אחותה של בֶּרת קארֶת, מָרי, בילתה שמונה חגי-מולד בחייה בפלורידה, היכן שבְּנה כונן לו עתיד בענף המוֹטֶלים. בכל פעם שהגיעה לשם, גילתה שריימונד התחיל מחדש במקום חדש – כאילו במו ידיו הוא מחסל את המוטֶלים שלו. אל מונטריאול הייתה חוזרת טעונה חשמל סטטי. בֶּרת לא יכלה להגיש לה כפית בלי שתחטוף זרם חשמלי, כמו קליע-כסף קטן. מָרי הייתה סבורה כי הזרם נוצר מהשוני הכימי שהתרחש כשהמריאה מפורט לודרדיל [נמל-תעופה בינלאומי בפלורידה] אל עיר לחה וחשוכה ומושלגת.
מָרי גרה עם בֶּרת כבר מ-1969, השנה שבעלה הלך לעולמו. עדיין ציפתה למה שבֶּרת תפסה כשירותי בעל לאשתו: שתקדם את פניה בשדה-התעופה, שתעצור בשבילה מונית, שתפתח לפניה דלתות, שתתעסק במתן התשר. בֶּרת הייתה לוקחת אוטובוס לשדה-התעופה דוֹרבָל, על זרועה מעיל-הפרווה השני-הכי-טוב של מָרי, ובשקית פלסטיק – מגפוניה גבוהי-העקב. מבעד לחַיִץ מזכוכית עקבה אחרי אחותה המחליקה דרך המכס בתלבושת חדשה בגוני גלידת-פֵּרות – תות, אפרסק – כל פרט מתואם עם המכלול, לעתים אפילו השֵׂער. היא ידעה שמָרי הקפידה לתלוש מן הבגדים את התוויות האמריקניות ולתפור במקומן קנדיות, למקרה שתתבקש להתפשט.
"שלא תגידי לי שעדיין חורף," קוננה מָרי, מנשקת את אחותה כאילו נעדרה חודשים ולא ימים ספורים. בעת שהוליכה את זרועותיה של מָרי אל שרוולי המינק השני-הכי-טוב, חטפה בֶּרת את הראשון בזרמים החשמליים.
שנה אחת, כשריימונד התאהב באישה גרושה שגילה כפול משלו (זה לא האריך ימים), חזרה מָרי הביתה כולה פצפוצים, מחליפה ניצוצות עם כל דבר שנגעה בו. כשאכלה סוכריית מֶנטָה הרגישה פיצוץ בפיה. בֶּרת הניחה עציץ פורח של נרקיסים לבנים כמו נייר על שולחן-האיפור של מָרי – מתנת ברוכים-הבאים, והוא השתקף שלוש פעמים בראי שלש-הכנפיים. בגרירת-רגליים התקדמה מָרי במסדרון המרוצף שטיח, עדיין במגפוניה. עוד לא זנחה את סגנון פלורידה והעמידה פנים שרק בטעות היא נמצאת בדירתה של בֶּרת. ברגע שהבחינה בצמח, ניגשה והדביקה לו נשיקה. הפרח ספג דקירה חשמלית והחזיר לה אחת. בֶּרת בדקה את המקום על שפתהּ של מָרי שחטף את הדקירה. היא לא מצאה כלום, שום סימן. בכל זאת הניחה שם מָרי קוביית קרח.
רק אחרי חצות טלפנה לריימונד כדי ליהנות מהתעריף המוזל. הקו שלו היה תפוס עד שתיים: הוא אמר כי המשטרה ביקרה אותו לחקור איזו שמועה. מָרי סיפרה לו על הצמח. פעמיים ביקש ממנה לחזור על הסיפור. ואז אמר כי צברה מלאי של חשמל סטטי מכך שעמדה על שטיח שעיר במגפיים. היא לא הייתה מוארקת כמו שצריך כשניגשה אל הפרח.
"ריימונד, יכולת לעשות יותר עם החיים שלך," אמרה מָרי וסגרה את הטלפון. בֶּרת, שהייתה עדיין ערה, סברה שהוא עשה ככל יכולתו, בגבולות שכלו ואופיו. היא לא אמרה זאת בקול: אף פעם לא הזכירה את אחיינה, לא התעניינה בשלומו. את הבית הוא עזב בצעירותו וגרם המון צער וצרות.
בביקורה השמיני של מָרי, פגש אותה ריימונד בנמל-התעופה עם אישה כחושה שאמר שהיא אשתו. היה לה שער צהוב-כהה וסלסול תמידי מהסוג הפרוע בצורת חולצי פקקים. מָרי הביטה בה, והביטה הצדה. ריימונד הסביר כי חזר אל הוליבוד-צפון. מָרי אמרה שלא אכפת לה בתנאי שתוכל להניח את הראש איפהשהו.
הם עזבו בשתיקה את נמל-התעופה. בחוץ היא אמרה: "מה המכונית הזאת? יפנית? אבא שלך אהב בְּיוּאיק."
"היא של מִימִי," אמר.
מָרי נכנסה מלפנים, ליד ריימונד, והאישה הכחושה טיפסה אחורנית. מָרי אמרה לריימונד בצרפתית: "לא אמרת לי איך קוראים לה."
"דווקא כן. הצגתי לך אותה. מִימִי."
"מִימִי זה לא שם."
"ככה קוראים לה," אמר.
"לא יכול להיות. זה תמיד קיצור של משהו – נגיד מישל. שמעת בחיים שלך על סנט מִימִי? היא לא גרושה, מה? התחתנתם בכנסייה?"
"סוג של," אמר. "היא חברה בתנועה נוצרית."
מָרי ידעה מה פירוש הדבר: טקסים פגאניים. "אתה לא הצטרפת לדבר הזה – לתנועה הזאת?"
"לא רוצה להצטרף לשום דבר," אמר. "אבל זה שינה לי את החיים."
מָרי ניסתה להרהר בנושא באופן מסודר, סקרה במוחה אחד-אחד את החלקים בחייו של ריימונד שמצריכים שינוי. "איזה מין אישה מתחתנת עם בן יחיד בלי ברכתה של אמו?" אמרה.
"מוֹם," אמר ריימונד. הוא עבר לאנגלית ואולי שכח שאמו שונאת שקוראים לה ככה. "היא בת עשרים ותשע. אני בן שלושים ושלוש."
"מה שם-הנעורים שלה?" אמרה מָרי.
"תשאלי אותה," הוא אמר. "לא התחתנתי עם המשפחה שלה."
מָרי ריפתה את חגורת-הבטיחות ופנתה אחורנית בחיוך. עיני האישה היו עצומות. היא נראתה מתפללת. עורה היה מכוסה נמשים; חיוור מדי לתנאי האקלים; אולי הגיעה לאחד מנאות-המדבר של הלב שבו אין חילופים קיצוניים של מזג-אוויר. אשר לריימונד, הוא היה מחודד ויבש, עם מצח גבוה, קדחתני. העבר שלו התנדף. הרגיז אותו לדבר צרפתית. באחד מביקוריה הקודמים של אמו הוא מתח ביקורת על העגה המוֹנטְריאוֹלית שלה והוסיף שיצא לו לשמוע צרפתית טובה יותר אפילו בחוצות סייגון. עכשיו הוא הדליק סיגריה, אך עוד לפני שאמו הספיקה לומר "אבא שלך מת מאֶמפיזֶמה [מחלת-ריאות חסימתית]," העיף את הסיגריה מן החלון.
מִימִי, התפילה אולי האריכה את רוחה, פצתה את פיה: "אשמח לקבל בברכה כל אמא של ריימונד. אני מאחלת לנו חג-מולד רגוע ומעשיר." קולה התנגן בנעימה יחידה מאומצת, כמו רצ'יטטיב של זמרת סופרן. ביישנית, הרהרה מָרי. היא הגניבה אחורנית מבט נוסף. עיני האישה, כעת פקוחות, היו כחולות-בהירות, עם ריסים שחורים, עבותים. פתאום נראתה שובת-לב ומודאגת, מקווה שיסלחו לה עוד טרם נקבה בשמו של החטא. נקודה לזכותה, אך לא די בכך להפוך אותה לקתולית.
ריימונד נשא את המזוודה של מָרי לחדר מהוגן עם קירות בגון שמנת ווילונות וכיסוי מיטה כתומים. המוטל נראה נקי ומשגשג, אבל כך נראו גם קודמיו. מִימִי פנתה משם לענייניה ("יש לי בחילה," אמרה כשיצאה מהמכונית, יד אחת מנומשת על בטנה והשנייה על גרונה.)
"היא תהיה בסדר," אמר למָרי.
כשנשאר עכשיו לבד עם מָרי הוא קרא לה מָאמָא, משך אותה אל החלון והראה לה דגל קנדי מתנופף ליד האמריקני. המקום מלא קנדים, אמר. הם גונבים כמו דביבונים. זוג אחד אפילו הסתלק עם ברזים מהאמבטיה. "דווקא נראו נחמדים."
"אבא שלך אף פעם לא השמיץ את בני עמו," אמרה מָרי. לא היה בכוונתה לפתוח בוויכוח אלא לקבוע גבולות. הוא בדק את המגבות, ספר את הקולבים, הגביה (או הנמיך, לא היה ברור) את המזגנים. הוא הפנה לה גב כשהחליפה לשמלת השיפון עם דגם היביסקוס, למקרה שהם יוצאים לבלות. במראָה בחן אותה מאבזמת את הסנדלים האדומים, מתנתה של בֶּרת לחג-המולד.
"מִימִי היא האישה הראשונה שפגשתי שהזכירה לי אותך," אמר. מָרי לא הגיבה. הם חצו שלובי זרוע את מגרש החניה והוא הצביע על דברים שונים שעשויים לעניין אותה – לוחיות-רישוי של קוויבק, שני דקלים שהולכים למות. על רצפת הלוֹבּי נחה אשוחית מקופלת, ענפיה עדיין כפותים. ריימונד נגף את העץ בחרטום נעל-הספורט שלו. זה כבר שבוע כאן, אמר. העץ כבר התחיל להשיר עלים. אולי מָרי ומִימִי מוכנות לגזום אותו?
"לגזום אותו עם מה?" אמרה מָרי. שנה-שנה, במשך שבע שנים, מָרי היא שקנתה את הקישוטים, וריימונד תמיד השליך אותם עם העץ.
"לא יודע," אמר. "מִימִי רוצה שאני יעמיד אותו על ראי."
מָרי תהתה מה עשויה להיות הגדרת-התפקיד של ריימונד במקום הזה. "מנהל," אמר לה פעם, אבל הוא ומִימִי חיו כמו זוג שרתים במערך בלתי-נוח של חדרים שהסתעף מהלובי. כדי להגיע למטבח, ששימש גם מקום אחסון לבירה ומשקאות קלים, נאלצה מָרי להידחק מאחורי הדלפק הקדמי. בכל דלת היו חור-הצצה ומנעול-שרשרת. בכל פעם שצלצל פעמון בלובי, הציץ ריימונד בזהירות לפני שהסיט את השרשרת. יש עוד זוג שעובד כאן, הסביר, אבל הם בחופשת חג.
את ארוחת-הערב אכלו שלושתם במטבח, מכותרים בתיבות וארגזים. מָרי ביקשה סינר, להגן על שמלת השיפון. למִימִי לא היה סינר והיא נראתה משתוממת על הבקשה. לארוחת-הערב הכינה חסילונים בלי רוטב, אורז חלוט וסלט-פֵּרות פשוט. לא פלא שריימונד מתייבש. מָרי הראתה להם צילומים של האשוח של בֶּרת, השנה באדום ובזהב.
מִימִי תקעה מבט ארוך בתצלום-בזק של בֶּרת, בידה כוס, יושבת ברגליים משוכלות, חצאיתה משוכה קצת גבוה מן הראוי. "מה יש בכוס?" אמרה.
"גִ'ין עושה לאחותי טוב על הנשמה," אמרה מָרי. היא לא נהנתה מהחסילונים, הדיחה אותם עם משקה דיאטטי.
"אני מתפלאת שהיא לא התחתנה אף פעם," אמרה מִימִי. "בת כמה היא? סביב חמישים? נראית עדיין טוב גם גופנית וגם שכלית."
"אני מתפלאת," אמרה מָרי בצרפתית. "אני מתפלאת לאן גלשה השיחה."
"מִימִי לא מותחת ביקורת על דודה בֶּרת," אמר ריימונד. "זאת מחמאה."
מָרי פנתה אל מִימִי. "אחותי אף פעם לא הצטרכה להתחתן. היא תמיד הרוויחה טוב מאוד. את הפרוות שלה היא קונה בעצמה."
מִימִי לא ידעה כלום על בֶּרת, שהייתה סגנית מנהל משרד של "הסקה מרכזית יוקרתית" – חברה רב-לאומית עם זרועות בשתי ערים, האחת מהן קליבלנד. בשנה שעברה, מר לינדן מהמשרד בקליבלנד הזמין את בֶּרת לצאת עמו לארוחת ערב. אשתו עזבה את הבית והוא שקד להתגבר על האבדה. בֶּרת שקלה להגיד לו כי התחייבה לפירמה לכל החיים, ולא נשאר לה בשביל התמסרות מן הצד. היא הציעה את ריץ-קרלטון – כבר הייתה שם פעם והיה לה שולחן מועדף. בזמן הארוחה הם שוחחו על שיטות שונות לבישול פורֶל, על השינויים הארכיטקטוניים המבלבלים במונטריאול ובקליבלנד. בֶּרת ציינה שבכל פעם שהורסים אתר היסטורי, אנשים אומרים "גרוע כמו קליבלנד" [מרמז ל"קללה" שרבצה על קליבלנד שלא הצליחה לזכות באליפות בשום ענף ספורט במשך כ-50 שנה]. קשה ליישב בין צורכי הקדמה ותביעות המסורת. מר לינדן אמר שמסורת היא עניין גמיש.
"אני אוהב את דרך החשיבה שלך," אמר. "אם היית גבר, מיז קארט, אז עם האינטלקט שלך וכישרון הסינתזה, היית יכולה להגיע…," והוא הצביע לעבר קערת הזכוכית עם רפרפת האוכמניות על עגלת הקינוחים כאומר "אפילו רחוק יותר."
למחרת משכה בֶּרת מתוך החסכונות לפנסיה ושילמה מקדמה על מעיל מינק (בגוון פסטלי, ומורחב עד המקסימום), ולבשה את המעיל לעבודה. זאת הייתה תשובתה. מָרי התפעלה ממכת-הנגד הזאת יותר מכל עלילת-גבורה בהיסטוריה. היא רצתה שגם מִימִי תתפעל, אלא שהייתה עייפה מדי מן הטיסה ומן ההלם שחטפה מנישואיו של ריימונד ומן הארוחה הצחיחה המאכזבת. עד שהגיעה לחצי הסיפור, כבר הידלדלה האנגלית שבפיה.
"מה היא אומרת?" שאלה מִימִי. "האיש ההוא נתן לה מעיל?"
"נורא חבל שלא הלך יותר טוב לדודה בֶּרת," אמר ריימונד. "אלמנה מדֶרג ניהולי בכיר. טוב, לא בדיוק אלמנה, אבל אובייקטיבית אותו הדבר. דודה בֶּרת עוד נראית שיגעון. שמעת מה שמִימִי אמרה."
"בֶּרת לא צריכה אלמן," אמרה מָרי. "היא יכולה לשבת על המרפסת הקדמית ולעקוב אחרי אלמנים רצים בפארק לפונטיין כל יום ראשון שמתחשק לה. אין מקום בדירה לאלמן. כל הארונות מלאים. בארון שבחדר לאורחים יש דברים ששייכים לך, ריימונד. חגורת-הרוֹדֵיאוֹ הנהדרת ההיא עם האבזם מכסף שדודה בֶּרת נתנה לך ליומולדת ארבע-עשרה. היא עלתה לבֶּרת שלושים דולר, בשווי של אז, כשהדולר הקנדי היה שווה יותר מהאמָריקני."
"עשרה סנטים יותר," אמר ריימונד.
"עשרה סנטים של עידן אחר," אמרה מָרי. "כמו שמונים סנטים היום."
"דודה בֶּרת יכולה לעבור דירה אם צפוף לה," אמר. "או שפשוט תשלח לי את החגורה." הוא פנה אל מִימִי. "אנשים במונטריאול עוברים דירה יותר מאשר בכל עיר אחרת בעולם. אני יכול להראות לך מספרים. אבא שלי לא היה ממונטריאול, אז תמיד גרנו בבית אחד וזהו. אמא מכרה אותו כשהוא מת."
"לא הייתי מתנגדת לראות את הבית ההוא," אמרה מִימִי, כאילו מָרי רק צריכה לשלוף אותו מהכיס.
"למה שבֶּרת תעבור דירה?" אמרה מָרי. "בהתחלה אתה קושר אותה לאיזה זר, אחר כך אתה רוצה לזרוק אותה מהבית. יש לה דירה להשכרה של שלושה חדרי שינה שלא היית מאמין. יותר קל למצוא מיליונר עם הרגלי ניקיון מאשר דירה מהסוג של אחותי."
"אנשים לא מתחתנים בשביל דירה עם שלושה חדרי שינה," אמרה מִימִי, עדיין מחזיקה בתצלום של דודה בֶּרת. "מתחתנים בשביל אהבה וחברותא."
"אני החברותא," אמרה מָרי. "אני אוהבת את אחותי והיא אותי."
"את חושבת שהתחתנתי עם ריימונד בשביל מטראז'?" אמרה מִימִי.
ריימונד אמר משהו באנגלית. מָרי לא הבינה מה אמר, אבל זה נשמע דוחה. "ריימונד," היא אמרה," תתנצל לפני האישה שלך."
"אל תדברי אליו," אמרה מִימִי. "את רק מכניסה אותו ללחץ."
"שלא תעיז להעיף את הכיסא," אמר אמו. "ריימונד! אם אתה יוצא מהדלת הזאת, לא תמצא אותי פה כשתחזור."
שתי הנשים ישבו בשקט אחרי שהדלת נטרקה. ואז הרימה מִימִי את הכיסא שהופל. "זה ריימונד האמיתי," אמרה. "זהו ריימונד, בציבור ובפרטי. אני לא מאשימה אף אמא באיך שהילד שלה יוצא בסוף."
"היו לו שערות כמו חיטה," אמרה מָרי. "הם הפכו לצבע החלוד הזה בגיל שלוש. היו לו פנים של מלאך. זה הפעם הראשונה שאני רואה אותו ככה. טוב, הוא אף פעם לא היה נשוי קודם."
"עכשיו הוא כבר שוכב במיטה ומרחם על עצמו," אמרה מִימִי. "אני לא רגילה לזה. גם אני לא הייתי נשואה מקודם." היא התחילה להשרוֹת צלחות בכיור. החלון בגודל של חריץ נשקף אל מכוניות ואל דקלים חבוטים. דמעות זלגו על לחייה. היא ניסתה להספיג אותן בזרועהּ. "אני חושבת שהוא רוצה לעזוב אותי."
"אז מה אם הוא יעזוב," אמרה מָרי, מחפשת בעיניה מגבת-מטבח נקייה. "בן סורר ומורה. ברח לווייטנאם. הגבר האחרון במשפחה שלנו. במקום להוליד ילדים הוא מתרוצץ בעולם. לאבא של ריימונד קראו לואיס. לאבא שלי קראו אודילון. אודילון-לואיס, שם נחמד לילד. זה הולך בכל השפות."
"במשפחה שלנו היו לנו רק בנות," אמרה מִימִי.
"עוד משהו שריימונד עשה," אמרה מָרי. "הוא גנב את שעון-הזהב של אבא שלו. אחר כך הוא איבד אותו. רק לקח אותו וכבר איבד אותו."
"אין סיכוי שהוא איבד אותו," אמרה מִימִי. "הוא בטח מכר אותו לשניים או שלושה אנשים שונים. ריימונד תמיד יישאר ריימונד. אני בהיריון. הוא סיפר לך?"
"הוא לא היה צריך," אמרה מָרי. "ניחשתי כשהיינו במכונית. תפסיקי לבכות. הם יכולים לשמוע. התינוק יכול לשמוע אותך."
"הוא כבר שמע מספיק מריימונד."
האנגלית של מָרי נגמרה. "תראי," אמרה, נאבקת בלשונה. "לתינוק הזה יש סבתא. יש לו את בֶּרת. לך יש את בֶּרת. תשכחי מריימונד."
"הוא יצטרך דמות-אב," אמרה מִימִי. "לא רק המון נשים."
"לריימונד היה," אמרה מָרי, "ובכל זאת הוא התגייס למארינס."
"הוא או היא," אמרה מִימִי. "אני לא רוצה לדעת. אני רוצה הפתעה. אני מקווה שהוא מחבב אותי. היא. זה מרגיש כמו ילדה."
"יותר טוב לדעת מראש," אמרה מָרי. "במיוחד בשביל הקניות – לדעת מה לקנות. את רוצה לשמור את החסילונים לאחר-כך או לזרוק אותם?"
"לשמור," אמרה מִימִי. "ריימונד בקושי אכל משהו. הוא יהיה רעב אחר-כך."
"בן סורר ומורה," אמרה מָרי. "לא אכפת לי אם הוא בכלל יאכל פעם. הוא עוד יגלה מה זה להיות לבד בעולם. בלי אמא שלו. בלי דודה שלו. בלי האישה שלו. בלי התינוקת שלו."
"אני לא רוצה שהוא יהיה לבד," אמרה מִימִי וזקפה במָרי את פניה המחורצות דמעות, את תלתליה הקטנים העגומים, דבוקים ללחייה הרטובות. "הוא לא ממש הסתלק. אני רק אמרתי שאני חושבת שהוא חושב על זה."
מָרי ניסתה להיזכר בחלק מהאנגלית שבֶּרת השתמשה בה. כשדיברה לאנשים מהמשרד, בֶּרת הייתה אומרת, "כל דבר בעתו," ו"אין סיכוי שהוא יכול לעשות את זה," ו"תסמכו עלי," ו"לא לדאוג."
"הוא לא יעזוב אותך," אמרה מָרי. "אין סיכוי שאני אתן לו לעשות את זה. תסמכי עלי." מרפקה התחכך בידית המקרר; היא הרגישה זיק של כסף מבעד לשרוול השיפון. הפעם הראשונה שזה קורה בפלורידה; כמו מבזק של תמיכה מבֶּרת. מִימִי מחתה את ידיה על מגבת-נייר וקרבה אל מָרי.
"תיזהרי," אמרה מָרי, כורכת יחד את אשתו של ריימונד ואת בתו של ריימונד. "תיזהרי שהתינוקת לא תחטוף זרם. כל הדברים שמסביב חשמליים. אני חשמלית. מעכשיו חייבים להיזהר. חייבים להקפיד על הארקה." היא עברה לצרפתית, אבל זה לא שינה, כך או אחרת. התינוקת יכלה לשמוע, היא ידעה למה התכוונה.