כל מה שעולה חייב להתכנס I פלנרי או'קונור (1964-1925)

[מרמז אל משנתו של פייר דה שרדן, הפילוסוף והכומר הישועי {מאה 19-20}, שגרס כי ככל שאנו מעפילים רוחנית ומוסרית אנו נוטים להתאחד]

הרופא של אמא של ג'וליאן אמר לה שהיא חייבת להוריד תשעה ק"ג בגלל לחץ-דם גבוה. אז בימי רביעי בערב הוצרך ג'וליאן ללוות אותה העירה באוטובוס לחוג הרזיה בימק"א. החוג נועד לנשים עובדות בנות למעלה מחמישים, ששוקלות בין 75 ל-90 ק"ג. אמו הייתה בין הרזות בקבוצה, אך אמרה שגברות לא מגלות את גילן או את משקלן. מאז האינטגרציה [אי-הפרדה בין שחורים ולבנים באוטובוס, 1956] היא לא מוכנה לנסוע לבד באוטובוס בערב, אמרה, והיות שהחוג בהרזיה הוא אחת ההנאות המעטות שיש לה בחיים, נחוץ לבריאותה, ובחינם – הוא יכול לפחות, אמרה, לעשות את המאמץ וללוות אותה, אם מביאים בחשבון את כל הדברים שהיא עשתה בשבילו. לג'וליאן לא התחשק לחשב את כל מה שהיא עשתה בשבילו, אבל בכל רביעי בערב הוא שינס מותניים וליווה אותה.
כמעט הייתה מוכנה לצאת, עומדת מול הראי בפרוזדור וחובשת את כובעה, ואילו הוא, ידיו קפוצות מאחור, נראה כמסומר למשקוף הדלת, מחכה כמו סבסטיאן הקדוש לחִצים שיתחילו לפלח את גופו. הכובע היה חדש ועלה לה שבעה וחצי דולר. שוב ושוב אמרה, "אולי לא הייתי צריכה לשלם עליו את הכסף הזה. לא, לא הייתי צריכה. אני אוריד אותו ואחזיר אותו מחר. לא הייתי צריכה לקנות אותו."
ג'וליאן גלגל עיניו השמימה. "כן היית צריכה לקנות אותו," אמר. "תחבשי אותו ובואי נלך." הכובע היה זוועתי. שוליים סגולים של קטיפה השתפלו בצדו האחד והזדקפו בצדו האחר; יתר הכובע היה ירוק ונראה כמו כרית שהוציאו ממנה את המילוי. ג'וליאן החליט שיותר משהמראה מצחיק הוא מגונדר ומעיר-חמלה. כל מה שהסב לה הנאה היה קטן ודיכא את רוחו.
היא חזרה והרימה את הכובע והניחה אותו אט-אט על מרום ראשה. שתי כְּנָפוֹת של שׂער אפור הזדקרו משני צדי פניה האדמדמות, אבל עיניה, תכולות כשמים, היו תמימות וחפות מניסיון–חיים כמו שהיו מן הסתם בגיל עשר. אלמלא הייתה אלמנה שנאבקה בכל כוחה להאכיל ולהלביש אותו ולממן את לימודיו, ועדיין תמכה בו "עד שיעמוד על הרגליים", יכלה בנקל להיות ילדה שניטל עליו ללוות העירה.
"זה בסדר גמור, זה בסדר גמור," אמר לה. "בואי נלך." הוא פתח את הדלת בעצמו והלך ראשון כדי להמריץ אותה לבוא אחריו. השמים היו סגולים-עכורים והבתים התבלטו כהים על פניהם, מִפלצים כרסתניים בצבע של כבד, כיעורם אחיד, אך האחד אינו דומה לאחר. כיוון שהשכונה הייתה אופנתית לפני ארבעים שנה, התעקשה אמו להוסיף ולחשוב כי יפה עשו שרכשו שם דירה. לכל בית הייתה רצועה צרה של עפר מסביב, ועל פי רוב ישב שם איזה ילדון מלוכלך. ג'וליאן צעד כשידיו בכיסיו, ראשו מושפל ושלוח לפנים ועיניו מזוגגות בנחישותו להיאטם לגמרי כל משך-הזמן שהוא מקריב עצמו לטובת הנאותיה.
הדלת נסגרה והוא הסתובב וגילה מאחוריו את הדמות הגוצה, הכובע המתועב מתנוסס על ראשה, הולכת וקרבה אליו. "טוב," אמרה, "חיים רק פעם אחת, ואם שילמתי קצת יותר, אז לפחות לא רואים כאלה בכל פינה."
"יום אחד אני אתחיל לעשות כסף," אמר ג'וליאן בעוגמה – זה לא יקרה והוא ידע זאת – "ואז תוכלי לקנות את אחת הבדיחות האלה כל פעם שבא לך." אבל קודם הם יעברו דירה. הוא דמיין לו מקום שבו השכנים הסמוכים רחוקים כחמישה קילומטרים מכל צד.
"לדעתי הולך לך בסדר גמור," אמרה והעלתה את הכפפות על כפותיה. "גמרת את הלימודים רק לפני שנה. רומא לא נבנתה ביום אחד."
היא הייתה מהבודדות בחוג בהרזיה בימק"א שהגיעו בכובע ובכפפות ושהבן שלהן למד במכללה. "זה לוקח זמן," אמרה, "והעולם בכזה בלגן. הכובע הזה התאים לי יותר מכל השאר, למרות שאמרתי לה כשהיא הוציאה לי אותו 'תקחי ממני את הדבר הזה. אני בחיים לא אשים אותו על הראש,' והיא אמרה, 'חכי עד שתראי אותו עליך,' וכשהיא שמה לי אותו אמרתי, 'נו טוב,' והיא אמרה, 'אם את שואלת אותי, הכובע הזה עושה לך משהו, ואת עושה לו, וחוץ מזה,' היא אמרה, 'את הכובע הזה לא רואים בכל פינה'."
ג'וליאן חשב לעצמו כי היה מסוגל לשאת ביתר הצלחה את מצבו בחיים אם אמו הייתה אנוכית, אם הייתה איזו מכשפה זקנה שמשתכרת וצורחת עליו. הוא המשיך לצעוד, ספוג דיכאון כמו קדוש מעונה שאיבד את אמונתו בעיצומה של העלייה על המוקד. כשהבחינה בארשת-פניו הנפולה, הנואשת והכעוסה, עמדה פתאום מלכת בהבעת-יגון, תפסה ומשכה בזרועו. "חכה לי," קראה. "אני חוזרת הביתה ומורידה את הדבר הזה, ומחר אני הולכת להחזיר אותו. מה קפץ עלי; בשבע וחצי האלה הייתי יכולה לשלם את חשבון הגז."
הוא תפס את זרועה בלפיתה אכזרית. "את לא מחזירה אותו," אמר לה. "הוא מוצא חן בעיני."
"טוב," אמרה. "אני לא חושבת שהייתי…"
"תשתקי ותיהני ממנו," מלמל, מדוכא מתמיד.
"כשהעולם בכזה בלגן," אמרה, "פלא שאפשר ליהנות ממשהו. תחתונים למעלה ועליונים למטה, תשמע לי."
ג'וליאן נאנח.
"ברור," אמרה, "כשאתה יודע מי אתה, אתה יכול לפנות לכל מקום." את המילים האלה שמע מפיה בכל פעם שלקח אותה לחוג בהרזיה."הרוב שם לא מהסוג שלנו," אמרה. "אבל אני מסוגלת להיות נחמדה לכל אחד. אני יודעת מי אני."
"הם לא שמים פס על הנחמדות שלך," אמר ג'וליאן ברשעות. "לדעת מי אתה, מחזיק לא יותר מדור אחד. היום אין לך שמץ מושג איפה אתה עומד או מי אתה."
היא עצרה ושלחה אליו מבט שוצף. "בטח שאני יודעת מי אני," אמרה, "ואם אתה לא יודע מי אתה, אז אני מתביישת בך."
"אוי, תרדי ממני," אמר ג'וליאן.
"סבא-רבה שלך היה מושל המדינה הזאת," אמרה. "סבא שלך היה בעל-אדמות עשיר. סבתא שלך באה ממשפחת גוֹדהָיי".
"תביטי, בבקשה, סביבך," אמר בקול מתוח, "ותראי איפה את עכשיו," והוא הניף מצד אל צד זרוע לא-יציבה, מצביע על השכונה שהחשכה הגוברת גרעה לפחות מעזיבותה.
"אתה נשאר מי שאתה," אמרה. "לסבא-רבה שלך היו מטעים ומאתיים עבדים."
"כבר אין עבדים," אמר ברוגז.
"היה להם יותר טוב כשהם היו," שוב פעם אותו נושא, נאנק. כל כמה ימים הייתה מתגלגלת לשם כמו רכבת על מסילה חלקה. הוא הכיר כל תחנה, כל הצטלבות, כל ביצה לאורך המסלול, וידע באיזו נקודה בדיוק תתגלגל המסקנה שלה אחר-כבוד אל התחנה: "זה מגוחך. זה פשוט לא לעניין. נכון שהם היו צריכים להתקדם, אבל בצד שלהם של הגדר."
"בואי נעזוב את הנושא," אמר ג'וליאן.
"אלה שאני הכי מרחמת עליהם," אמרה, "זה החצי-לבנים. אצלם זה טרגי."
"תעזבי כבר."
"נגיד שהיינו חצי-לבנים. בטח היו לנו רגשות מעורבים."
"כבר עכשיו יש לי רגשות מעורבים," גנח.
"אז בוא נדבר על משהו נחמד," אמרה. "אני זוכרת איך נסענו לסבא כשהייתי קטנה. לבית היה אז גרם-מדרגות כפול, שעלה למה שהיה הקומה השנייה – הבישולים נעשו בקומה הראשונה. אני אהבתי להישאר למטה במטבח בגלל איך שהקירות הריחו. הייתי יושבת עם האף תקוע בטיח ושואפת שאיפות עמוקות. המקום היה שייך בעצם למשפחת גוֹדהַיי, אבל סבא צ'סטני שילם את המשכנתא ושמר עליו בשבילם. הם ירדו מהנכסים שלהם," אמרה, "אבל ירדו או לא ירדו, הם אף פעם לא שכחו מי הם."
"האחוזה המתפוררת ההיא בטח הזכירה להם," מלמל ג'וליאן. מעולם לא דיבר עליה בלי נימת-בוז, ולא הרהר בה בלי געגועים. פעם אחת זכה לראות את המקום בילדותו לפני שנמכר. גרם-המדרגות נרקב והרסו אותו. כושים גרים שם עכשיו. אך בתודעתו הוא הוסיף לקנן כמו שזכרה אותו אמו. ובחלומותיו הופיע דרך קבע: איך הוא עומד בגזוזטרת החזית הרחבה, מאזין לרשרושם של עלי האלון, ואז עובר מהמבואה גבוהת-התקרה אל הטרקלין ומביט בשטיחים השחוקים ובווילונות הדהויים. לא פעם עלה במוחו כי הוא, לא אמו, ידע לאמוד את הבית כערכו. את הדרו הבלוי העדיף על כל דבר אחר, ובגללו התייסר בכל השכונות שהתגוררו בהן – ואילו היא בקושי עמדה על ההבדל. את אטימותה כינתה "סתגלנות."
"ואני זוכרת את השחורה ההיא שהייתה האומנת שלי, קֵרוליין. לא כל יום פוגשים אישה כזאת טובה. תמיד היה לי הרבה כבוד לחברים הצבעונים שלי," אמרה. "הכול הייתי עושה למענם והם…"
"אולי כבר תרדי מהנושא, לכל הרוחות?" אמר ג'וליאן. בכל פעם שעלה לאוטובוס לבדו, הקפיד להתיישב ליד כושי, לכאורה כשילומים על חטאי אמו.
"אתה נורא רגיש הערב," אמרה. "אתה מרגיש בסדר?"
"כן, אני מרגיש בסדר," אמר. "ועכשיו תעזבי אותי."
היא קמצה את שפתיה. "טוב, אתה ממש במצב-רוח רע," קבעה. "אני לא מדברת אתך יותר."
כעת הגיעו לתחנה. שום אוטובוס לא נראה בטווח-עין, וג'וליאן, ידיו עדיין דחוסות בכיסיו, ראשו שלוח לפנים, מדד את הרחוב הריק בהבעה זעופה. לא רק שצריך לנסוע באוטובוס, גם לחכות לו – התסכול שבכך הזדחל במעלה צווארו כמו יד לוהטת. נוכחותה של אמו הזכירה עצמה כשמילטה לפתע אנחה כבדה. הוא נתן בה מבט קודר. עומדת הייתה בזקיפות-קומה תחת הכובע האווילי, נושאת אותו כמו שלט לכבודהּ-העצמי המדומיין. עלה בו איזה דחף לשבור את רוחה. בו-במקום רופף את עניבתו, משך ותחב אותה לכיסו.
היא התקשחה. "למה אתה חייב להיראות ככה כשאתה מלווה אותי העירה?" אמרה. "למה אתה חייב להביך אותי בכוונה?"
"אם אף פעם לא תלמדי איפה את חיה," אמר לה, "לפחות תלמדי איפה אני חי."
"אתה נראה כמו איזה… ביריון," אמרה.
"אז בטח אני אחד כזה," מלמל.
"אני פשוט אלך הביתה," אמרה. "אני לא אפריע לך. אם את הקְצת הזה אתה לא מסוגל לעשות בשבילי…"
הוא גלגל עיניו השמימה ואגב כך קישר את עניבתו. "בחזרה למעמד שלי!" מלמל. הוא דחק את ראשו לעומתה וסינן, "תרבות אמיתית זה בתוך הראש, הראש," אמר, והקיש באצבע על ראשו, "בראש."
"זה בלב," אמרה היא, "ובאיך שעושים דברים, ואיך שעושים דברים זה בגלל מי שאתה."
"לאף אחד באוטובוס המחורבן לא אכפת מי אתה."
"לי אכפת מי אני," אמרה בקול קר כקרח.
אורותיו של האוטובוס נגלו על ראש הגבעה במרחק, וכשהתקרב הם יצאו אליו אל הרחוב. הוא שלח יד אל מתחת למרפקה של אמו והניף אותה אל המדרגה החורקת. היא נכנסה בחיוך קל, כאל תוך חדר-הסיבה, שכולם ממתינים שם לבואה. בזמן ששלשל את האסימונים, התיישבה באחד המושבים הקדמיים הרחבים לשלושה מול המעבר. אישה רזה עם שיניים בולטות ושער צהוב ארוך ישבה בקצהו השני של המושב. אמו זזה לעברה והשאירה לג'וליאן מקום לצדה. הוא התיישב והביט אל רצפת המעבר ממול, ושם היה נטוע זוג רגליים רזות בסנדלי בד אדומים-לבנים.
בתוך כך פתחה אמו בשיחה כללית שנועדה לכל מי שבא לו לדבר. "לא זוכרת חום כזה," אמרה ושלפה מתיקה מניפה מתקפלת שחורה עם ציור יפני – שלפה והחלה מרפרפת בה.
"יכול להיות עוד יותר," אמרה האישה עם השיניים הבולטות, "אבל מה שבטוח, שבדירה שלי כבר שיא החום."
"זה בטח מהשמש של אחר-הצהריים," אמרה אמו. היא רכנה לפנים וסקרה את האוטובוס ימינה ושמאלה. האוטובוס היה ריק למחצה. כל הנוסעים היו לבנים. "אני רואה שיש לנו את כל האוטובוס לעצמנו," אמרה. ג'וליאן הצטמרר.
"לשם שינוי," אמרה האישה מצדו השני של המעבר, בעלת סנדלי הבד האדומים-לבנים. "עליתי על אחד לפני כמה ימים והם היו צפופים שם כמו סרדינים – מקדימה וגם כל יתר האוטובוס."
"העולם בבלגן מאיפה שלא מסתכלים," אמרה אמו. "אני לא מבינה איך נָתַנּוּ למצב הזה להיות."
"מה שמשגע אותי זה כל הילדים מהמשפחות הטובות שגונבים צמיגים של אוטומובילים," אמרה בעלת השיניים הבולטות. "אמרתי לבן שלי, אמרתי שלא חייבים להיות עשירים, אבל גידלו אותך כמו שצריך, ואם פעם אני תופסת אותך בבלגן כמו זה, מצדי שישלחו אותך למוסד לעבריינים צעירים. ששם זה המקום שלך."
"חינוך משפיע," אמרה אמו. "הבן שלך בתיכון?"
"כיתה ט'," אמרה האישה.
"הבן שלי בדיוק גמר מכללה בשנה שעברה. הא רוצה לכתוב. אבל עד שהוא ייכנס לזה, הוא מוכר מכונות-כתיבה," אמרה אמו.
האישה רכנה קדימה והציצה בג'וליאן. הוא נעץ בה מבט כל כך מצמית שהיא השתקעה אחורנית במושבה. על הרצפה ממול היה עיתון שמישהו זרק. הוא קם, לקח את העיתון ופרש אותו לפניו לכל רוחבו. אמו המשיכה את השיחה בשפל-קול, אך האישה ממול הכריזה בקול גדול "יופי. למכור מכונות-כתיבה זה קרוב לכתיבה. הוא יכול לעבור ישר מהראשון לשני."
"כבר אמרתי לו: רומא לא נבנתה ביום אחד," אמרה אמו.
מאחורי העיתון היה ג'וליאן הולך ונסוג אל האגף הפנימי של תודעתו, אל המקום שבו בילה את רוב זמנו. היה זה סוג של בועה תודעתית שבה היה מתכנס כשלא יכול עוד לקחת חלק במתרחש סביבו. מתוכה יכול היה להסתכל החוצה ולחוות דעה, ועם זאת היה מובטח מכל חדירה פנימה. זה היה המקום היחיד שבו חש פטוּר מהטמטום הכללי של בני-מינו. אמו לא נכנסה לשם מעודה, אך הוא יכול היה לצפות בה משם בבהירות גמורה.
אמא שלו לא הייתה טיפשה, ולדעתו, אילו פתחה בהנחה-יסוד נכונה, הייתה אולי מגיעה ליותר ממה שהגיעה. חייה התנהלו לפי כלליו של עולם פנטזיה פרטי, ואף פעם לא ראה אותה חוצה את הגבול. אושייתו של העולם הזה הייתה הקרבת עצמה למענו, אחרי שמִתחילה הולידה את הצורך בכך על ידי הבִּלבּוֹלֶת שהטילה בכל דבר ודבר. ואת הקורבנות הללו הוא קיבל עליו רק מפני שחוסר כישרונה לראות את הנולד חייב אותם. כל חייה היו מאבק לפעול כבת צ'סטני, אך בלי שהיו לה נכסי המשפחה, גם לא היכולת להעניק לו מה שבן למשפחה היה ראוי לו. אך היות שהמאבק, לדעתה, הוא תענוג כשלעצמו, למה שתתלונן? ואם ניצחת במאבק, כמו שניצחה היא, איזה תענוג להיזכר בתקופות הקשות! היה לו קשה לסלוח לה שנהנתה מן המאבק ושהייתה סבורה שניצחה בו.

האוטובוס נעצר בעווית פתאומית והוא ניעור מהרהוריו. אישה מן הירכתיים התנודדה אל קדמת האוטובוס בצעדים קטנים ועוד מעט ונפלה על עיתונו, אלא שאז התייצבה על רגליה. היא ירדה מן האוטובוס, וכושי גדול עלה ונכנס. ג'וליאן הנמיך את העיתון כדי לצפות במתרחש. לראות אי-צדק על בסיס יומי נתן לו סיפוק מסוים. זה חיזק את דעתו כי להוציא מקרים מעטים אין, ברדיוס של חמש-מאות קילומטרים, אף אחד ששווה להכיר. הכושי היה לבוש היטב ונשא תיק משרדי. הוא הביט סביבו וכבר התיישב בקצהו השני של המושב שעליו ישבה האישה בסנדלי-הבד האדומים-לבנים. מיד פרש עיתון והעלים עצמו מאחוריו. עוד רגע ומרפקה של אמו החל לנגח בעיקשות בצלעותיו. "עכשיו אתה רואה למה אני לא נוסעת לבדי באוטובוסים האלה," לחשה.
האישה בסנדלי-הבד האדומים-לבנים קמה בו-ברגע שהכושי התיישב, התרחקה אל אחורי האוטובוס והתיישבה במקומה של האישה שירדה קודם. אמו רכנה לפנים ושלחה אליה מבט של הסכמה.
ג'וליאן קם, חצה את המעבר והתיישב במקומה של האישה בסנדלי הבד. ממיקומו זה זרק באמו מבט שלֵו. מדד אותה כמזווית מבטו של זָר. פניה האדימו מכעס. המתח סר ממנו פתאום; הנה הוא מכריז עליה מלחמה בגלוי.
התחשק לו לפתוח בשיחה עם הכושי, לדבר אתו על אמנות ופוליטיקה או כל נושא שרחוק מהשגתם של האנשים מסביב, אך האיש המשיך להתחפר מאחורי העיתון. או שהתעלם משינויי הישיבה, או שלא השגיח בהם. לא נמצאה לג'וליאן שום דרך להביע את אהדתו.
אמו המשיכה לתלות בו מבט נוזף. האישה בעלת השיניים הבולטות הסתכלה בו בשקיקה כבמפלצת ממין לא מוכר לה.
"אפשר לקבל אש?" שאל את הכושי. מבלי שהסיר את עיניו מן העיתון, חיפש האיש בכיסו והושיט לו קופסת-גפרורים.
"תודה," אמר ג'וליאן. רגע החזיק בקופסה כמו אידיוט. שלט "העישון אסור" ניבט אליו מעל הדלת. אך לא זה מה שהיה מרתיע אותו; פשוט לא היו לו סיגריות. כמה חודשים קודם זנח את העישון בגלל חסרון-כיס. "מצטער," מלמל והושיט בחזרה את הגפרורים. הכושי הנמיך את העיתון והביט בו ברוגז. הוא אסף אליו את הגפרורים וחזר והגביה אותו.
אמו המשיכה לנעוץ בו עיניים, אך לא ניצלה את מבוכתו הרגעית. הבעתן המובסת לא סרה. פניה נראו אדומות שלא כדרך הטבע. אולי עלה לה לחץ הדם. ג'וליאן לא נידב שום ניצוץ של אהדה. ידו הייתה על העליונה, ובכל מאודו ביקש לנצל את המצב עד תום. הוא רצה ללמד אותה לקח, לפחות לזמן-מה, אך נראה שההזדמנות חומקת מידיו. הכושי סירב להגיח מאחורי העיתון.
ג'וליאן שילב את זרועותיו, בהה לפניו במבט אטום, יושב מולה כאינו רואה אותה, כאילו חדל להשגיח בקיומה. הוא צייר בדמיונו מצב שבו האוטובוס יגיע לתחנה הירידה שלהם והוא לא יקום ממקומו, וכאשר תפנה אליו, "אתה לא מתכוון לרדת?" הוא יביט בה כבאישה זרה שפנתה אליו בלי סיבה נראית לעין. הפינה שבה נהגו לרדת הייתה ריקה מאדם בדרך כלל, אך מוארת היטב, ולא יזיק לאמא שלו ללכת בעצמה ארבעה גושי בניינים עד לימק"א. הוא גמר בדעתו להמתין עד הרגע האחרון ורק אז להחליט האם יניח לה שתרד לבדה או לא. בעשר עליו להיות בימק"א כדי לאסוף את אמו, אבל מדוע שלא ישאיר אותה לתהות האם אכן יתייצב למשימה. למה שתמשיך לחשוב שהיא יכולה תמיד להסתמך עליו.
מחשבותיו נדדו שוב אל החדר בעל התקרה הגבוהה, ובו פריטי-ריהוט אחדים, גדולים ונושנים. לרגע התרחב לבו, אבל אז השגיח באמו ממול והתמונה התפוגגה. הוא בחן אותה במבט מפוכח. רגליה, בנעלי-סירה קטנות, התנדנדו כמו רגלי פעוט, בלי שהגיעו עד הרצפה. מעיניה נשקף מבט של תוכחה נוקבת. הוא לא הרגיש שום זיקה אליה. ברגע זה היה מוכן לסטור לה בשמחה רבה כמו לילד גועלי במיוחד שבהשגחתו.
בתוך כך החל לצייר לו כמה וכמה דרכים בלתי סבירות ללמד אותה לקח. למשל להתיידד עם פרופסור כושי או עורך-דין ולהזמין אותו הביתה באחד הערבים. זכותו לעשות זאת, אלא שאז לחץ הדם שלה יגיע ל-300. אסור לו לדחוק בה למצב שתחטוף שבץ מוחי, וחוץ מזה מעודו לא הצליח לעשות לו חברים כושים. קרה לו שניסה לקשור שיחה באוטובוס עם המוצלחים שבהם, עם כאלה שנראו לו כמו פרופסורים או אנשי-דת או עורכי-דין. בוקר אחד התיישב ליד איש כהה-עור ונשוא-פנים; האיש ענה על שאלותיו בחגיגיות רועמת, אלא שאז התברר שהוא קברן. ביום אחר התיישב ליד כושי שעישן סיגר, על אצבעו טבעת-יהלום, אך לאחר כמה חילופים מאולצים של גישושי-פתיחה, לחץ הכושי על המצילה, קם והחליק שני כרטיסי-הגרלה לידו של ג'וליאן, פסח מעליו ויצא.
הוא דימה לו את אמו חולה במחלה אנושה, וגם שניתן להבהיל אל מיטתה רק רופא כושי. הוא השתעשע ברעיון דקות אחדות ואז זנח אותו לטובת תמונה קצרה שלו עצמו נוטל חלק כאוהד בשביתת-שבֶת. זאת הייתה אחת האפשרויות, אך הוא לא האריך בכך. במקום זאת, התמסר לנורא מכול: הוא מביא הביתה יפהפייה שמוצאה הכושי אינו מובהק. תתכונני, יגיד לאמו. אין מה לעשות. זאת האישה שבחרתי. היא אינטליגנטית, מכובדת, אפילו טובה, והיא סבלה ולא חשבה שזה תענוג גדול. אז תרדפי אותנו, בואי תרדפי אותנו. תגרשי אותה מפֹּה, אבל תזכרי שגם אותי את מגרשת. עיניו הצטמצמו, ומבעד לזעם שתפח בו ראה את אמו מעבֶר למעבָר, פניה ארגמניות, מכווצת למידות הננסיות של קומתה המוסרית, יושבת כמו מומייה תחת כובעה המגוחך שכל עצמו כמו שלט.
שוב הוּזח מחלומותיו בהקִיץ עם עצירתו של האוטובוס. הדלת נפתחה בנשיפת-יניקה, ומתוך החשכה עלתה כושית מגודלת, בתלבושת ססגונית, בהבעה זעופה, ועמה ילד קטן. הילד, אולי בן ארבע, היה לבוש חליפה משובצת של מכנסיים קצרים, על ראשו כובע טירולי עם נוצה כחולה. ג'וליאן קיווה כי הילד יתיישב לידו, והאישה תידחק לה ליד אמו. לא עלה בדעתו סידור נאה מזה.
בזמן שהמתינה לאסימונים שלה, בחנה האישה את אפשרויות הישיבה – כשבכוונתה, כך קיווה, לשבת במקום שהיא הכי פחות רצויה בו. היה בה משהו מוכר, אבל ג'וליאן התקשה לקבוע מהו. היא הייתה אישה ענקית. הבעתה לא זו בלבד שהייתה ערוכה להדוף התנגדות, גם לזמן אותה. ההשתפלות מטה של שפתה התחתונה הגדולה הייתה כמו סימן אזהרה: שלא תתעסקו אתי. גזרתה התפוחה הייתה חנוטה בשמלת קרפּ ירוקה וכפות-רגליה גלשו מתוך נעליים אדומות. על ראשה חבשה כובע מכוער. שוליים סגולים של קטיפה השתפלו בצדו האחד והזדקפו בצדו האחר; יתר הכובע היה ירוק ונראה כמו כרית שהוציאו ממנה את המילוי. היא החזיקה תיק אדום עצום, תפוח מכל צדדיו וכאילו ממולא באבנים.
לאכזבתו של ג'וליאן טיפס הילד והתמקם על המושב הריק ליד אמו של ג'וליאן. את כל הילדים, לבנים היו או שחורים, כרכה אמא שלו יחד תחת קטגוריה משותפת – "חמוד" – והייתה סבורה כי כושים קטנים חמודים יותר מילדים לבנים קטנים. היא חייכה לעומת הילד הקטן שטיפס אל המושב.
בינתיים כיוונה עצמה האישה להידחק אל המושב הריק לצדו של ג'וליאן, ולמורת-רוחו דחסה עצמה פנימה. הוא ראה איך מתכרכמות פניה של אמו לנעשה, ונוכח בסיפוק כי היא מתקוממת על כך יותר ממנו. פניה כמעט האפירו ובעיניה ניצתה הכרה עמומה, כאילו תש כוחה פתאום מחמת עימות נורא. ג'וליאן תפס כי במובן ידוע, האישה ואמא שלו התחלפו בבנים שלהן. גם אם לא תפסה אמו את המשמעות הסמלית, היא חשה אותה. ניכר בבירור בהבעת-פניו שהוא משועשע.
האישה שלצדו מלמלה לעצמה משהו בלתי-מובן. חושיו ניעורו למין הסתמרות לצדו, לנהימה כבושה כשל חתול נרגז. הוא לא יכול היה לראות אלא את התיק האדום עומד זקוף על הירכיים הירוקות העבותות. בזיכרונו עלה מראה האישה כשהמתינה לאסימונים – הגוף הכבד, מתנשא מן הנעליים האדומות מעלה על פני אגן-הירכיים המוצק, החזה הכביר, הפרצוף היהיר ועד הכובע הירוק והסגול.
עיניו התרחבו.
מראה צמד הכובעים, זהים זה לזה, הפציע מולו כמו אור של זריחה מזהירה. פניו ניצתו פתאום בחדוות-גיל. מי היה מאמין כי אלת-הגורל תרביץ באמו מוסר-השכל שכזה. הוא פלט גיחוך קולני כדי שתסתכל אליו ותראה שהוא ראה. לאט-לאט הפנתה אליו את עיניה. הכחול שבהן כאילו הפך לסגול של חבּוּרה. לרגע ניצתה בו הכרה טורדת של חפותה, אך כעבור שנייה חילץ אותו עקרון-הצדק; זכותו לצחוק. הצחוק התקשח ואמר לה מפורשות, לכאורה הוא שדיבר אליה בקול: זו קטנוניות וזה שכרה. זה ילמד אותך לקח לכל החיים.
עיניה נדדו אל שכנתה, כאילו אינה מסוגלת להביט בו ועדיף עליה מראה האישה. שוב חש בנוכחות הסומרת לצדו. האישה רעמה מבפנים כמו הר-געש טרם התפרצות. פרכוס דק עלה בזווית פיה של אמו. בלב כבד איתר על פניה סימנים ראשונים של התאוששות, ועלה בדעתו כי עוד תתפוס את העניין כולו כמצחיק, והעוקץ ילך לאיבוד. היא המשיכה להתבונן באישה וחיוך משועשע הסתמן על פניה, כאילו האישה היא קוף שגנב ממנה את הכובע. הכושי הקטן זקף באמו של ג'וליאן עיניים גדולות מוקסמות. כבר כמה זמן הוא מנסה למשוך את תשומת לבה.
"קארבר!" קראה האישה פתאום. "בוא להנה!"
כשנוכח לדעת כי הזרקור מוטל סוף-סוף עליו, אסף אליו קארבר את רגליו ופנה והסתובב אל אמו של ג'וליאן וצחקק לו.
"קארבר!" אמרה האישה, "שמעת אותי? תבוא להנה!"
קארבר החליק מטה מן המושב, אך נשאר כורע בגבו אליו, ראשו מוסב בקונדסות לעבר אמו של ג'וליאן, שחייכה אליו. האישה שלחה יד מצדו האחר של המעבר, תפסה וחטפה אליה את בנה. הוא התיישר ורכן אחורנית על ברכיה ושלח חיוך רחב לעבר אמו של ג'וליאן. "הוא לא חמוד?" אמרה אמו של ג'וליאן לאישה עם השיניים הבולטות.
"נראה לי," אמרה האישה בלשון רפה.
הכושית שלפה וייצבה אותו, אך הוא התחמק מאחיזתה, חצה בזינוק את המעבר והעפיל בצחקוקים פרועים אל המושב ליד אהובתו.
"אני חושבת שאני מוצאת חן בעיניו," אמרה אמו של ג'וליאן וחייכה אל האישה, מסוג החיוכים שעשתה בהם שימוש כשביקשה להפגין חביבות אל הנחותים ממנה. ג'וליאן ראה שהכול אבוד. הלקח החליק מעליה כמו גשם מן הגג.
האישה קמה על רגליה ועקרה את הילד ממושבו כמחשש התדבקות. ג'וליאן הרגיש איך עולה בה הזעם שלא התברכה בנשק-חיוכה של אמו. היא הצליפה בחוזקה על רגלו של הילד. הוא יילל פעם אחת ואז חבט בבטנה חבטת-ראש ותקע לה בעיטות בשוקיה. "תתנהג יפה," אמרה לו בתקיפות.
האוטובוס עצר, והכושי שקרא כל העת בעיתון, ירד. האישה ניגשה והושיבה את הילד בחבטה בינה ובין ג'וליאן. היא החזיקה בו חזק בברכו. כעבור רגע שם הילד את ידיו לפני פרצופו והציץ מבעד לאצבעות באמו של ג'וליאן.
"רוא-א-א-ה אותךָ!" אמרה אמו ושמה יד לפני פניה והציצה בו.
האישה הרביצה מטה את ידו. "תפסיק עם השטויות," אמרה, "לפני שאני מחטיפה לך כהוגן!"
רווח לג'וליאן שהוא ואמו יורדים בתחנה הבאה. הוא התרומם ומשך בפתיל. גם האישה קמה ומשכה בו. אלוהים אדירים, חשב. הייתה לו תחושה איומה שכאשר ירדו יחד מהאוטובוס תפתח אמו את ארנק-הכסף שלה ותיתן לילד מטבע. מחווה הטבעית לה כמו לנשום. האוטובוס נעצר, והאישה זינקה קדימה, מושכת אחריה את הילד, שרצה להישאר עוד. ג'וליאן ואמו קמו והלכו בעקבותיהם. כשהתקרבו לדלת ניסה ג'וליאן לקחת ממנה את התיק.
"עזוב," מלמלה, "אני רוצה לתת לילד מטבע."
"לא!" סינן ג'וליאן. "לא!"
היא חייכה מטה אל הילד ופתחה את התיק. דלת האוטובוס נפתחה והאישה הרימה אותו וירדה כשהוא תלוי על ירכה. כשהגיעו לרחוב הורידה וניערה אותו.
בעת הירידה מן האוטובוס נאלצה אמו לסגור את התיק, אך ברגע שדרכה רגלה על הקרקע, שבה ופתחה אותו והחלה לחטט בפנים. "הצלחתי למצוא רק פֶּני," לחשה, "אבל הוא נראה כמו חדש."
"אל תעשי את זה!" סינן ג'וליאן בפראות בין שיניו. פנס-רחוב עמד בפינה והיא נחפזה אליו כדי שתיטיב להציץ פנימה בתיק. הכושית התקדמה במהירות במורד הרחוב כשהילד עדיין משתרך מאחור אחוז בכפהּ.
"הי, ילד קטן!" קראה אמו של ג'וליאן, נחפזה אחריהם בצעדים מהירים והדביקה אותם קצת אחרי עמוד-התאורה. "הנה פֶּני חדש מבריק בשבילך," והיא הושיטה את המטבע, שהזהיר בבוהק נחושתי באור הקלוש.
האישה הענקית הסתובבה ונעמדה מלוא הרגע, כתפיה זקורות ופניה קפואות בזעם עצור, עמדה ולטשה עיניים באמו של ג'וליאן. ואז, בבת-אחת, נדמתה כעל סף פיצוץ, כמו מכונה שהפעילו עליה שיור עודף של לחץ. ג'וליאן ראה את האגרוף השחור מתקשת קדימה עם התיק האדום. הוא עצם את עיניו מתכווץ כולו לשמע צריחתה, "הוא לא לוקח שום כסף של אף אחד!" כשפקח עיניים כבר הייתה האישה נסוגה במורד הרחוב, ילדהּ הקטן מביט בעיניים קרועות מעבר לכתפה. אמו של ג'וליאן ישבה על המדרכה.
"אמרתי לך לא לעשות את זה," אמר לה ג'וליאן בכעס. "אמרתי לך לא לעשות את זה!"
רגע ניצב מעליה בחירוק שיניים. רגליה היו פשוטות לפנים וכובעה נח בחיקה. הוא השתופף והביט בפניה. הן היו נעוּרות מכל הבעה. "קיבלת בדיוק מה שהגיע לך," אמר. "עכשיו קומי."
הוא הרים את התיק והחזיר פנימה מה שנפל ממנו. הוא הרים את הכובע מחיקה. המטבע צד את מבטו מן המדרכה והוא הרים ושמט אותו אל ארנק-הכסף מול עיניה. ואז התרומם וגחן והושיט את ידיו להקים אותה. היא לא זזה. הוא נאנח. משני עבריהם התנשאו בנייני-מגורים שחורים, מסומנים במלבנים לא-סדורים של אור. בקצהו של גוש-בניינים הגיח איש מדלת אחת והתרחק בכיוון הנגדי. "טוב," אמר אליה, "נניח שמישהו יגיע הנה במקרה וירצה לדעת למה את יושבת על המדרכה?"
היא לקחה את ידו, ומתנשמת בכבדות נתמכה בה והתרוממה, ואז עמדה רגע מתנודדת קלות, וכאילו נקודות האור בחשכה חגות סביבה. עיניה, מוצללות ומבולבלות, התבייתו לבסוף על פניו. הוא לא ניסה להסתיר את כעסו. "אני מקווה שעכשיו למדת לקח," אמר. היא רכנה קדימה ועיניה סרקו את פניו כמנסה לגמור בדעתה מיהו. ואז, כאילו לא נמצא לה שום סימן-היכר, פנתה והתרחקה בחופזה בכיוון הלא-נכון.
"את לא הולכת לימק"א?" שאל.
"הביתה," מלמלה.
"מה, הולכים ברגל?"
במקום תשובה היא המשיכה ללכת. ג'וליאן צעד בעקבותיה, ידיו קפוצות מאחורי גבו. הוא לא ראה למה לא יְגַבֶּה את הלקח בהסבר. עליה להבין מה קרה לה. "שלא תחשבי שזה רק איזה כושית חוצפנית," אמר לה. "זה כל הגזע הצבעוני שלא מוכן יותר לקחת את הפרוטות המחורבנות שלך. ההיא זאת הכפילה השחורה שלך. היא יכולה לחבוש אותו כובע כמו את. ותהיי בטוחה," הוסיף שלא לצורך (סתם, כי חשב שזה מצחיק), "שהוא נראֶה עליה יותר טוב מאשר עליך. והמשמעות של כל זה היא," אמר, "שהעולם הישן כבר איננו. שהמנהגים הישנים כבר לא בשימוש, ושהחביבות שלך לא שווה כלום." במרירות הרהר בבית שהלך לו לאיבוד. "את לא מי שאת חושבת," אמר.
היא המשיכה לצעוד בנחישות, בלי שתיתן דעתה עליו. שערה השתלשל סתור מצד אחד. היא שמטה את התיק שלה בלי שתשים לב. הוא התכופף והרים אותו והושיט לה, אך היא לא לקחה אותו מידו.
"את לא צריכה להתנהג כאילו זה סוף העולם," אמר, "כי זה לא. מהיום והלאה תצטרכי לחיות בעולם חדש ולהתעמת עם כמה עובדות, לשם שינוי. אז תאספי את עצמך," אמר, "זה לא יהרוג אותך."
נשימתה הייתה מואצת.
"בואי נחכה לאוטובוס," אמר.
"הביתה." אמרה לו בכובד-פה.
"אני שונא לראות אותך מתנהגת ככה," אמר. "כמו ילדה. הייתי מצפה ממך ליותר." הוא החליט לעצור בו-במקום, לאלץ גם אותה לעצור ולחכות לאוטובוס. "אני לא ממשיך," אמר ועמד מלכת. "אנחנו נוסעים באוטובוס."
היא המשיכה ללכת כאילו לא שמעה אותו. הוא התקדם צעדים אחדים, תפס אותה בזרועה ועצר אותה. הוא הביט אל תוך פניה ונשימתו נעתקה. מביט היה בפנים שלא הכיר. "תגיד לסבא שיבוא לאסוף אותי," אמרה.
הוא בהה בה, המום.
"תגיד לקֵרוליין שתבוא לאסוף אותי," אמרה.
הלום הוא הרפה מזרועה, והיא שבה וזינקה, צועדת כאילו רגלה האחת קצרה מן השנייה. כמו גאות אפלה גרפה אותה ממנו. "אמא!" צעק. "מותק, חכי!" היא צנחה על המדרכה, מצונפת. הוא הסתער קדימה, צנח לצדה והזדעק, "מָאמא, מָאמא!" הוא סובב אותה על גבה. פניה היו מעוותות להחריד. עין אחת, גדולה ונוקבת, זעה מעט שמאלה, כאילו התנתקה ממקומה. השנייה הוסיפה להיות נעוצה בו, סרקה שוב את פניו, לא מצאה כלום ונעצמה.
"חכי פה, חכי פה!" זעק וקפץ ממקומו והתחיל לרוץ, מחפש עזרה, לעבר מקבץ אורות שראה במרחק לפניו. "הצילו, הצילו!" הרים קולו, אך הקול היה רפה, בקושי חוט של צליל. האורות נסחפו הלאה והלאה ככל שהחיש את מרוצתו, ורגליו נעו בקיהיון, לכאורה אינן נושאות אותו לשום מקום. דומה היה שהגאות האפלה גורפת אותו חזרה אל תוכה, משהה רגע ועוד רגע את כניסתו לעולם של אשמה ויגון.