החתול I מרי א' וילקינס פרימן (1930-1852)

ירד שלג, ופרוותו של החתול התקשתה לעוקצים-עוקצים, אך הוא שמר על קור-רוח. הוא גהר על גחונו, נכון לניתור-המוות. הייתה שעת לילה, אך הדבר לא שינה במאומה – כל הזמנים היו היינו הך לחתול כשארב לטרף. והוא גם לא היה כפוי לרצונו של שום אדם, כי בחורף ההוא חי לו לבד. בשום מקום בעולם לא היה קול שקרא אותו אליו; ליד שום תנור לא המתינה לו ארוחה. הוא היה פטור מכל דבר חוץ מרעבונותיו, שהתעמרו בו כמו עכשיו כשלא באו על סיפוקם. החתול היה רעב מאוד – למעשה, כמעט גוֹוֵע ברעב. כבר ימים שמזג האוויר גרוע, וכל חיות-הבר החלושות יותר, שהיו טרפּוֹ מכוח המוֹרשָה, שהיו צמיתים מלידה למשפחתו, הסתגרו מרבית הזמן במחילותיהן וקיניהן, והמצוד הממושך לא הניב דבר. אך הוא חיכה בכוח העיקשוּת והסבלנות המופלאות של גזעו. פרט לזאת הוא היה בטוח. החתול היה יצור של אמונות מוחלטות, וביטחונו בהיקשי-הדברים שהקיש לא נתערער מעולם. הארנבת נעלמה בין שני ענפי האורן המשתפלים מטה. לפני פתח-הכניסה הקטן תלה מסך מדובלל של שלג, ועם זאת שם היא הייתה. החתול ראה אותה נכנסת; כל כך דמתה לצל אפור מהיר שאפילו עיניו החדות המורגלות הביטו אחורנית, מחכות לגוף שיבוא בעקבותיו; ואז היא נעלמה. על כן ישב וחיכה, ועדיין מחכה היה בלילה הלבן, מקשיב ברוגז לרוח הצפונית שפצחה בשיאי ההרים בזעקות רחוקות, ואחר תפחה לקרשנדו-אימים של זעם, ובכנפיים קוצפות לבנות של שלג, כמו להק נשרים פראי, הסתערה מטה אל הגיאיות והעמקים. החתול היה על צלע של הר, על מִדרגה מיוערת. מטרים אחדים מעליו התנשא הסלע, שהיה תלול כמו קיר של קתדרלה. החתול לא טיפס עליו מעודו – עצים היו סולמותיו אל פסגות החיים. תכופות הביט בהשתאות בסלע ויילל במרירות ובמורת-רוח כמו אדם שמטיח בפני ההשגחה כנגד איסוריה. מאחריו היה הקיר האנכי הקופא של מפל ההרים. מנגד הייתה הדרך הביתה. ברגע שתגיח ממקומה, תיפול הארנבת במלכודת; רגליה הקטנות המפוסקות יתקשו להעפיל במתלולים רצופים כמו אלה. על כן חיכה החתול. המקום שבו חיכה נראָה כמו מערבולת ביער. סבך העצים והשיחים הנאחזים בצלע-ההר בלפיתה אמיצה של שורשים, הגזעים והענפים השרועים על האדמה, צמחי-המטפס החובקים כל דבר ודבר בקשרים חזקים ובלולאות של עלווה – כל אלה העלו רושם מוזר, כשל עצמים שהסתחררו שנים ארוכות בזרם של מים רוגשים. רק שלא מים היו אלה, אלא רוח, שערכה כל דבר ודבר בקווים טבעתיים של כניעה לפרצי המתקפה שלה העזים ביותר. וכעת, על פני הסחרחרת הזאת של יער וסלע וגזעים וענפים מתים וצמחי מטפס,ירד שלג. השלג התעופף כמו עשן מעל ראש הסלע; התייצב בעמוד סלילי על פניו כמו רוח-רפאים של הטבע, ואז השתפל משפת המצוק, והחתול התכווץ מפחד מול ההדף העז. כאילו מחטים של קור דוקרות את עורו מבעד לפרוותו היפה העבה, ועם זאת לא הרתיע ולא יילל אפילו פעם אחת. בכך לא היה מרוויח כלום ומפסיד הכול; הארנבת הייתה שומעת אותו ויודעת כי הוא ממתין.

החושך הלך והעמיק, ועמו מחנק מוזר לבן, בִמקום השחור הטבעי של הלילה. היה זה ליל סערה ומוות שנתווסף לליל הטבע. ההרים כולם היו סמויים, כסויים, הלומי-יראה מן הלילה, כנועים ועם זאת רוגשים. אך בעין הסערה המתינו, בלתי-מודברים, איתנים, אותו כוח ואורך-רוח קטנים, מפעמים תחת כסות של פרווה אפורה.

הדף פראי חלף ביעף מעל הסלע והסתחרר על רגל כבירה של עלעול. ואז ראה החתול שתי עיניים בוהקות באימה; הוא ראה אף קטן, רוטט, מתפשׂק; הוא ראה אוזניים מחודדות, והוא הוסיף לקפוא על מקומו, נעזר בכל עצב מעצביו הדקיקים ובשריריו המתוחים כמיתר. ואז הגיחה הארנבת, התרחש הרצף הארוך של תמצית המנוסה והאימה, והחתול לכד אותה.

ואז הלך החתול הביתה, גורר את טרפו בשלג.

החתול חי בבית שבנה אדוניו, שהיה מגושם כמו בית קוביות של פעוט, אך איתן למדי. השלג נח בכבדות על השיפוע הנמוך של הגג, ועל כן לא נאסף מתחתיו. שני החלונות והדלת הותקנו היטב, אך החתול הכיר דרך פנימה. הוא אץ במעלה אורן אחד מאחורי הבית, אף שלא הייתה זאת מלאכה קלה בגלל הארנבת הכבדה, הגיע לצוהר שלו הקטן מתחת לכרכוב, ואז, מבעד לדלת הצונחת, מטה אל החדר ועל מיטתו של אדוניו בניתור ובקריאת ניצחון רמה, הארנבת אתו. אך האדון לא היה שם; הוא נעדר מראשית הסתיו, והחודש היה חודש פברואר. עד האביב הוא ייעדר, כי הוא זקן והקור האכזרי של ההרים לפת את אבריו כמו פנתר, והוא נסע אל הכפר לעשות שם את החורף. כבר זמן רב יודע החתול כי בעליו נסע, אך חשיבתו הייתה תמיד סדרתית ועקיפה; תמיד מה שהיה, הוא אשר יהיה. וזה אף הקל על כוחות ההמתנה שלו המופלאים, ולכן כל אימת שהגיע הביתה ציפה למצוא שם את בעליו.

כשראה שהוא עדיין איננו, גרר את הארנבת מן הספה הלא-מהוקצעת, כלומר המיטה, אל הרצפה, הניח כפה אחת קטנה על הפגר כדי לשמור שלא יזוז, והתחיל לכרסם בהטיית ראשו  לצד אחד כדי שיוכל להפעיל את שיניו החזקות ביותר.

היה חשוך בבית יותר מאשר קודם ביער, והקור היה נוקב בה-במידה אם כי לא עז כל כך. לולא קיבל את כיסוי הפרווה שלו כמובן מאליו מן ההשגחה העליונה, היה עכשיו אסיר תודה עליו. הפרווה הייתה אפורה מנומרת, לבנה על הפנים והחזה ועבה ככל שפרווה עשויה להיות.

הרוח גרפה את השלג אל החלונות בכוח רב כל כך עד שנקישתו הייתה כשל גשם-קרחי, והבית רעד קצת. ואז, בבת אחת, שמע החתול קול-רעש, והוא חדל לכרסם בארנבת והקשיב, עיניו הירוקות הבורקות נעוצות בחלון. והנה שמע צעקה ניחרת, קריאת הפצרה, אך הוא ידע שאין זה אדוניו שמגיע הביתה, והוא חיכה, כַּפתו עודנה על הארנבת. ואז נשנתה הקריאה, ואז ענה החתול. הוא אמר כל מה שהיה חיוני בבירור לפי הבנתו. בקריאת התשובה שלו היו שאילה, מידע, אזהרה, אימה, ונוסף לאלה הצעת-רעוּת; אך האיש בחוץ לא שמע אותו בגלל נהימת הסערה.

ואז נשמעה חבטה על הדלת, דפיקה רועמת, ועוד אחת, ועוד אחת. החתול גרר את הארנבת שלו אל מתחת למיטה. המהלומות נשנו, עזות ומהירות יותר. זרוע חלשה היא שהלמה, אבל כזאת שחושלה בידי הייאוש. לבסוף נסוג המנעול והזר נכנס. החתול, שהציץ מתחת למיטה, עפעף מול אור פתאומי, ועיניו הירוקות הצטמצמו. הזר הצית גפרור והביט סביבו. החתול ראה פנים פרועות וכחולות מרעב ומקור, ואיש שנראה עני וקשיש מאדוניו העני והקשיש, שהיה פָּרוּשׁ מחברת אדם בגלל עוניו ותעלומת מוצאותיו השפָלים, והוא שמע מלמול בלתי-מובן של מצוקה נהֱגֶה מן הפה הגס-למראה, המעורר רחמים. היה בזה גם חילול-הקודש וגם תפילה, אך החתול לא הבין בעניינים האלה.

הזר הידק אל מקומה את הדלת שפרץ קודם, לקח כמה עצים מן המלאי שבפינה והדליק אש בכירה הישנה – כל זה מהר ככל שהניחו לו ידיו הקפואות. בעודו עמל, רעד גופו באורח כה מעיר-חמלה, עד שהחתול מתחת למיטה יכול לחוש את הרטט. אחר כך האיש, שהיה קטן וחלוש ומסומן צלקות של סבל שהביא עליו במו ידיו, התיישב על אחד הכיסאות הישנים והשתופף מעל האש, כאילו הייתה המושא היחיד של אהבתו ותשוקתו, פושט את ידיו הצהובות כטפרים צהובים, ואז נאנק. החתול הגיח מתחת למיטה וניתר אל חיקו עם הארנבת. האיש פלט צעקה גדולה והתעוות באימה וקפץ על רגליו, והחתול החליק לרצפה, נאחז בציפורניו, והארנבת צנחה חסרת-חיים, והאיש נשען בבהלה אל הקיר, משתנק מפחד. החתול תפס בארנבת בקפל בצווארה וגרר אותה אל כפות רגליו של האיש. אחר כך השמיע את יללתו הצווחנית, העיקשת, קימר גבוה את גבו, וזנבו היה כמו נוצה מפוארת מתנדנדת. הוא התחכך בכפותיו של האיש שהבקיעו מהנעלים הקרועות.

האיש הדף את החתול הצִדה, די בעדינות, והתחיל לתור את הצריף הקטן. אפילו טיפס בקושי רב אל עליית  הגג, הדליק גפרור והציץ אל תוך העלטה בעיניים מאומצות. הוא חשש פן יהיה שם אדם שהרי יש כאן חתול. התנסותו עם בני אדם לא הייתה נעימה, גם לא התנסותם עמו. הוא היה ישמעאל נודד, זקן, בין דומים לו; בדרך מקרה הגיע לביתו של אחד בן-סוגו; ההוא נעדר מן הבית, והוא שָמַח.

כעת חזר אל החתול, התכופף בגו נוקשה וליטף את גבו, והחתול קימר אותו כמיתר של קשת.

אחר כך הרים את הארנבת והביט בה בלהיטות לאור האש. לסתותיו עלו-ירדו; היה מסוגל לבלוע אותה כמו שהיא. הוא גישש – החתול כרוך בעקביו – על פני כמה מדפים מחוספסים ושולחן, ומצא, בנחרה של שביעות-רצון, מנורה עם נפט. הדליק אותה, ואז מצא מחבת-טיגון וסכין, פשט את עורה של הארנבת והתקין אותה לבישול, וכל אותה עת לא סר החתול מעקביו.

כשניחוח הבשר המתבשל מילא את הצריף, נראו גם האיש וגם החתול רעבים ככלב. ביד אחת היפך האיש את הארנבת, ורכן וטפח בשנייה על גבו של החתול. בחור כארז, חשב עליו החתול. הוא אהב את האיש בכל לבו, אף שהכיר אותו זמן קצר כל כך ואף שהיה לו פרצוף מעורר-רחמים ולאו דווקא מבשר טובות, פרצוף מרובב כתמי-גיל, עם לחיים חלולות מקדחת, עם זִכרֵי עוולות בעיניים העששות. אבל החתול קיבל את האיש בלי תהיות ואהב אותו. עוד לפני שהארנבת הייתה מבושלת עד תום, כבר לא יכלו האיש והחתול לעצור בעצמם. האיש הסיר אותה מן המחבת, חילק בדיוק לשניים, נתן חצי לחתול ואת החצי השני לקח לעצמו. ואז הם אכלו.

אחר כך כיבה האיש בנשיפה את האור, קרא אליו את החתול, עלה על המיטה, משך אליו את הכיסויים הבלויים ונרדם, החתול בחיקו.

האיש היה אורחו של החתול כל שאר החורף, והחורף בהרים הוא ארוך. הבעלים החוקי של הצריף לא חזר עד מאי. ובינתיים עבד החתול קשה, ורָזָה למדי הוא עצמו, כי כל דבר ודבר, חוץ מעכברים, הוא חלק עם אורחו; ולעתים המצוד היה יגע, ופרי של סבלנות בת ימים אחדים היה מועט מאוד עבור שניים. עם זאת, האיש היה חולה וחלש ולא היה מסוגל לאכול הרבה. כל היום שכב במיטה, או ישב וגהר אל התנור. וטוב שעצי-ההסקה היו בטווח-יד, קרובים מאוד אל הדלת, כי את האש ניטל עליו לכלכל בכוחות עצמו.

החתול עשה לילות כימים בחיפוש מזון. לפעמים נעדר ימים רצופים, ובפעמים הראשונות נפלה אימה על האיש שחשש כי לא יחזור; ואז היה שומע את היללה המוכרת ליד הדלת והיה קם כושל על רגליו ומכניס אותו פנימה. ואז אכלו השניים יחד, חולקים ביניהם שווה בשווה; אחר כך נח החתול וגרגר ולבסוף נרדם בזרועותיו של האיש.

לקראת האביב רבו מאוד אפשרויות הציד; עוד ועוד חיות-בר קטנות התפתו לצאת מבתיהן בחיפוש אהבה וגם מזון. יום אחד שיחק המזל לחתול – ארנבת, חוגלה ועכבר. היה קשה לסחוב את כולם בבת אחת, אך לבסוף הצליח להובילם אל פתח הבית. ואז נתן קולו ביללה, אך לא היה מענה. כל נחלי  ההרים הותרו מקיפאונם, והאוויר התמלא גרגור של מים רבים, שמדי פעם פילחה אותו שריקת-ציפור. לרוח האביב איוושו העצים בצליל חדש; שטף של ורוד ושל זהוב-ירוק פשט על פניו של הר רחוק, שהבליחו מבעד לפרצה ביער. חודי השיחים היו תְפוחים והבהיקו אדומים, ופה ושם צמח פרח; אבל לחתול לא היה עניין בפרחים. הוא עמד ליד שללו בפתח הבית ויילל בעקשנות יללות ניצחון, תלונה ותחנונים, אך איש לא ניגש להכניסו פנימה. אחר כך השאיר החתול את אוצרותיו הקטנים ליד הדלת והלך מסביב לאחורי הבית, לעץ האורן, טיפס למעלה בבהילות פרועה, ופנימה דרך חלונו הקטן, ומטה אל החדר דרך הדלת הצונחת. האיש לא היה שם.

החתול יילל שוב – את ייללת החיה המבקשת לה חברות עם האדם, שהיא מן הצלילים העצובים בעולם; הוא חיפש בכל הפינות; הוא קפץ על הכיסא שליד החלון והביט החוצה; אך אף אחד לא הגיע. האיש הלך לבלי שוב.

החתול אכל את העכבר על מצע העשבייה ליד הבית; את הארנבת והחוגלה גרר במאמצים רבים פנימה, אך האיש לא בא לחלוק אותם אתו. בסוף, כעבור יום-יומיים, הוא כילה אותם בעצמו. אחר כך ישן שעות ארוכות על המיטה, וכשניעור האיש לא היה שם.

ואז שב החתול ויצא החוצה אל שטחי הציד שלו וחזר הביתה בלילה עם ציפור שמנמנה, ובעיקשותו הבלתי נלאית הביא נימוקים בזכות הציפייה לפגוש את האדם בשובו; והנה היה אור בחלון, וכשיילל פתח אדונו הישן את הדלת ונתן לו להיכנס.

לאדון היה קשר-חברות אמיץ עם החתול, אבל חיבה לא הייתה שם. מעודו לא ליטף אותו כמו אותו נווד רך-לב ממנו, אך היה גאה בחתול ודאג לרווחתו, גם אם השאיר אותו לבד כל החורף בלי נקיפת מצפון. חושש היה פן יארע לחתול כל רע, למרות היותו חתול כה גדול מסוגו וצייד רב-כוח. לכן, כשראה אותו בפתח בכל תפארתו, בפרוות החורף שלו המבריקה, פניו וחזהו הלבנים נוצצים כמו שלג בשמש, האירו פניו בברכת שלום, והחתול חבק את רגליו, גופו הגמיש מרטיט בגרגורי-חדווה.

החתול אכל את הציפור בעצמו, כי ארוחתו של האדון כבר התבשלה אותה עת על התנור. אחרי הארוחה לקח האדון את מקטרתו, וחיפש אחר מאגר קטן של טבק שהשאיר בבקתה לתקופת החורף. לא פעם חשב עליו; הטבק והחתול היו דבר-מה לשוב אליו בתקופת האביב. אך הטבק נעלם; גם פירורים ממנו לא נותרו. האיש קילל קצת בנימה חדגונית של זעף, שנטלה מעוקצו הרגיל של ניבול הפה. תמיד היה שתיין כבד; והוא נדד בעולם עד שקצותיו המשוננים נחרתו בעמקי נשמתו שהתכסתה אז קרום עבה, ועד שהתקהתה עצם רגישותו לאבדן. הוא היה איש זקן מאוד.

הוא חיפש אחר הטבק מתוך איזו לוחמנות קלושה אך עיקשת, ואז הסתכל סביבו בחדר בפליאה מטופשת. פתאום בא לידי הכרה כי דברים רבים בו השתנו. עוד מכסה-תנור נשבר; חתיכת שטיח ישן נתחבה מעל חלון להסיג את הקור ונעלמו עצי ההסקה. הוא בדק והנה לא נותר נפט בפחית. הוא בחן את הכיסויים על מיטתו, הוא הרים אותם ושוב הפיק מגרונו אותו צליל מוזר של מחאה. ואז חיפש שוב אחר הטבק.

בסוף חדל מכך. הוא ישב ליד התנור, כי מָאי בהרים הוא חודש קר. את מקטרתו הריקה החזיק בפיו, מצחו המחוספס מקומץ, והוא והחתול הביטו זה בזה מעבר למחסום הבלתי-עביר של השתיקה, מחסום שעומד בין האדם והחיה מיום בריאת העולם.