הזמיר על הולדת האהבה בלבם של נער ונערה, ובאמירו של השיח לבלבה אז ועלתה שושנה מופלאה. ועם כל שיר שהושר, נפתחו עָלֶה ועוד עלה. תחילה הייתה השושנה חיוורת כמו אד תלוי מעל הנהר – חיוורת כעקבי הבוקר וכסופה ככנפי השחר. כמו צל של שושנה בראי של כסף, כמו צל של שושנה בברֵכה של מים – כך הייתה השושנה שלבלבה באמירו של שיח השושנים.
אך השיח קרא אל הזמיר כי יהדק עוד את חזהו אל החוח. "עוד יותר, זמיר קטן", קרא השיח, "אחרת יעלה היום לפני שהשושנה נשלמה".
והזמיר לחץ אפוא עוד את חזהו אל החוח, ושירתו גברה והלכה כי שר עתה על הולדת התשוקה בלבם של גבר ואישה.
ואז סומק ענוג של צבע ורוד חלחל לעלי השושנה כסומק פניו של החתן בעת שהוא נושק לשפתי הכלה. אך עדיין לא הגיע החוח אל לבו של הזמיר, ולבה של השושנה נשאר אפוא לבן, כי רק דם-לבו של זמיר יכול להאדים לב של שושנה.
ושיח-השושנים קרא אל הזמיר כי יצמיד עוד את חזהו אל החוח. "עוד יותר, זמיר קטן", קרא השיח, "אחרת יעלה היום לפני שנשלמה השושנה".
והזמיר לחץ אפוא עוד את חזהו אל החוח, והחוח נגע בלבו, ומדקרת כאב נוקבת עברה בגופו. מר, כה מר, היה הכאב, ועז כה עז היה שירו של הזמיר כי שורר על אהבה שהמוות מביא עד שלמות, על אהבה שאיננה מתה בקבר.
והשושנה המופלאה הפכה ארגמן, כשושֶנת שמי המזרח. ארגמן הייתה חגורת העלים, וארגמן כאבן-אודם היה הלב.
אך קולו של הזמיר נחלש וכנפיו הקטנות החלו מתחבטות וקרום כיסה את עיניו. השיר נחלש ונחלש והזמיר הרגיש כי דבר-מה חונק בגרונו.
ואז נתן קולו בפרץ אחרון של זמרה. שמע אותה הירח הלבן ושכח את השחר והוסיף להשתהות בשמים. שמעה אותה השושנה האדומה, וּרְעדה של התרגשות חלפה בה והיא פתחה את ניצניה לאוויר-הבוקר הקר. אֶקוֹ [הנמפה הֵד] נשאה את הזמרה אל מערתה הסגולה בהרים ועוררה מחלומותיהם את הרועים הישנים. קולה ריחף בין קני הנהר, והם הוליכו את בשורתה אל הים.
"הביטו, הביטו", הצטעק האלון, "השושנה נשלמה". אך הזמיר לא ענה כי שכב ללא רוח חיים בעשב הארוך והחוח בלבו.
בחצות היום פתח הסטודנט את חלון חדרו והביט החוצה.
"איזה מזל נהדר", קרא בקול, "הנה שושנה אדומה. מימי לא ראיתי אחת שתדמה לה. היא כל כך נפלאה שמובטח לי שיש לה שם לטיני ארוך", והוא התכופף ותלש אותה ממקומה.
אחר כך חבש את כובעו ונחפז אל ביתו של הפרופסור, בידו השושנה.
בתו של הפרופסור ישבה אותה שעה בפתח הבית וכרכה על סליל חוט-משי כחול. כלבלבה שכב לרגליה.
"אמרת כי תרקדי אתי אם אביא לך שושנה אדומה", קרא הסטודנט. "הנה לך שושנה, האדומה ביותר בעולם. הלילה תענדי אותה על לוח לבך, וכשנרקוד היא תספר לך כמה אוהב אני אותך".
אך הנערה הזעיפה פניה.
"לצערי היא לא תתאים לשמלה שלי", ענתה. "וחוץ מזה, אחיינו של החצרן שלח לי כמה תכשיטים אמיתיים, וכולם יודעים שתכשיטים עולים יותר מפרחים".
"בהן צדק, את בחורה כפוית תודה עד מאוד", אמר הסטודנט בכעס וזרק את השושנה לרחוב. השושנה נפלה לתעלת שפכים ונדרסה באופני עגלה.
"כפוית-תודה!" אמרה הנערה. "אתה גס רוח, שמע לי. ואחרי הכול, מי אתה? סטודנט ולא יותר. ובכלל, אני לא מאמינה שיש לך אבזמי כסף בנעליים כמו לאחיינו של החצרן", והיא קמה מן הכיסא ונכנסה פנימה.
"אהבה היא שטות ולא יותר", אמר הסטודנט בלכתו משם. "היגיון שימושי ממנה כפליים, כי היא אינה מוכיחה כלום ותמיד מספרת על דברים שלא עומדים לקרות וגורמת לך להאמין בדברים שאינם אמת. בעצם, היא לגמרי לא מעשית, וכיוון שבימינו העיקר הוא להיות מעשי, אחזור לפילוסופיה ואלמד מטפיזיקה".
הוא חזר אפוא אל חדרו, משך והוציא ספר עב-כרס מאובק והתחיל קורא בו.
