ביולי הוא נסע למֶרוִיק ובתחילת הסתיו הוא חזר; במבט לאחור זה ייראה תמיד כמו קיץ – ימים כבדים חסרי-תנועה של שיא הקיץ, של מזג-אוויר עכור ופרצי אור-שמש, של שמים כחולים ותלוליות עננים. של תבן וזבובי-סוס. אוכמניות; מרקחת לתה-מנחה; כנסייה בימי א'. משפחת לָנדֶר.
דיטֶר הֶלפּמָן היה בן עשרים וארבע, בחור גבוה, בהיר, כבד-סבר אך בעל חיוך מתוק להפליא. בחברת בני גילו הוא נראה קשיש משהיה באמת, מפוכח, מאופק, השָקט שבחבורה, זה שמקשיב. מגרמניה הגיע הנה להשלמת חיבור לתואר שני: יחסי אנגליה-פרוסיה במאה התשע-עשרה. אביו היה עיתונאי גרמני בעל מוניטין. דיטֶר התכוון גם הוא להשתלב בתחום העיתונאות; כעת שימש כתב באנגליה מטעם שבועון חברתי-פוליטי, וסיפק מעת לעת מאמרים על היבטים באנגליה בת-הזמן. האנגלית שבפיו הייתה מושלמת – אנגלית אידיומטית עם שמץ מבטא זר. נימוסיו היו שובי-לב: הוא פתח דלתות לפני נשים, קם על רגליו לקראתן, נהג כבוד במבוגרים. כל זה שיווה לו איזו מיוּשנוּת, ובדומה לכך הליברליזם הדאגני שלו, שנראה לא די מושחז וממולח לעיתונאי. כתיבתו המעודנת האכפתית על חינוך, על אי-שקט תעשייתי ועל מצוקות דיור, יותר משהייתה עיתונות פעילה דמתה לניתוח אקדמי אוהד של תחלואי העבר.
השנה היא 1957, וכבר שהה באנגליה שמונה-עשר חודשים. בשנה שלפני כן – של אירועי סואץ והונגריה – שלחו אחדים מחבריו מברקים לראש הממשלה שהסתייגו בכל פה מההתערבות הבריטית. אִתם התייסר דיטֶר, בשמם ולמענם זעם. מאמר פרי עטו ראה אור, "הניכור של האינטלקטואל הבריטי", מאמר מרוגש וחד-צדדי. אביו הגיב כי מתקבל הרושם שהוא מאוד מעורב. "האקלים מתאים לך בכמה וכמה מובנים." ודיטֶר כתב בתשובה, "הצדק אתך – והגיוון הוא שמדבר אל הלב במיוחד. המקום הזה אינו מקבל עליו שום כללים של ניתוח – נדמה לך שעמדת על טיבו, וכבר אתה נתקל בעוד צד מבלבל שבו הרבדים המנוגדים של החיים הבריטיים חופפים זה לזה; נתקל בעוד אנכרוניזם משונה. אני מודה ומתוודה שחטפתי אנגלופיליה, לטוב או לרע."
חטף ועוד איך. הוא אהב את המקום. הוא אהב את השפיות של העולם האקדמי שבו עשה את רוב זמנו. את תכונות האיפוק וההבלגה שנהוג ללגלג עליהן, אהב את הנוף. הוא הגה חיבה לבחורות האנגליות ועם זאת נשאר נאמן לארוסתו הגרמנית אריקה (גם היא שוקדת על חיבור לתואר שני בבּוֹן). הוא אהב וכיבד את מה שנראה לו יציבות תרבותית בסיסית; מקום שדברים משתנים בו, אך במכובדוּת. לפקוח עין, להבין – את אלה העמיד בראש דאגתו.
אך כל זה היה בעל חשיבות משנית. התֵיזה היא שכבשה עכשיו את עיקר עניינו – החציבה הסבלנית אל תוך נתח קטן של זמן, אל תחום קטן של פעילות. הוא עבד קשה. את רוב שעות העֵרוּת בילה בדומייה הנעימה של הספריות הגדולות, או לבד בחדרו עם הכרטסת והמחברות.
כמעט ניגש לכתוב את הטיוטה הראשונה, והנה נפל דבר. "היה לי מזל לא נורמלי," כתב לאריקה. "פיטר סאטְן – את זוכרת, החבר שעובד על ג'ון סטוּארט מיל – נשוי לבחורה מדוֹרסט שמכירה משפחה שאחד מאבות-אבותיה היה שגריר בברלין ב-1840, וכנראה יש להם עדיין את כל המסמכים שלו. בארגזים בעליית הגג! משפחת-אצולה – סר פיליפ לָנדֶר הוא נושא-התואר הנוכחי – בָּרון. בכל אופן, פליסיטי סאטן מכירה אותם כל חייה (גם היא סוג של 'מעמד גבוה' אבל אינטליגנטית, והתחתנה עם פיטר בקיימברידג' כששניהם היו שם – נישואים בין-מעמדיים זה דבר מאוד רווח בין צעירים באנגליה משכבת האינטליגנציה. פיטר בא כמובן ממעמד הפועלים) והעירה שבטח יהיה לי עניין במסמכים והם כנראה אמרו על-המקום שאני מוזמן להציץ. ממש מזל – פליסיטי מתרשמת שיש שם המון חומר, כל התכתובת האישית וגם מסמכים רשמיים. בשבוע הבא אני נוסע לשם, אני מתאר לעצמי שהכול שם מָזה מפואר…"
שום מכונית לא באה לפגוש אותו כמובטח. הוא עמד בכניסה לתחנת-הרכבת הכפרית הקטנה, והמכוניות שהמתינו שם היו מונית וטנדר קטן עם ארגז-מטען מלא שקים של ציוד חקלאי. הוא בדק את מכתבו של סר פיליפ לָנדֶר: היום והשעה היו נכונים. בשמץ חשש ניגש אל תא הטלפון – ובדיוק אז, האיש בטנדר, שעד אותו רגע ישב וקרא עיתון, הרים את עיניו, פתח את הדלת, ופסע החוצה בחיוך.
ליתר דיוק, השתלשל החוצה. הוא היה גבוה מאוד, למעלה ממטר ותשעים. מתנשא מעל דיטֶר, הושיט יד ואמר, חבר יקר, נורא מצטער, אתה כבר מחכה הרבה – לא שמתי לב שהרכבת נכנסה – שכה אחיה, זה כל המטען שלך, תֵן, אני דוחף אותו מאחור…
תָּמֵהַּ, טיפס דיטֶר אל הטנדר והתיישב לידו. בפנים עמד ריח חריף של דלק, ורפה יותר – של סוסים.
הם סובבו בין משעולים ועל פני גבעות. מעל הצליל החולני של מנוע הטנדר, הִרעים סר פיליפ על טופוגרפיה, על גרמניה מלפני המלחמה, על יבולים. לבוש היה מכנסי קורדרוי עטורים אניצי שחת, מגפי גומי ומקטורן טוויד. איש חביב להפליא, חף מכל העמדות-פנים, איש של אמון בל-יִימוט. דיטֶר הציץ מן החלון וראה נוף כפרי מנומנם, ראה צורות עצים כהות שפלות-צמרת, בני-בקר בחבורות שאננות, זנבותיהם זעים בעצלתיים. משפט שיוחס לאחד ההיסטוריונים על "שנתו הממושכת העמוקה של העם האנגלי" שייט אל תודעתו; הוא הקשיב לסר פיליפ, ודיבר הוא עצמו, וקיבל את הרושם שהם נוסעים קילומטרים-על-קילומטרים, שהם נבלעים כליל בנוף הישנוני הזה, המתבדר ברוח.
פעם אחת עצר סר פיליפ בכפר ליד מכולת ויצא משם עם קופסת קרטון מלאה מצרכים; אחר כך סירב הטנדר להתניע ודיטֶר יצא החוצה ודחף. כשנכנס חזרה, אמר סר פיליפ, "רוב תודות. נורא ישנָה, לדאבוני. גם חייבת טיפול – עולֶה המון בימינו, טיפול. נו, טוב…" הם חלפו על פני פאב, "לָנדֶר אָרמְס" שמו, על פני בקתות זעופות-מראה, כיכר-כפר מוזנחת, בית ספר ויקטוריאני, פנו ונכנסו בשער ברזל, שהִשיר תלתלי צבע חלוֹדים, והיטלטלו במעלה כביש-גישה ארוך, מחורץ ועשבוני.
קשה להאמין כי היה מעודו בית יפה: מֶרוויק, מראשית המאה השבע-עשרה, היה בעל פרופורציות מניחות את הדעת ומערכת מדרגות יומרנית למדי אל דלת החזית (כעת היו המדרגות סדוקות ומתפוררות), יומרנית ועם זאת חסֵרה את מעוף-ידו של אדריכל בעל-שם. הרושם המידי היה של חוסן נפשי עם ניוון: האבן המחוטטת, מסגרות-חלון שלא נצבעו שנים, כדים חסרי-תושבת עם שתילי גרניום סיביים, עשבי-בר מבצבצים מתחתית כל מדרגה, צינורות-ניקוז חלודים.
הם נכנסו, ואת דיטֶר הציפה ערבוביית רשמים של ידיים מושטות ופנים מאירות, של מבואה גדולה קרירה, גרם-מעלות רחב מעץ-אלון, וערב-רב של פרוזדורים ודלתות שסופם חדר עם חלון שנשקף אל אחו, ובו נערה על גב סוס גדול מנתרת חזוֹר ונתֵר מעל מצבור חביות-דלק ישנות. הוא צפה בה בעודו מחליף חולצה.
רק מאוחר יותר, כשהסב אל תה-מנחה, עלה בידו להבדיל ביניהם. והדבר הצריך זמן ומאמץ, כל כך נרעש היה מן החדר שבו התקיימה הארוחה, מאותו רקע הזוי – מגוחך – ללחם מקמח מלא עם חמאה, מרמַייט, ממרח דגים וריבת דומדמניות.
החדר היה עצום, רצפתו לוחות אבן. את הקיר החיצון מילא חלון יחיד גדול וגבוה, מקושט תחרי-אבן, כמו טרנספט של כנסייה. דיוקנאות משפחה היו תלויים סביב-סביב – ערבוביה של מעשי-אמנות טובים וירודים – ומעליהם התנוססו דגלונים, כה שדופים מיושן שכמעט לא נותר בהם צבע. השולחן שישבו סביבו היה ארבעה מטרים בקירוב; והעץ שנוצר ממנו הפיק גרמיות של זוקן. לכל מרחב העין לא היה שום דבר חדש חוץ מהקומקום החשמלי שליידי לָנדֶר הכינה עמו תה. ("המטבח הוא קילומטרים מפֹּה, אז אנחנו מכינים במקום כמה שאפשר…")
כאינו מאמין שוטטו עיניו בין הדגלונים, התמונות וכן הרהיטים, שכמוהם ראה בעבר רק במוזאונים. הם היו מצולקים משימוש, דהויים משמש, וריפודם מרוט: כיסאות וספות אוֹמפּיר, שידות מן המאה השמונה-עשרה, שולחנות-צד ושולחנות-כתיבה. במבוכת-מה חייך ואמר תודה ומרח ריבה על הלחם מקמח מלא והושיט יד אל ספל תה מן המארחת.
היא הייתה ממוצא צרפתי, אבל רחוקה, לדעתו, מרחק רב מכל צרפתייה שהכיר מעודו – לא נשאר זכר, אולי שמץ עגה, שגיאת-לשון פה שם. והייתה גם החותנת, ליידי לָנדֶר הקשישה, דמות קטנה בגוני פסטל, בכיסאה שיוחד לה (כל כך שברירית-למראה, איך הביאה בעוונותיה לעולם את האיש הענקי הזה?) ומאדאם אֶרגוֹן, אמהּ של ליידי לָנדֶר, ושני הבנים, פיליפ וג'יימס, וסופי, האומנת הצרפתייה הזקנה, וסאלי, בת השש-עשרה (זאת שקפצה על הסוס ההוא מעבר לחלון).
הוא אכל מה שאכל, וחייך והקשיב. מאוחר יותר כתב לאביו (ושכח לשלוח את המכתב): "זאת משפחה יוצאת מגדר הרגיל, ובינתיים בקושי הצלחתי לעמוד על טיבם. החמוֹת הצרפתייה נמצאת כאן כבר עשרים שנה, אבל מדברת אנגלית ממש זוועתית, וכנראה אף פעם לא יצאה מפה – שאלתי אותה אם היא מבקרת בצרפת לפעמים, והיא אמרה, 'או, בטוח שלא, זה נורא יקר בימינו לנסוע לחו"ל.' הבנים לומדים בפנימייה, והבת, סאלי, למדה באיזשהו בית-ספר מקומי, ובעצם היא בקושי יודעת משהו, בנות זה דבר שאפשר בלעדיו, אני מניח. והם כולם יחד, כל הזמן, בכל ארוחה, גם האומנת הזקנה, ובערבים הם יושבים כולם בחדר-האורחים ומאזינים לרדיו – לתכניות-בידור שאף אחד לא מבין, חוץ מהילדים, שמנסים להסביר את הבדיחות, פֶּה אחד, אז ממילא אי-אפשר לשמוע מילה. הגברות הקשישות, והאומנת, כל היום בבית, סורגות ותופרות ומביטות מהחלון ואומרות איזה חום, או איזה קור, ואיך שהפירות הבשילו מוקדם, או איך שהם מאחרים; יום-יום, אותו הדבר, חסר רק סמובר… סר פיליפ בחוץ רוב הזמן, בשדות, חקלאי בנשמתו, מחר אני הולך לעזור לו עם כמה שוורים צעירים שיש להם למעלה בגבעה. עוד לא יצא לי להציץ במסמכים."
ביום הראשון לא הוזכר כלל עניין המסמכים; והוא עצמו, הסתבר לו כשעלה על יצועו, לא הקדיש לכך גם שמץ מחשבה. אחרי תה-מנחה הובל לסיור בידי סאלי והבנים: הגנים עתירי העשבייה, שיָבּלית וחבּלבּל העלימו בהם את מתווהו של מגרש-הטניס, גינת המטבח, ומה שהיה פעם גן-ורדים לכל דבר עם משוכות אֶשכּרוֹעַ וברכת דגים. מעת לעת נתקלו בליידי לָנדֶר, עודרת בערוגת ירקות או קוטמת ראשים כמושים של פרחים; התנהלותה הייתה מתוך שיקול-דעת מתון, כיאה לַמשימה המועדת לכישלון להשתלט על שטח כה נרחב. קצב מזורז יותר היה חסר-תוחלת – ידם של כוחות-הטבע הייתה ממילא על העליונה – לוותר לגמרי היה פחדנות. אין לנו גנן, אמרה סאלי – "הגברים היחידים הם דניאלס וג'ים, וג'ים הוא רק חצי בעצם, כי הוא בלימודים יום בשבוע, וברור שאבא צריך אותם בחווה כל הזמן."
הם סיירו באורוות (מגרש מלבב מן המאה השמונה-עשרה, ומבנהו נאה מבית-המגורים) וצפו בהערכה בפרות מזן גֶרֶנזי שליכחו עשב בגדרה לא הרחק משם. סר פיליפ הגיע בכביש-הגישה רכוב על טרקטור, ירד והצטרף אליהם והסביר לדיטֶר את ההיבטים האנינים יותר של גידול בני-בקר. "כמובן, זה לא משתלם, כלכלית, אף פעם לא מקבלים מה שמגיע, אבל זה משהו שתמיד נהניתי לעשות."
סאלי התפרצה לדבריו, "והם נראות כל כך נחמד."
הוא זרח מאושר – אל הפרות ואל בתו. "בטח. זה כל העניין."
מכונית התקרבה אליהם לאט, מגששת דרכה בין החריצים והטרשים, מכונית מדגם חדש. סר פיליפ אמר, "אה, הנה ג'ורג' נֶתֶ'רקוֹט, אנחנו צריכים לדבר קצת על השטחים למעלה." הוא פנה הצִדה כשהמכונית נעצרה ואמר, "ערב טוב, ג'ורג', יפה מצדך שהגעת – מה עם השחת, אצלנו זה לא הצלחה גדולה השנה, לדאבוני, עד עכשיו אני בפיגור של שלוש-מאות חבילות. שמע, יופי של מכונית…"
קולו התגלגל בדומייה של ראשית הערב; כמדומה, היסוד העז היחיד בכל אותה שלווה של יונים הומות, פרות רועות בעשב, עצים זעים כמו לפי פקודה.
סאלי אמרה, "השטח של מר נֶתֶ'רקוֹט פוגש את החווה שלנו משני הצדדים. אבא אולי יצטרך למכור לו את השדות בשלוש הגבעות כי חייבים לקנות טרקטור חדש בשנה הבאה; חבל, אסור למכור את האדמה שלךָ…" קולה נישא אחריה במעומעם, ואז המשיכה בהתלהבות פתאומית, ,"תשמע, אתה אוהב לרכוב? תרצה לנסות את פּולי?"
"לא תאמיני, אבל רכבתי על סוסה," כתב לאריקה. "לא הרבה זמן , אני חייב להודות – נפלתי באופן מביש ביותר, וכולם עשו מזה עניין גדול. זאת משפחה כזאת מקסימה, ויש להם המנהג הזה לצרף אותך לכל דבר שהם עושים, בלי שמטריד אותם אף פעם אם זה מסוג הדברים שמתאים לך, או שאתה מעוניין… אז יוצא שאני מנהל חיים יוצאי-דופן, יחסית אלי, מתקן גדרות, רועה עדרים, קוטף פֵּרות, עורם שחת.
בשבוע הבא אני מוכרח לשבת על המסמכים."
*
סר פיליפ לקח אותו למעלה אל עליות-הגג. "אני ממש לא יודע מה נמצא," אמר. "דברים נדחפו לשם במשך שנים, אתה יודע, ואין לי שמץ מושג… לא הייתי למעלה המון זמן."
היו שם רהיטים, אפורים מאבק, ומזוודות, וערמות של וילונות ושמיכות עבשים; מכונת-תפירה שנראתה כמו דגם-אב של מכונות-התפירה כולן; תמונות במסגרת מוזהבת שעוּנות כנגד הקיר; ערב-רב של אוכפים מצומקים שסר פיליפ הרים ובחן. "אני שואל את עצמי אם סאלי לא הייתה יכולה להשתמש בכמה מאלה."
דיטֶר, שהביט בשידת-מגרות מהמאה השמונה-עשרה שמישהו דחף מתחת לחלון-גג והרהר גם בשאר הרהיטים שמילאו את שאר הבית, אמר, "יש לך פה כמה ענתיקות יפות." סר פיליפ, שעדיין היה עסוק בהתרת רתמות זו מזו, אמר, "הו, לא, דיטֶר, לא באמת, זה רק דברים שתמיד היו כאן." הוא הניח מידיו את הרתמה ועבר משם אל עליית-גג פנימית אחרת עם חלון קטן יחיד שהשקיף אל חצר-האורוות. "יש לי הרגשה שהחומר שאנחנו מחפשים נמצא בקופסאות האלה."
מאוחר יותר התיישב דיטֶר אל שולחן-קלפים קטן מתקפל וירוק שמצא בפינה והתחיל לפרוק את צרורות המכתבים והמסמכים. זה לא היה שונה בהרבה ממה שצָפתה בשעתה פליסיטי סאטן: ערבוביה של מכתבים משפחתיים אל סר פיליפ לָנדֶר וממנו מסביבות 1840 עם תכתובת משרדית. מכרה-זהב לחוקרים. הוא הציץ באקראי בכמה מסמכים, ואחר התחיל לנסות ולמיין אותם לפי סדר כלשהו, נותן אל לבו כי בסוף, לפני שיעזוב, הוא יציע בזהירות כי כל זה יופקד בארכיון המדינה או כל מוסד יאה אחר. בינתיים, הוא פשוט ייהנה ממזלו הטוב…
למרבה הפליאה הוא לא הרגיש נרגש או סקרני כמצופה. הוא קרא, רשם כמה הערות, פיהק, ומעבר לחלון הזרוּע רסס של כתמי-לכלוך, גלשו עננות קטנות תפוחות בשמים כחולים-ירקרקים, עצי הגן נאנחו והניפו עלווה, וכשהזדקף מעט בכיסאו עלה בידו להציץ מטה אל חצר-האורוות, ושם ראה את סאלי טורחת על הסוסה הענקית ההיא שלה, סורקת ומברישה בתנועות-סיבוב את עכוזה הגדול והשאנן. בין כה וכה נכנס סר פיליפ עם הטרקטור אל החצר, ובעזרת אחד הבחורים החל לפרוק ערמות חציר. דיטֶר הניח את העט מידו, קיבץ את הערותיו וירד לעזור.
*
מעודו לא התנסה בכך שזמן עשוי להזדחל – או לטוס. הימים היו בני שלושים ושש שעות, ועם זאת חמקו כל כך מהר שלפתע כבר מלאו שבועיים וחצי לשהותו. נבוך למדי ניגש בוקר אחד למצוא את ליידי לָנדֶר במטבח והתעקש לשלם דמי-מחיה.
עוסקת הייתה בהכנת ריבה. החדר היה מלא ניחוח פֵּרותי מתוק; זבובים זמזמו בשיכרון-חושים כנגד החלונות. והיא אמרה בפליאה, "אוי, מה פתאום, לא יעלה על הדעת, אתה אורח."
"אבל אני כאן כל כך הרבה זמן; במקור סר פיליפ דיבר רק על כמה ימים, ומפה לשם זה התארך והתארך. הייתי באמת מעדיף…"
לא בא בחשבון, פטרה אותו מעל פניה.
הוא עצמו לא ידע איך קרה שפרדתו מהמקום נדחתה שוב ושוב. כמובן, עד כה לא התמסר בכלל למסמכים, אבל יוכל להתפנות לכך בכל רגע. ותמיד משהו ארב בפתח – "אתה חייב להיות פה ליריד החקלאי בשבוע הבא," היה סר פיליפ אומר. "כזה בידור אם עוד לא היית באחד כזה. יש אצלכם בגרמניה משהו דומה?" או שסאלי הייתה נזכרת פתאום כי בעוד עשרה ימים מתקיים טקס החניכה של הצעירים בסניף "הצופים" המקומי. "אתה עוד תהיה כאן, נכון, דיטֶר? אוי, אתה חייב, ממש חייב, אם עוד לא ראית דבר כזה…"
הוא מחה באוזני ליידי לָנדֶר – "בבקשה, אני אשמח אם…" אבל הבין שאין טעם להמשיך. "בכל מקרה," אמרה ופנתה חזרה אל המחבת המפעפע בבועות ורודות על הכיריים, "עזרת מאוד לבעלי, תמיד חסרות לו ידיים עובדות בתקופה הזאת של השנה. אני רק מפחדת שאנחנו דוחפים אותך לדברים שאף פעם לא חלמת לעשות. תשמע, אתה צריך להגיד אם זה משעמם אותך – יש לנו נטייה לשכוח שלא כל אחד חי בצורה הזאת."
והיא עצמה, תהה בלבו, האם לא הייתה פעם שונה ממה שהיא עכשיו? בימי א' הייתה מתייצבת עם אמא שלה בכנסייה בבגדים שיצאו מן האופנה, ועם זאת גלוי לעין כי נקנו בכסף רב – שמלות משי וכובעים עירוניים בסגנון שמלפני המלחמה. בלבוש המופרך הזה צעדו להן במורד המשעול אל כנסיית הכפר. המשפחה אכלסה את כל הספסלים הקדמיים; זִמרת-הטנור הבוטחת של סר פיליפ הובילה את קהל-העדה הזעום. אחר כך, מדי שבוע, משך-זמן זהה, עמדו לפטפט עם הכומר. ואז פנו בחזרה אל ביתם, עוצרים מעת לעת לשוחח עם תושבים מן הכפר.
כשרק הגיע לכאן, היה סבור שיש בכך איזה סממן פאודלי, והדבר שעשע אותו. כעת, אחרי שתפיסתו השתכללה, ראה את הדברים אחרת. "זה לא שלא מכבדים אותם," כתב לאביו. "להפך – רוחשים להם המון כבוד. תואר-אצולה עדיין נחשב בעיני אנשים, והם תמיד היו המשפחה הכי מיוחסת בסביבה. אבל זה כאילו שהם אצנים במירוץ שעוקפים אותם בלי שהם ירגישו. לדעתי, הם בקושי מבחינים שלשכנים שלהם יש צעצועים חשמליים שאין אצלם – מכונות-כביסה, טלוויזיות – שהמכונית שלהם הכי מרופטת בכל האזור, שהטרקטור של החווה כל כך מיושן, שנֶתֶ'רקוֹט (השכן) סירב לקבל אותו בהשאלה כשהטרקטור שלו התקלקל. אבל למה? אתה בטח שואל, אחרי הכול יש להם אדמות, בית, רכוש. אבל האדמה היא מסוג ירוד, חלק גדול ממנה לא יותר מאדמת-מרעה טרשית בגבעות. זה כנראה שורש הבעיה – ובית-אחוזה ויוחסין עתיקים הם לא נכסים בני-מימוש. אני ממש לא רואה אותם מוכרים את הרהיטים. אבל בחשבון סופי – יש כאן כנראה איזה סוג של היעדר-מוטיבציה חולני, כאילו שניהם לא יודעים, ולא רצו לדעת."
יותר מכול ניכר הדבר אצל הילדים. בהשוואה לבני גילם – הבנים והבנות של משפחות החוואים המקומיות (רבים מהם בבתי-ספר פרטיים, העגה הכפרית מתפוגגת חיש בפיהם) – הם נראו משונים, צעירים מגילם, תמימים. סאלי, עומדת ומשוחחת באירוע חקלאי עם בנות אחרות בגיל ההתבגרות, הייתה היחידה ללא שפתון, בלי תסרוקת, בלי הנבוֹכוּת והפזילוֹת החפוזות של נשיוּת בראשיתה. לידן היא נראתה כמו ילדה. בטקס החניכה של "הצופים" הצעירים – שנערך בחזית הפאב המקומי – זה היה כמעט בלתי נסבל. ממקומו ליד ליידי לָנדֶר, הוא עקב אחרי סאלי. ליידי לָנדֶר אמרה, "היא לא יושבת על הסוסה כמו שצריך. לדאבוני, מסכנונת – יש לנו עכשיו רק את פולי הזקנה."
מדובר היה בסוסה בעלת-גוף, גברית וחסונה, שנראתה כמו נצר לסוסי-עגָלות. ממושבהּ התנשאה סאלי מעל סוסי-הפוני המטופחים של שאר הילדים. זורחת מאושר, אינה מודעת לדמות הקומית במקצת שהעמידה, הסיטה במשיכת-יד את ראש הסוסה ממגש של כוסות שמישהו סובב בין הנאספים, ונופפה לשלום לדיטֶר. מעיל-הגשם של התלבושת האחידה היה תלוי עליה מעל מכנסי-ברך מלוכלכים ומגפי-ציד חבוטים. שאר הנערות שידרו רעננות במכנסי-רכיבה בהירים, מקטורני טוויד וכובעי קטיפה קטנים.
דיטֶר נחנק מרחמים ואהבה.
לבו יצא אליה. מבוֹעת נתן שֵם לרגשותיו, שעלה מהם, כמדומה, משב של פדופיליה. היא הייתה בת שש-עשרה, תווי-פניה העגלגלים, גופה המסורבל השמנמן עדיין הפיקו ילדותיות בוסרית. היא הקדיחה את חושיו. הוא כפה על עצמו לא לשכוח שהיא נבערת, כמעט אנאלפביתית. הוא חשב על אריקה, על פרצופה החד הפיקח, על השעות שבילו בדיונים רציניים, על מוקדי-העניין המשותפים, אך ללא הועיל.
ולסאלי לא היה מושג קל-שבקלים מה הרגיש, גם לא יהיה לה. היא הייתה נדחקת כלפיו אגב השתעשעות ילדית; הייתה עובדת לצדו בעבודות הקציר, שדיה נלחצים אל חולצת הכותנה, רגליה השחומות מבהיקות מבּריאות וחוסן כמו עכוזה של אותה סוסה חריגה שעליה רכבה. הוא לא היה מסוגל להסיר ממנה את עיניו והיה מזועזע מעצמו.
בערבים שיחק משחקי-לוח עם שני הבנים, החזיק פקעות צמר עבור ליידי לָנדֶר הקשישה כדי שתלפף מהם כדורים של חוטי-סריגה. לפעמים נטל לידו ספר מכונניות-הספרים הגדולות הגבוהות סביב כתליו של חדר-האורחים. המבחר היה מגוון: כרכים על כרכים של חוברות פאנץ', ספרים מן העידן האדוורדיאני בנושאי ציד ודיג, רומנים מן הקלאסיקה של הספרות הוויקטוריאנית, ספרי שירה הומוריסטית. בתערובת של בלבול ומבוכה עיין בספרים כמו בּוֹ ג'סט [ספר הרפתקאות] והנמפה המתמדת [ספר ארוטי], שלא התיישבו עם תפיסתו את הספרות האנגלית של המאה העשרים אחרי שנתיים של קריאה בררנית שקרא בה בשעות הפנאי. כשעבר בעיניו על כותרות הספרים על המדפים, התקבל אצלו רושם מתעתע שהוא במחיצתה של תרבות-צללים שלא ידע על קיומה. ושוב הרגיש כי השקפותיו ושיקול דעתו לקויים ללא תקנה. סר פיליפ, שעמד לידו מול הכוננית ערב אחד, אמר, "אני שמח לראות שאתה עושה שימוש בספרייה, דיטֶר – לדאבוני, לאף אחד מאתנו אין זמן לקרוא." כמעט לא ראה ספר מן השנים האחרונות או אחד שכריכתו אינה מרופטת.
יום אחד של ענני-גשם זעופים, כשהנוף סביב-סביב נראה שקוע באדישות, שבת הטרקטור הישן מלכת, והפעם בפסקנות גדולה מבעבר. שעות ארוכות זחלו סר פיליפ ודניאס סביבו, שימנו וכיווננו. דיטֶר, חרֵד בחרדה שאינה מעניינו (הטרקטור היה נחוץ למשימות דחופות כאלה ואחרות), עקב אחרי הנעשה ברגשי תסכול, קילל על חוסר-כישרונו במכניקה. הדאגה על פרצופו של סר פיליפ דיכאה אותו עד עפר, הוא השתוקק לסייע. לבסוף ניעור הטרקטור בקול צפצוץ לחיים לא-סדירים, והכול עמדו ממעשיהם בחיוך. סר פיליפ אמר, "טוב דניאלס, בשנה הבאה לא יהיו לנו משברים מהסוג הזה, אני מקווה, כשנקבל את הטרקטור החדש." ודניאלס אמר, "נכון, אדוני, ואז כבר נהיה עם האספסת," ואמר עוד, מבטו שלוח אל כביש-הגישה, "והנה אדון נֶתֶ'רקוֹט."
אלא שנֶתֶ'רקוֹט לא הגיע הנה לשוחח על שדות, אלא להציץ בפר שסר פיליפ העמיד למכירה. דובר בפר צעיר שביצועיו היו מאכזבים. דניאלס היה בעד הזרעה מלאכותית. סר פיליפ נעתר בלב ולב כשעמדו צד בצד ליד השער לפני כמה ימים וצפו בפר בפעולה בקרב הפרות במדרון תלול מכוסה עשב. סר פיליפ אמר, "אתה צודק, דניאלס, גם אני לא כל כך מרוצה ממנו."
"האידיוט לא תופס שהוא צריך לעשות את זה כלפי מטה."
סר פיליפ התרחק. "נו, טוב, אין מה לעשות – נצטרך להיפרד ממנו. אני יודע שלג'ורג' נֶתֶ'רקוֹט חסר פר – אני אצלצל אליו הערב."
ועכשיו גם נֶתֶ'רקוֹט עמד בשער-המרעה ובחן במבטו את הפר. זמן-מה השיחו בעניינים אחרים, ואז אמר, "כמה חשבת לבקש עליו?"
סר פיליפ נקב מחיר.
נֶתֶ'רקוֹט נד בראשו. נפלה שתיקה קצרה ואז אמר בשמץ מבוכה, "אולי עוד יתברר שהוא הרבה יותר מוצלח ממה שהוא נראה כרגע – אבל האמת היא שמה שאני מחפש הולך לעלות הרבה יותר מזה. בכל אופן, תודה שאפשרת לי להציץ."
כעבור כשבוע הם שמעו מפי הדוור כי נֶתֶ'רקוֹט שילם חמש מאות פאונד על פר ב"יריד [החקלאות] המלכותי". סר פיליפ אמר, "אלוהים אדירים! איש בר-מזל." עומד היה עם דיטֶר בפתח כביש-הגישה, בידיו שתיים או שלוש מעטפות חומות שהדוור הביא. "באמת שאני לא יודע איך אנשים מסתדרים בימינו. בחור טוב, נֶתֶ'רקוֹט זה – משפחה נחמדה. סבא שלו עבד כאן בשבילי – נער-אורווה, נדמה לי. טוב, אני חושב שכדאי שנמשיך עם הגידור, אֶה?"
למעלה בעליית-הגג כבר שיזפה השמש הקופחת דרך החלון את דף ההערות היחיד של דיטֶר; במקום שהעיפרון היה מונח, הסתמנה רצועה חיוורת יותר.
בתחילת ספטמבר חזרו הבנים אל הפנימייה. התבואות נקצרו, הפטל הבשיל, עלוות העצים הייתה מתובלת פה ושם בנגיעה ראשונה של צבעי הסתיו. ודיטֶר, נפקחו עיניו לראות כי מאז בואו השתנה הנוף, עבר באין-רואים שלב-שלב במסלולו, עד שרק במאמץ היה אפשר לזכור את שדות התירס הכבדים של יולי, את המשוכות הבוהקות בפרחי-בר, את הערבים הארוכים הבהירים. עכשיו היו השדות מולבנים וגלוחים, המשוכות מרופדות גולגלות של פרחי רוֹש-עקוּד וחוּמעה קמלים, העשב בבקרים לבן מטל. כמו הלם קל גמלה בו ההבנה כי המקום כלל אינו חסר-תנועה, כי רושם התנומה העמוקה כוזב לגמרי, כי השינוי מתמשך, כי שום דבר אינו עומד מלכת. כי הוא אינו יכול להישאר כאן לעד.
*
בעיר-השוק הקרובה התקיימה נשפיית-ריקודים שהייתה קשורה לפעילות כלשהי של רכיבה על סוסים, והוא נסע לשם עם סאלי והוריה. זאת הפעם הראשונה, אמר לעצמו, שהוא שוהה עמם בלי שכל המשפחה תהיה נוכחת, הסבתות והשאר. סאלי לבשה שמלה ישנה של אמא שלה שקוּצרה; השמלה לא התאימה למידותיה ולא החמיאה לה, אבל היא קרנה מהתרגשות וציפייה. במלון שבו התקיימה הנשפייה המתינו שאר הנערות במבואה בחבורות מחודדות-עין, ושוב נחמץ לבו למראה חזותה הטיפשית של סאלי בהשוואה לשמלותיהן האופנתיות וידענותן. אבל היא הייתה שמחה וטובת-לב – צוחקת, מברכת מכרים לשלום.
פעם אחת רקד אתה ואז הניח לה לנפשה עם קבוצה של בני גילה. אבל מאוחר יותר, בהמשך הערב, בכל פעם שראה אותה, כי אז עם בני זוג בגילם של הוריה או יושבת לבד באחד הכיסאות המוזהבים שעמדו בשורה בקצה החדר, בידה כוס לימונדה, ועדיין פניה אוֹרות ורגלה נוקשת לקצב המוזיקה. כעבור זמן ניגש והתיישב לידה.
"את מבלה טוב, סאלי?"
"נהדר!"
"נרקוד?"
היא הייתה כבדת-תנועה והוא הוכרח לנווט אותה ברחבי החדר. "מצטערת," אמרה. "אני חסרת-תקנה. נכון שהיו לנו שיעורי ריקוד בבית הספר, אבל עם גבר אמיתי זה לגמרי אחרת. וממילא, הייתי תמיד בתפקיד הגבר בגלל שאני גבוהה, אז בתפקיד האישה אני ממש לא טובה. תקשיב, אמא אומרת שהשנה אני אולי אוכל ללכת לנשף הציד – אתה עוד תהיה פה?"
"לצערי, לא," אמר. "אני צריך לחזור לפני התחלת השליש באוקטובר."
"אוי, כמה חבל." רגע-שניים רקדו בשתיקה, ואז אמרה לפתע, "מה אתה מתכוון לעשות אחרי שתגמור את – את הדבר הזה שאתה כותב?"
"אני חוזר לגרמניה ומחפש עבודה. אני מתאר לעצמי שאתחתן," אמר עוד, אחרי שתיקת-מה. מעולם לא הזכיר את אריקה במֶרוִיק.
"באמת?" היא נראתה מופתעת. "וָאוּ – כל כך מרגש. תכתוב לנו בבקשה כדי שנוכל לשלוח מתנה."
היא זקפה בו עיניים מאירות; עלה ממנה ריח משחת-שיניים וניחוח רפה של בושם זול שוודאי רכשה לה בחשאי והתיזה ממנו בהיסוס. פעם יצא לו להציץ אל חדרה; על הכרית נח כלבלב-צעצוע מקריח, ותצלומי סוסים חוברו בסיכות אל הקירות. על אדן-החלון עמדו חיות מזכוכית. "אתה יודע, הם רוצים לשלוח אותי בשנה הבאה לבית ספר משלים לבנות בגרנובּל."
"תסעי, לא?"
"אוי, לא," אמרה. "אנ' לא מסוגלת. אנ' לא מסוגלת לעזוב את מֶרוִיק. לא, בשום אופן."
דיטֶר אמר, "סאלי, אני חושב שאת צריכה. באמת."
היא טלטלה את ראשה.
בשעת לילה, אחרי ששבו למֶרוִיק, ישב עם סר פיליפ בחדר-האורחים. סאלי ואמהּ כבר עלו על יצוען. סר פיליפ הוציא בקבוק ויסקי מן הארון ומזג כוסית לשניהם. הייתה זאת הפעם הראשונה שדיטֶר ראה אלכוהול במֶרוִיק, חוץ מכוסית השרי שנהגו שם להציע לאורחים הנדירים. סר פיליפ אמר, "ערב מוצלח, הייתי אומר. ברור שבימינו פוגשים אנשים שונים באירוע כזה – לא בדיוק כמו לפני המלחמה. תאמין לי, אם אבא שלי היה בחיים, הוא היה קצת מופתע."
הוא התחיל לגולל את חוויותיו מתקופת המלחמה באיטליה ובצרפת. איך השתתף בנחיתה בסיציליה, ואחר כך בנורמנדיה מיד אחרי הפלישה, המשיך עם הכוחות בצרפת ואז פלשו לגרמניה. פתאום נזכר ברגישותו של הנושא, זקף מבט בדיטֶר ואמר, "אני מקווה שאתה לא… כמובן, די מהר תפסנו כמה הרבה אנשים כמוך, כמו אביך… איזה עסק מחורבן זה היה; בהרבה מובנים גרוע יותר אצלכם מאשר אצלנו."
דיטֶר אמר, "לראות את גרמניה היום, אני חושב שזה יעניין אותך. הלוואי שהייתם באים לביקור – אבא שלי יטפל ברצון בכל הסידורים – אם הייתם מגיעים כולכם, או לפחות הבנים וסאלי."
"נורא נחמד מצדך. באמת שאנחנו חייבים לנסות – אתה יודע, אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה יצאנו לחופשה. כן, ממש חייבים." הוא סחרר את הוויסקי בכוסו והציץ פנימה. "כן, אנחנו כל כך כבולים פה, כזה מחסור בכוח-אדם בימינו. בכל אופן, אני מתאר לעצמי שדברים יתרוממו עם הזמן. מוכרח להודות שקצת קשה כרגע – ועם זאת מחזיקים את הראש מעל המים. טוב, באמת שאני לא צריך להכביד עליך עם הבעיות שלנו. אגב, אני מקווה שלא התכוונת באמת למה שאמרת קודם – שאתה נוסע בשבוע הבא. תיארתי לי שתישאר אתנו עוד קצת. ביום ראשון בעוד שבוע מתחיל פסטיבל הקציר – אני בטוח שג'ין מתכנן לגייס אותך לדבר או שניים."
"אני מוכרח לחזור – תבין, השליש מתחיל עוד מעט. המנחה שלי בטח שואל את עצמו לאן נעלמתי. ובכלל, הייתם כל כך חביבים אלי, מארחים כאלה נדיבים. אני פשוט לא יודע איך להודות לכם."
"לדאבוני, בין דבר לדבר לא היה לך כמעט זמן להקדיש למסמכים האלה. אני מקווה שמצאת בהם איזה עניין."
ודיטֶר אמר, "הו, כן. המון עניין."
יום לפני שעמד לנסוע הוא עלה לעליית הגג לפנות את השולחן עם הריפוד הירוק. המחברת, ובה דף הערות יחיד, הייתה מסולסלת בקצותיה ומכוסה אבק. חרקים נפחו את נשמתם על צרורות המכתבים הפתוחים. מעבר לחלון כבר הרחיק הנוף צעד נוסף אל הסתיו: אובך עלה מן השדות, ומסכים של זלזלת-היערות השתלשלו במורד הקיר ליד חצר-האורוות. הוא שב וצרר בחוט את המכתבים ושם אותם בתיבת-עור, קיפל את שולחן-הקלפים ואסף את חפציו. הוא פתח את החלון בכוונה סתומה כלשהי לאוורר את המקום, ושמע, קלושות, את סאלי שורקת בעודה טורחת על משהו באין-רואים באחד מתאי-האורווה.
יציאתו אל תחנת הרכבת התעכבה דקות אחדות בגלל בואו של נֶתֶ'רקוֹט. סר פיליפ עמד אתו בשער-האחו מניד את ראשו ומקשיב. כשסיים לבסוף, ואחרי שהתנצל על כך שהופיע ברגע לא מתאים בעליל, ופנה ונסע משם, התכנסה כל המשפחה על המדרגות להיפרד מדיטֶר. הוא לחץ ידיים לכל אחד ואחד, כמה וכמה פעמים; כל אחד חייך ונדחף אל דברי זולתו. סר פיליפ עלה בכביש-הגישה, ניגש אליהם ואמר, "מצטער – הייתי חייב להחליף אתו מילה-שתיים אחרי שהוא טרח להגיע הנה."
ליידי לָנדֶר אמרה, "על מה דיברתם?"
"או, פשוט על השדות, את יודעת, שדות-הגבעה שלמעלה. התכוון להגיש הצעת-מחיר, אבל היה לי רושם קצת מוטעה, לדאבוני – הם שווים פחות ממה שחשבתי במחיר-השוק. הרבה פחות, לדאבוני. ג'ורג' נורא התנצל – אפשר לחשוב שזה באשמתו. בחור טוב."
"אוי ואבוי. אז לא יהיה טרקטור חדש?"
"אני משער שלא. לא יודע איך מספרים את זה לדניאלס. טוב, בכל אופן," המשיך בעליזות, "נצטרך לשלוח א הישן לשיפוץ רציני, ולהסתפק בזה. ועכשיו, דיטֶר, צריך לצאת לדרך, לא? איפה המזוודה שלך…"
עוד זמן רב אחרי-כן ראה אותם ככה בעיני רוחו – את הנשים, עומדות על מדרגות החזית מנופפות לשלום ומחייכות. "זה ממילא רק au revoir," אמרה ליידי לָנדֶר, "כי בפעם הבאה שאתה באזור ניפגש שוב, לא?" וחמותהּ, אותה קשישה שברירית בבגדיה החיוורים המדולדלים, ענודה סיכות-חטיבה [תכשיטים שמחקים סיכות צבאיות], פצחה: "כן, אנחנו תמיד פה, כידוע, תמיד תמצא אותנו כאן," וסאלי קראה אליו שלא ישכח להודיע להם על החתונה. היא הרעיפה עליו חיבוק ונשיקה; מגע זרועותיה, פניה החמימות הרכות, ריחה, לא עזבו אותו כל הדרך לתחנה, ועוד זמן רב אחרי-כן. וגם המראה של כולם, ושל הבית מאחור, חנוטים באור הצהוב הפרוותי של בוקר ספטמבר, כמו תצלום ישן – האנשים מקובצים סביב המדרגות, הבית על רקע השדות והגבעות והעצים.
בתחנה לחץ סר פיליפ את ידו. "נהנינו לארח אותך, דיטֶר. חייב לחזור אלינו מתישהו. תגלה שהכול במֶרוִיק ממשיך כמעט כמו קודם. ובהצלחה עם הדוקטורט."
ברכבת התחיל מכתב לאריקה, ואז ישב בוהה מבעד לחלון בנוף השאנן הזה (הנוף של קונסטייבל, אמר בלבו, של ריצ'רד וילסון [שחקן תאטרון סקוטי] של סופרים אנגלים), ובעיקר במופעיו הגלויים של השינוי: העצים המנומרים, סבך הצמיחה המותשת במשוכות.
סיפור קצר זה לחלוטין לא
אך סיפור יפה, באופן לגמרי ממשי
ומעורר תהיות על תרבות וטבע ועוד הרבה
מודה מאד על ההזדמנות
תודה נעם על המילים הטובות.