אחרי שהסביר שיש לו חשק לצעוד ברגל הביתה דרך השדות, השאיר יוּ וַייטין את המזוודה בתחנת-הרכבת; בהמשך היום יאסוף אותה משם.
"לא חשבתי שאני יִראה אותך בחזרה כל כך מוקדם," אמר הפקיד בקופה, שארבע שעות קודם-לכן הנפיק עבורו כרטיס הלוך-ושוב ללונדון והתחקה אחריו עולה על רכבת-הפרברים. "מקווה שלא קרה כלום, אדוני."
"כלום לא קרה, פָּרקֶר. שיניתי את דעתי. טיפשי לנסוע ללונדון ביום כמו זה."
הדברים חידדו את מודעותו של פָּרקֶר לאוויר החמים, לשמים הכחולים. הוא ניגש לפתח ועקב בעיניו אחרי מר וַייטין מתרחק במורד הדרך, פונה הצידה אל שביל עשבי ומתקדם בצעד קל קִצבי. הסבָּל הצעיר יצא החוצה לראות על מה מסתכל מר פָּרקֶר.
"לא רע לאדם בגילו," אמר פָּרקֶר, כמתגאה בכך.
"אחד מהרווקים הזקנים ההם, מה?"
"סוג של רווק, אולי. היה נשוי כשבא הנה. אבל היא מתה. הוא עזב לכמה שנים, אבל חזר לבָּדנוֹקס וגר שם מאז."
השביל הוליך אל קבוצת בתי-משק ומשם התפצל אל עבר שדות-שעועית. ושדות של ערמות-שחת. השעועית לבלבה זה לא כבר. אשכולות הפרחים השחורים-לבנים הפיצו ניחוח הדומה לנינוח שושן, אך קלוש ממנו. אבוב, לא קלרינט, הרהר יוּ. ההבחנה עלתה במוחו לפני שנים, וכל קיץ צצה מחדש. יוּ היה מלחין, מן הדגולים ולאו דווקא המפורסמים. פרק-הזמן שהפך אותו לדגול, הפך אותו איכשהו למיושן. הסיבה שהביאה אותו לארוז את המזוודה ולרכוש לו כרטיס נסיעה ללונדון הייתה שאחר-הצהריים תבצע "חברת פֶראבּוֹסקוֹ" מַסקְרייד מן המאה ה-17 [מַסקְרייד – מופע מן המאות ה-16 וה-17, הכולל פנטומימה, זמרה, דו-שיח וריקוד, שהתקיים לרוב בחצר המלוכה] שהוא תִזמר עבורם. אחרי התכנסות "הוועדה המייעצת" הוא עתיד לסעוד וללון בדירתה של אדלה טֶרפְּן, ושם ייפגש עם המפרי דאנגְ'ן, שהאופרה שלו "האניבל [חניבעל]" נמצאת בשלב החזרות לקראת פסטיבל אוֹלדְבֶּר. אם רק לא היה תוקע את הבדיחה הטיפשית ההיא… אסור לספר בדיחות בטלפון; האקוסטיקה לא מתאימה לזה. על שאלתו איך אפשר להעמיד כך וכך פילים על במה כל כך קטנה, ענתה לו אדלה "אבל זאת opera da camera, יקירי!" הרהורים על כך ועל "הוועדה המייעצת", שבה הִילדה קארפֶּנטְראס בטח תחזור ותגיד ש"צ'לו זה לא תחליף אמיתי לוויולה-דה-גמבה ושכולם יעשו צחוק מג'ונס הקשיש" – הרהורים אלה תקפו עליו עוד לפני שרכבת-הפרברים עצרה בתחנתה הראשונה. עד שהגיעה אל ההצטלבות עם הקו הראשי, כבר הספיק לעבור מסטואיזם לאופורטוניזם ואמר לעצמו בעודו מתהלך הנה והנה על הרציף כי אילו נשאר בבית היה איזה רגש-חובה דוחק בו לעשות משהו בנוגע למיסה של מרת פּילְקינגְטוֹן – הזמנה שכבר שישה חודשים הוא מתחרט שקיבל על עצמו. אלמלא איחרה הרכבת ללונדון יש לשער שהיה עולה עליה. אבל היא איחרה. זה היה הקש האחרון, והוא נאחז בו. הוא הריץ טלגרמה של התנצלות, חטף כריך במזנון, וכשרכבת-הפרברים נכנסה לתחנה, בדיוק בשעה היעודה, עלה עליה וחזר הביתה. כעת צעד לו בתוך ניחוח פרחי השעועית, מה שלא היה קורה אלמלא שם פניו ללונדון. והלילה ישכב במיטת-האפיריון שלו ברגש-תודה כפול מן הידיעה מה קרוב היה לשכב, תחת זאת, על יצוע דל בהמפסטד.
בהגיעו אל ראש המעלֶה המתון הביט מטה, כמו איזה יוליסס ששב הביתה, הביט על הנוף שהיה שלו שנים רבות כל כך. את האֲשָׁלים שלו הוא ראה, אבל לא את הבית עצמו. נעימה שצצה במוחו לפני זמן רב והתקשרה עם הפעם הראשונה שראה את האשלים, שבה והזדמרה עכשיו בלי קושי. לא נעימה נשגבת ולא אחת שעיבד אותה לאיזו יצירה, אך בפינה הזאת בטיול הייתה עולה ושולבת זרוע עמו, כאילו המתינה לו כאן, ובשאר הדרך הייתה נלווית אליו צעד-צעד. הוא הוקיר את חברתה, מה עוד שנעליו העירוניות, עד שכבר עבר מן השביל אל הסמטה, הציקו לו. הנעליים עם סוליית החבל לעבודה בגינה היו מונחות במרפסת, והוא התיישב בפתח, חלץ את הראשונות ונעל אותן. ואז ניסה לפתוח את הדלת. היא הייתה נעולה. אוֹדרי, שתהיה בריאה, גמרה לנקות והלכה הביתה. הוא נכנס בכוחות עצמו. אוֹדרי סגרה את כל החלונות, אך את דלתות החדרים הניחה פתוחות כדי לאפשר תנועת אוויר. כל דבר ודבר בדיוק כפי שהשאיר אותו, ראה, בדיוק כמו שעליו להיות. מה שנותר הוא לפתוח חלון אחרי חלון. אך תחילה עליו להיפטר מהנעליים. בפרוזדור לא יכול להניח אותן כי לא היה על מה. ג'וליה אמרה בזמנו: "בוא נשאיר את הפרוזדור בדיוק כמו שמצאנו אותו, כדי שתמיד יהיה משהו שיזכיר לנו מה הרגשנו כשנכנסנו בפעם הראשונה." והפרוזדור נשאר בלי שינוי, עם שורת ווי-התלייה, והטפט עם הוורדים הצעקניים על התקרה הנמוכה, שתחתיה נשאו החוצה את ארון-הקבורה של ג'וליה. נעליו בידיו, עלה במדרגות אל חדר השינה.
בחור ובחורה שכבו ישנים על מיטת-האפיריון. הבחורה הייתה אוֹדרי. היא שכבה על הגב בפה פעור למחצה. הבחור שכב בפישוט-איברים על גבי גופהּ, ראשו על חזהָּ. מעשה-האהבה הטיל אותם אל תוך תרדמה כה עמוקה שאיש מהם לא זז. מכוערים, סתורי-שער, בגודל טבעי עוכר-שלווה, לא היה בהם שום-דבר יפה – רק אצילות שבאי-מוּדעות גמורה.
לא לפני שירד במדרגות חצי-הדרך תפס יוּ כי פניו של הבחור מוכרות לו. היו אלה פניו של מדביר-המכרסמים מטעם המועצה הכפרית האזורית, צעיר מוצק שמעת לעת היה מגיע אל הבית ומציע לפזר רעל-עכברים, ובכל פעם נתקל בסירוב. אך היות שמעולם לא ראה אותו חצי-עירום וישֵן, עבר איזה-זמן עד שזיהה אותו זיהוי מלא. כעת התפוצץ זעמו המושהה. הנבָלה כנגד מיטתו היא שהכעיסה אותו. מיטתו, מיטתו הבודדה, יקירתו, חוּללה, כמו מיטה שקספירית. ובידי מדביר-מכרסמים! אם בידי לוכד-חולדות פשוט, כי אז היה אפשר לפטור את העניין בצחוק, אלא שכולנו נתונים לחסדן של מילים, ואת מיטתו עשק מדביר-מכרסמים. הוא היה מוכן לפרוץ בשאגה כמו אותלו.
שלהבת הזעם, שלא היה לה על מה שתתפרנס, התפוגגה והניחה אותו מגשש בין יגון ומבוכה. אחרי ששִׂמחת השיבה הביתה נגזלה ממנו בכוח והפכה אותו לאורח לא קרוא במעונו-הוא, עמד שם, עדיין אוחז בזוג נעליו, קרוב להתייפח מאכזבה. אבל אם אתה איש זקן ומעסיק בחורה צעירה שתקרצף לך את הרצפות בזרועותיה האדומות החזקות ובחוסן-רוח, ויוצא מן הבית בבוקר של קיץ וחוזר לפני הזמן, אין לך להאשים אלא את עצמך ששיבתך איננה כמצופה.
על שולחנו הייתה מונחת קָנצוֹנָה לקונטראלטו ושני בסונים ובמטבח נמצא קנקן-הקפה. אבל מה לעשות; בתור בעל-בית חסוד וביש-מזל, ניטל עליו לחמוק משם עכשיו כפושע ולהניח לנפשם את הנאהבים. כיוון שאי-אפשר להשאיר את הנעליים, עדויות אילמות, לרגלי המדרגות, הוא טפף בזהירות אל הטרקלין – שם יסתיר אותן מתחת לספה. אך באותו הרגע, כאילו עורר אותו עליו במתכוון, נשמע מן הקומה מעל ראשו צליל נרפּה, עמום, שנתגבש לדברי-ליבּוּבּים – אוֹדרי הניעוֹרה אל מדביר-המכרסמים.
את הנעליים תחב אל מתחת לווילונית והתגנב מהבית ובמורד השביל, זורק מבטי-אשמה מצד אל צד. אך מסביב לא נראתה נפש חיה שתסגיר אותו על ידי שיחת-אקראי. בלי שגמר בדעתו היכן ימצא לו מחסה, פנה בסמטה, חלף על פני הברכה, ואז על פני האסם של אדון דיוּק ואבן-הדרכים – על פני כל הדברים שראה בעת שנפרד מהם זמנית אותו בוקר במונית שהסיעה אותו אל תחנת הרכבת. דבר אחד היה ברור כשמש. הוא יתפטר מ"חברת פֶראבּוֹסקוֹ". אלמלא מעשה-השטות ההוא, לא היה משוטט עכשיו באי-נחת, נדחף הצִדה אל חיבוקם של שיחים קוצניים מפני מכונית קרֵבה שהייתה רחבה מדי לעבור בסמטה. אחרי שעברה, האטה את מהלכה. עצרה. קול אמר," זה לא אתה, מר וַייטין?" איש ואישה יצאו ממנה ועטו עליו, והאישה אמרה, "ידעתי שזה אתה. אני בחיים לא שוכחת פרצוף. אני קנדידה פּילְקינגְטוֹן, זוכר? וזה בעלי. אנחנו מטיילים בסאפוֹק, וחשבנו לבקר אותך ולשאול איך מתקדמת המיסה שלי. איזה מזל שפגשנו אותך ככה."
"ממש מזל," אמר יוּ. ובמובן ידוע מזל גדול אם זוכרים את הזוג שישן שנת-ישרים במיטת-האפיריון שלו. "בעיקר מזלי," הוסיף. "אני בדרך לכנסייה ועכשיו תוכלו לתת לי טרמפּ."
לא היה לו שמץ מושג מה יעשה אתם, אבל לפחות יוכל להציג את מנהגיה הנאים של הכנסייה האנגליקנית שאחד מהם הוא תיוּר-כנסיות. הוא גם חייב להראות להם מי פה האדון.
עָקב אפוא אחריהם מסובבים את המכונית, בלי שהפגין נכונות לעזור, ואחרי שהשלימו סוף-סוף את הסיבוב נכנס פנימה כאחד שמורגל להרעיף חסדים קטנים.
"יש לכם כאן פסטיבל מוזיקה?" מרת פּילְקינגְטוֹן הפגינה נכונות לא פחותה משלו להרעיף חסדים קטנים. "אכן צעד גדול קדימה להשתמש בכנסיות האנגליקניות שלכם לפסטיבלים. מסכנות, הייתי אומרת."
"שלנו די קטנה. כאן פונים ימינה."
"וגם מושבים בכל פינה, אני מתארת לעצמי. המושבים האומללים האלה! טוב, אז בפורטוגל – "
"תיזהר על הכלב! הוא חירש. אני אישית בעד מושבים. אנשים חייבים לשבת איפשהו."
הכלב אישש את הנאמר. אדון פּילְקינגְטוֹן עצר, צפר, ואז אמר לעצמו בקול חרישי, "איזה מטומטם אני."
הכסף שלו, וגם האישה שלו, עלוב נפש שכמוהו, אמר יוּ בלבו. "זה כלב נורא זקן," הוסיף. "אז אין לו הרבה עניין בחיים, חוץ מהפשפשים שלו. בטח נצטרך לחכות פה כמה זמן. תספרו לי על פורטוגל."
פורטוגל והכלב מסתכמים בכמעט עשר דקות. עשר דקות זה כלום בשביל אוֹדרי והמאהב שלה. ניתֵן להם, בוא נאמר, שעה נוספת לאבהבים ופרדות נרגשות, ועוד רבע שעה, ליתר ביטחון, ואם מורידים מזה את פורטוגל והכלב, אז יש לנו שעה וחמש דקות לפני שאני יכול להזמין אותם הביתה… עצור! אוֹדרי הלבבית והביתית בטח תציע תה למדביר-המכרסמים. שעתיים וחמש דקות. כעת שלוש ארבעים וחמש. עד שש כבר יוכל להחזיר את בָּדנוֹקס לחזקתו… אך לא ולא! צריך להביא בחשבון את מהדורת החדשות של שש; אין סיכוי שמדביר-המכרסמים יעזוב לפני שהוא שומע את תוצאות הקריקט. תוצאות הקריקט ופרדות נרגשות… יותר טוב עד שש וחצי.
"הרולד! למה אתה לא יוצא ומזיז את הכלב! אני רואה שאדון וַייטין מודאג בקשר לזמן."
לוּ אמר קודם שהוא הולך לכפר, אפשר היה לעשות עם זה משהו. אלא שהוא קשר את עצמו לכנסייה, אז חייבים לעשות משהו בקשר אליה. לכנסייה יש הרבה להציע. הם יוכלו לחפש ברשומות הקבורה אנשים ששמם פּילְקינגְטוֹן. או שמודעה באכסדרה על קדחת-חזירים תוביל אותם לבקר בחוות פּייגל ומרת דְיוּק תכבד אותם בתה.
"הגענו. אני לא חושב שייקח לי הרבה זמן. אולי תרצו לחכות בחוץ?"
טיפשי לקוות, כי היה ברור לו ששום דבר לא יעצור את מרת פּילְקינגְטוֹן מלהיכנס פנימה כדי למנות אחד לאחד את פגמיה של הכנסייה. לא הייתה שום מודעה על קדחת-חזירים, אז הוא הזמין אותם להיכנס.
"אם היו לוקחים אותי לתוך כנסייה בעיניים מכוסות," אמרה, " הייתי יודעת מהרגע הראשון איזה השקפה דתית – "
"כנסייה קטנה ונחמדה," התערב אדון פּילְקינגְטוֹן.
"גם אני," אמר יוּ אמירה של חוסר-תכלית.
נפלה שתיקה קצרה ואז העירה מרת פּילְקינגְטוֹן, "אין שום סיבה לא לערוך פה פסטיבל, מר וַייטין. הכנסייה מספיק גדולה. בטח גדולה מדי בשביל העדה."
"נוכל לדון בזה. אבל קודם-כול אני צריך למדוד כמה חלילים בעוגב. איפה תרצו לשבת?"
אסור לצאת מהבית בלי חתיכת חבל בכיס. יוּ הקפיד על כך, ועכשיו קשר בו בחשאי כמה קשרים. אחרי שמדד שורה של חלילים גלויים לעין ושרבט משהו על פיסת-נייר, קרא בקול עליז שעכשיו הוא הולך לטפל בדיאפזונים. ואז העלים עצמו בתאו של הנגן מאחורי תיבת העוגב, ובילה חצי-שעה בקריאת שלושים ושתיים אימפרוביזציות לעוגב מאת קיילבּ סימפֶּר [מלחין ונגן עוגב אנגלי, 1942-1856]. קרא בעניין מקצועי והגיע למסקנה כי סימפֶּר החמיץ הרבה הזדמנויות.
תחבולה נוספת עלתה במוחו.
"טוב, גמרתי," הודיע בהגיחו מאחורי תיבת העוגב. "מצטער שעיכבתי אותכם, אבל בדברים כאלה אסור לְחַפף. עכשיו, כשאתם כבר פה, אני אקח אותכם למעלה למגדל."
"מר וַייטין, לפני שאתה עושה את זה – "
דלת המגדל הייתה נעולה. "אני מניח שהמפתח נמצא בלשכה," אמר. "ייקח לי רגע."
" – יש לי הצעה קטנה להציע או שתיים," מרת פּילְקינגְטוֹן המשיכה.
יש לה הצעות, איזה יופי. בלי לתת עליה את הדעת, הוא נחפז אל הלשכה. צרור-מפתחות היה מוחבא ברשלנות מאחורי המַטפֶּה, וסביר שאחד או שניים יתאימו לדלת המגדל. אך חשיבותם בטלה בשישים כשתחבולה ידידותית ופורייה יותר צדה את מבטו.
הוא שב, משקשק במפתחות.
"הצעה קטנה אחת ואולי שתיים, מר וַייטין," חזרה ושנתה מרת פּילְקינגְטוֹן.
הוא התחיל לנסיין את המפתחות.
"בקשר למיסה שלי."
המיסה שלה, אכן! המפתח הרביעי סובב את המנעול. הדלת הפתוחה חשפה מפל של מדרגות, על אחת מהן מוטל עורב מת.
"להרולד יש קושי עם גבהים," אמרה מרת פּילְקינגְטוֹן.
ליוּ היה קושי עם עורבים מתים, והוא מצא כי יוכל עתה לזווג צדק עם חמלה. הוא נעל את הדלת וכיוון בהינף יד את הפּילְקינגטוֹנים אל מושב באולם, והוא עצמו נשען כנגד עמוד והביט עליהם מלמעלה – מה שעלה בידו ברוב חן היות שהיה גם ארוך וגם רזה.
"הַצעתי היא שהמיסה תהיה כתובה כולה א-קאפלה, גברת פּילְקינגְטוֹן. מיסה לחמישה קולות."
"נו באמת! אפשר לעשות יותר מזה, תאמין לי. שְׁנֶקהיטוֹן היא שכונה מאוד מוזיקלית, ואין דבר שהמקהלה שלנו לא מסוגלת לבצע."
"חמישה פרקי זמרה. מספר הקולות ששרים כל פרק הוא חסר-משמעות, בתנאי שיש איזון. אני מקווה שהטנורים שלכם בשליטה. בצפון אנגליה, לטנורים יש נטייה לאגרסיביות."
זאת הייתה טעות, כי בכך שהצית את נאמנותה-אל-המקום של מרת פּילְקינגְטוֹן הוא חידש את נחישותה להפוך את המיסה ליציר-כפיה. סוג של סולו לג'ימי רוֹסוֹן, שיכול היה לשיר באופרה אלמלא סירב לעזוב את אמו לבדה – זאת הייתה אחת ההצעות היקרות לה במיוחד; הצעה נוספת הייתה מקומות שבהם תצטרף לזמרה העדה כולה; עוד אחת הייתה שפסוקי ההושענא יושרו בפיאניסימו על ידי קבוצה קטנה של זמרות סופרן ביציע-המקהלה, לבטא את רעיון ה-in excelsis [במרומים]. "ומה היה הדבר האחרון? אני יודעת שהוא היה מאוד חשוב. הרולד, מה היה הדבר האחרון? הו כן, אני זוכרת. Et in unam ecclesiam [ובכנסייה האחת]. מר וַייטין, אני רוצה שכל הסקציה הזאת תושר פה-אחד ובהטעמה. אני רוצה שהיא תתבלט על פני השאר במלודיה רחבה, משכנעת; כי לפי דעתי זוהי אחת הנקודות החשובות באני-מאמין, וכל המרבה הרי זה משובח."
דבר אחד ייאמר לזכות הצעותיה, הרהר וַייטין: הן עזרו להעביר את הזמן. בינתיים אוֹדרי אולי כבר הגיעה לשלב התה. הוא עצמו כבר הגיע.
"ובכן," אמר בחופזה, "אם תיכנסו אתי ללשכה אוכל לתת לכם איזה מושג על המוזיקה שיש לי בראש – בנגינה על הַרמוֹניוּּם."
"על הַרמוֹניוּּם?"
"הַרמוֹניוּּם."
"אבל למה לא על עוגב? אתה לא יודע לנגן על עוגב?"
"מוזיקה א-קאפלה אני מעדיף לנגן בהַרמוֹניוּּם."
הלשכה נשקפה צפונה. היא הסריחה מעכברים, פרפין ודיו. כשפתח את ההַרמוֹניוּּם, התרומם
לאטו ענן עצוב של אבק, וכשניסה את הדוושות, עלתה מהן נשיבה של עור מעופש. הוא בחן את כפתורי הרגיסטרים. דיאפזון, לשונית, בּורדוֹן, דוּלצ'יָאנה. הוא משך את דוּלצ'יָאנה והגולה ניתקה אל כף-ידו. אך זה היה כלי ישן ושש אלי קרב, ובקול נחרה התנודד חזרה לחיים תחת המדרך הקל הקצבי, שעוד קודם לכן, בראשית אחר הצהריים, עורר את התפעלותו של מר פָּרקֶר.
מעניין מה היא זוממת, הרהר יוּ. חוץ מזה הוא תהה כמה זמן עוד יחזיקו מעמד הקרסוליים שלו, כי המפוחים הצריכו קצבה מדודה במתינות של רוח, ומתינות היא מס כבד יותר על קרסוליים מאשר להיטות.
הרהורים על קרסוליו ועל מרת פּילְקינגְטוֹן ועל איך מתקדמים העניינים אצל אוֹדרי ומדביר-המכרסמים הנדידו את שימת-לבו מקיילבּ סימפֶּר ומיקמו אותה ביוּ וַייטין, שצרכיו ברגע זה העסיקו למדי את דעתו והוליכו אותו אל המודוס המיקסולידי ואל התיבה בת חמשת הרבעים. הקטע הזה נראה לו כה מעניין שהוא השתהה לשנן אותו.
"וזה הסוף?"
בעת שדיברה, השהה אדון פּילְקינגְטוֹן את הבס המתמשך שלו.
"זה הסוף."
"אה, לא אמרתָ."
הוא חזר והלביש את הגולה על דוּלצ'יָאנה וסגר את ההַרמוֹניוּּם, וכיבד אותו – היות שלא בדייסת סובין [מזון לסוסים] – בטפיחת-תודה.
"טוב, מר וַייטין, להודות על האמת, זה לא מוצא חן בעיני."
"לא?"
"לא. אני מרגישה שחסרה כאן כֵּנוּת."
כך בדיוק, באותה מידה של פיקחות נטולת-השראה, הייתה מן הסתם אומרת למוכר-הדגים, "המליח הזה לא טרי." כמעט רחש לה הערכה, הוסיפה היא, "אל דאגה, נשלם על זה."
"כמובן, משלמים על מה שמזמינים. נצא ונסתכל במצבות-קבר?"
כי אחרי הכול התקשה לרחוש לה הערכה, וגם לא הניח כי מוכר-הדגים ההיפותטי היה רוחש. מוכרי-דגים מתעבים נימוסים רעים; הם לא מצבות-קבר. מְגרֵש מעליו את המחשבה שכמעט לא עמל עבור ההמחאה שיקבל ממר פּילְקינגְטוֹן, החל לשאול אותו שאלות על הטיול במחוז סאפוֹק.
"דבר אחד אכזב אותי," אמר פּילְקינגְטוֹן, "קיוויתי מאוד למצוא את סחלב-האיש- העירום."
"סחלב-האיש-העירום? אז ככה – אם לוקחים את השביל שמאחורי קאפלת וֶזְליָאן וממשיכים אתו עד שמגיעים לתמרור השני, ופונים שמאלה, ושוב פעם שמאלה מיד אחרי הגשר, וממשיכים עד שמגיעים לטחנת-קמח ישנה, ויוצאים משם ועוברים דרך שער לבן – "
הוא השתתק. כעת נמצאו בחצר-הכנסייה, ומעבר לחומה ראו את הכומר חש קדימה בפנים צוהלות אל בחור צעיר. "הנה אתה! כמעט נואשתי מכך שתגיע. אל תתנצל, אל תתנצל! מוטב מאוחר מאשר לעולם לא."
הבחור הצעיר, שכמעט נכזבו כאן מן התקווה שיגיע, היה מדביר-המכרסמים.
חמימותה של השמש וכְּחול השמים ושְׁחור הכומר וריח הטקסוס בחצר והכאב בקרסוליו ושורת העלבונות באחר-הצהריים הזה הנמשך לאינסוף, הָחֵל במיטתו המחוּללת וכלה בחריפות-שכלה של מרת פּילְקינגְטוֹן, הם ושרידי הזעף שנלווה להכרה כי התנהגותך הייתה שלא לפי הטעם הטוב – כל אלה התפוגגו אל מול ההבנה ההרמונית המבורכת שהבין יוּ כי הוא יכול עכשיו ללכת הביתה. ולבד; כי מרת פּילְקינגְטוֹן נכנסה אותו רגע למכונית.
"תזדרז, הרולד! אנחנו ממש חייבים להמשיך."
"כן. אנחנו ממש חייבים להמשיך," אמר הרולד. דבריו נאמרו חרש, כאילו דיבר אל עצמו, ובדיוק כמו שאמר "איזה מטומטם אני" אחרי שצפר לעבר הכלב החירש. מן הסתם אירע לא פעם שדיבר אל עצמו, היות שלא ציפה כי הערות שהעיר יזכו למענה, חוץ מאשר אולי בתא-הווידוי. "להתראות, וַייטין, זה היה אחר-צהריים מאוד מעניין. מאוד מעניין. בטח בזבזת עלינו לא מעט זמן."
"הרולד!"
הרולד השתהה, כאילו המתין לדבר-מה שידע כי לא יקרה, ואז נפנה וצעד לעבר השער. קשה להאמין, הרהר יוּ, ששניים אלה מסוגלים להתעלס כמו אוֹדרי ולוכד-החולדות.
"להתראות, מר וַייטין," אמרה מרת פּילְקינגְטוֹן.
"תעצרו! תעצרו, אני בא אתכם," קרא אליהם יוּ.
אדון פּילְקינגְטוֹן הוא שנהג, ועל כן עמדה המכונית מלכת. יוּ נכנס. הוא אמר למרת פּילְקינגְטוֹן, "בעלך מעוניין לראות את סחלב-האיש-העירום, Aceras anthropophora והוא לא ימצא את המקום בלעדי."
מר פּילְקינגְטוֹן פנה בלי היסוס בכיוון קאפלת וֶזְליָאן, ומשם אל הסמטה שמאחוריה, המשיך אל מעבר לתמרור, פנה שמאלה בפנייה השנייה, ושוב שמאלה אחרי שחצה את הגשר, וחנה ליד טחנת-הקמח. הוא לא נזקק להדרכה; הכיוונים היו חרוצים על לוח-לבו. מרת פּילְקינגְטוֹן נשארה במכונית, העירה כי היא איננה נחוצה להם – פיקחית כתמיד – ועדיף שתשב בשקט במכונית ותקרא. קילומטרים אחדים צעדו שניהם בשדה בור, רוב הזמן בשתיקה. מר פּילְקינגְטוֹן נראה כשרוי בסוג של טרנס, ויוּ היה עייף. כשהתקרבו אל מקום גידולו של הסחלב, התיישב יוּ על מקומו והניח למר פּילְקינגְטוֹן שיאתר את הצמחים בכוחות עצמו. מר פּילְקינגְטוֹן שוטט והתבונן על סביבותיו, והמשיך ושוטט והתבונן על סביבותיו, ועוד הוא בולש אחריו, הרהר יוּ במרדף – כה מפרך וכה אקראי – שרודפים אנשים אחרי הנאות, והיאך, במהלך אחר-הצהריים, שלא מרצונו או בחירתו ובניגוד גמור לתכנית שתכנן לו, הוא שימש זרז להנאותיהם של שלושה בני-אדם, שרק אחד מהם הוא התכוון מִתחילה להנות, ומתוך דחף מתון ולא מוגדר, כי המירב שפעל להנעים לאוֹדרי היה לשבח אותה שלא בלבלה את ניירותיו, לתת לה מתנות בחג-המולד ובפסחא ולהעניק לה תשר כשעשתה משהו לקורת-רוחו. ועם זאת היא, ואותו ברנש שברגע זה רוקח מוֹת-ייסורים לכמה עכברי-כנסייה בלתי-מזיקים, ופּילְקינגְטוֹן – האם היו מגיעים לכלל הנאה אלמלא דחפה אותו יד-המקרה לעמול ולטרוח עבורם? יד-המקרה וחַלָשות-אופי, כי בה-בשעה ובלי קושי יכול היה להתחבא בגן ביתו ולא להיפגש כלל עם הפּילקינגְטוֹנים. ולא שמניעיו היו טהורים לגמרי. שהרי התגנבותו מן הבית לא באה לחוס על רגשותיה של אוֹדרי בלבד, גם על רגשותיו. ויותר משרצה לשמח את מר פּילְקינגְטוֹן במצוד אחר סחלב-האיש-העירום, רצה להכלים את אשתו. אלא שלא ביקש עתה להתעמק במניעיו. מניע טהור הוא עניין עקר; שום ספקולציה לא תצמח ממנו; שום התפתחות קונטרפונקטית. מניעיו, גם אם אינם טהורים, עלובים למדי. מקריות ואשליה של רצון חופשי הם שהתוו את נתיבו, עקרו אותו בכוח מכוונתו ההגיונית להעביר אחר-צהריים שקט תחת קורת-גגו והטילו אותו בלתי-מוכן אל תוך קריירה של לִחיות למען אחרים. אורח-חיים די פרוע. ועם זאת יש אנשים שהופכים זאת לעניין שבשגרה. ולמרות שעל פי רוב הם קדורניים ונוחים-לרגוז, הם מסתדרים איכשהו: מסתרקים, תופסים את הרכבת ומצליחים לא לאבד את השפיות. זה ודאי עניין של טכניקה, בעיקר, של תרגול. להודות על האמת, הרהר, במה שנוגע לחיים למען אחרים הוא לא כל כך בכושר. הוא כלב אנוכי – כלב שקט, נקי, נזירי ואנוכי. והרגליים כואבות לו, ויבחושים עוקצים אותו, והוא רוצה לזחול חזרה אל מלונתו.
ממקום מושבו לצדו אמר לו פּילְקינגְטוֹן בחומרה, "אני מקווה שאתה לא מביא הנה אנשים לא-אחראים לראות את הפרחים – כאלה שירצו לחפור ולהוציא אותם."
"אתה היחיד שהבאתי."
פּילְקינגְטוֹן הסמיק מעונג. ניסחתי את זה לא רע, הרהר יוּ – גם אם למעשה הוא דיבר מתוך התגוננות ובלי שום כוונה לשמח.
מראה סחלב-האיש-העירום הוליד כבמטה-קסם פּילְקינגְטוֹן חדש. כל הדרך חזרה לא הפסיק ללהג על צמחי-בר – זנים אזוריים, זנים נדירים, צמחי-בית שהפכו לצמחי-שדה, צמחים בסכנת הכחדה בגלל פעילות האדם. המלחמה, אמר, גרמה נזק בל-ישוער, שיבשה לגמרי את הצמחייה הבריטית. הוא ידע המון, והיה משעמם למדי. פֵיות, לפי השמועה, חיות על נקטר ועל ריח של פרחים, ופּילְקינגְטוֹן היה כמו פֵיה אחרי סעודה שמנה ועיכול תקין. תודות לכך עברה בשלום פגישתו מחדש עם אשתו. את מורת-רוחה שיכך על ידי מודעות כפולה ומכופלת להנאתו-הוא, ובסוף עוד נאלצה, באקט של הגנה עצמית, לטעון כי נהנתה מן הקריאה וכי ראתה סמוּר.
"מר וַייטין נראה עייף," העירה.
"אוי ואבוי, אני מקווה שלא."
"מה שנחוץ לו זה קצת ברנדי." היא שלפה בקבוקון וספל, ציינה שחייבים לקחת ברנדי לכל מקום שהולכים, ושהיא תמיד לוקחת. שום דבר לא יכול היה לגרוֹע מעוינותה, ועם זאת הברנדי היה לעילא ולעילא. יוּ התחיל להרגיש שהוא חוזר לעצמו, וכשהבטיחו לו שהם לפחות יכולים להסיע אותו הביתה, אמר כי אפילו טוב יותר אם יסיעו אותו תחילה לתחנת-הרכבת כי יש לו שם מזוודה לאסוף.
לראשונה בחיי אני קוראת סיפור אהבה של מדביר מכרסמים, האפיון האחרון שהייתי מייחסת לאוהב רומנטי שמתעלס במיטתו של גבר אבל על אשתו ומשתוקק לנוח בביתו, בו כל דבר מזכיר לו אותה ואת מותה. בעל הבית האחראי לעוגב הכנסיה, הגברת שלה הבטיח להלחין ולעבד את המוסיקה שכתבה ובעלה. כל כך אנגלי גם הנוף הפיסי, גם בנוף האנושי וגם בהומוא המאופק והחם וגם בתיאור הבית ובעיקר הפרוזדור שבו בקשו בעליו להנציח את פגישתם הראשונה אך הזיכרון שעולה במוחו של הגבר הוא הארון עם גופת אשתו שהועבר דרכו בדרך לקבורתה. כל חם אנושי ותמים.