הנוף שנשקף מחלונה של גב' מֶנסְטי לא היה מרשים, אך לפחות בעיניה היה מלא עניין ויופי. גב' מֶנסְטי גרה בחדר עורפי בקומתו השלישית של בית-דירות בניו-יורק, ברחוב שבו פחי-האשפה על המדרכה עלו על גדותיהם והמִרווחים בין אבני-המרצפת בכביש העמידו מִפגע של ממש. היא הייתה אלמנתו של פקיד בבית-מסחר סיטוני, ומותו הניח אותה לבדה כי בתה היחידה הייתה נשואה בקליפורניה וידה לא השיגה את תשלום הנסיעה הארוכה לניו-יורק לבקר את אמא שלה. גב' מֶנסְטי יכלה אולי להצטרף אל בתה במערב, אך כעת חיו השתיים שנים כה רבות בנפרד שכבר חדלו להרגיש איזו הצטרכות זו לחברתה של זו, והקשר ביניהן הסתכם בחליפת-מכתבים רדודה – שוות-נפש מצדה של הבת, ומתבצעת בקושי מצד האם, שיד ימין שלה סבלה מנוקשות מחמירה כתוצאה משיגדון. גם לוּ נכספה יותר אל חברת בתהּ, חולשת-הגוף הגדֵלה, שהטילה בה מורך גם לעצם הרעיון לרדת בשלושת גרמי-המדרגות אל הרחוב, סיכלה כל מחשבה לצאת למסע כה ארוך. וגם בלי שתגדיר בינה לבינה במדויק את הסיבות הללו, ממילא השלימה כבר מזמן עם החיים לבד בניו-יורק.
לאמִתו של דבר לא הייתה בודדה לגמרי, כי קומץ חברים עדיין התייגעו במעלה המדרגות אל חדרהּ, אלה שהביקורים פחתו עם השנים. גב' מֶנסְטי לא הייתה מעודה אשת רעים להתרועע, ובתקופת חייו של בעלה הסתפקה בחברתו. שנים רבות טיפחה תשוקה לעקור אל הכפר, לגדל תרנגולות וגינה, אך זו קהתה עם הזמן, והמעט שנותר ממנה אצל הקשישה הזאת, הלא-חברותית, הייתה חיבה עמומה לצמחים ולחיות. וחיבה זאת היא מן הסתם שחיברה אותה בדבקות שכזו אל הנוף שנשקף מחלונה, שגם עיניים אוהדות במיוחד היו מתקשות, בהבטה ראשונה, לגלות בו משהו ראוי לציון.
מנקודת-התצפית שלה (חלון-מפרץ בולט רק במקצת, שבו גידלה קיסוס ושורה ארוכה של צמחי-פקעת חולניים-למראה) השקיפה גב' מֶנסְטי תחילה על חצר הבניין שלה, שאפשר היה לראות רק נתח קטן ממנה. ועם זאת לכד מבטה את ענפיה הרכים של צמרת האיילָנטוּס מתחת לחלונה, והיא זכרה איך בכל שנה נשזרים גבעוליו הכפופים של גוש הדיסֶנטְרָה בחצר מחרוזות-מחרוזות של לבבות ורודים.
אך מוקד עניין גדול יותר היו החצרות הסמוכות. לרוב היו אלה חצרותיהם של בנייני-מגורים, ושררה בהן עזובה מתמדת, ובימים מסוימים בשבוע התנפנפו שם בגדים וכן מפות-שולחן שקצותיהן פרומים. למרות זאת מצאה גב' מֶנסְטי לא מעט להתפעל ממנו בפנורמה הארוכה המתמשכת מולה. חצרות אחדות היו בעצם לא יותר משממה טרשית עם עשבים המזדקרים מסדקי האבן, בלי צל באביב חוץ ממה שזימן לסירוגין המארג שהעמידו חבלי הכביסה. החצרות האלה עוררו את מורת-רוחה של גב' מֶנסְטי, אך את החצרות הירוקות היא אהבה. כבר לא הטרידו אותה האי-סדר, פחי-האשפה השבורים, הבקבוקים הריקים; היא בורכה בכישרון לראות דברים מן הצד הנעים: רְאו איך פורחת המגנוליה בפרחים לבנים מוצקים בחצר הקרובה על רקע הכחול הרפה של אפריל, ומעט לפניה מבעבעת בגלים סגולים משׂוּכה של ויסטריה שנה-שנה במָאי. והלאה משם, הַביטו איך ערמונית-הסוסים מניפה את מנורת-קניה בפקעים צהבהבים-ורודים מעל יריעות רחבות של עלווה. ואילו בחצר ממול, ביוני, התבשם האוויר במשב מתוק של לילך ערירי, שהתעקש לשגשג על אף מכשולים אינספור.
אף כי הטבע תפס מקום של כבוד בנוף של גב' מֶנסְטי, לא פחוֹת מכך עניינה אותה, והפעם מן ההיבט האישי, צורת הבתים ודייריהם. מאוד הסתייגה מהווילונות בצבע חרדל שנתלו לאחרונה בחלונו של הרופא ממול, ולעומת זאת קרנה מהנאה כשבבית-דירות אחד, קצת הלאה משם, כיסו בשכבת צבע את הלבנים הישנות. את דיירי הבתים כמעט לא ראיתָ מן החלונות העורפיים, אך את עוזרות-הבית ראית גם ראית, ולעתים קרובות. הרוב רשלניות ורעשניות, פסקה גב' מֶנסְטי; היא הכירה את הליכותיהן ורובן היו למורת רוחה. אך למבשלת השקטה בבית שנצבע מחדש, שסבלה מהתעמרותה של המעבידה, ושעם רדת החשכה האכילה בחשאי את חתולי הרחוב – לה רחשה גב' מֶנסְטי אהדה רבה. פעם קרה לה שהתייסרה מחמת הזנחה שנהגה אחת העוזרות, שיומיים לא זכרה להאכיל את התוכי שנמסר להשגחתה. ביום השלישי, למרות השיגדון בידה, השלימה גב' מֶנסְטי מכתב שפתח במילים: "גברתי, כבר שלושה ימים לא האכילו את התוכי שלך," והנה הופיעה בחלון העוזרת השכחנית, בידה כוס זרעונים.
אך במצב-רוח הרהרני יותר, העדיפה מכול את המראה המתכנס, ההולך וצר, של החצרות במרחקים. בדמדומי ערב, בעת שהצריח הרחוק החום נראה כמתפוגג אל הצהוב הנוזלי של שמי-מערב, אהבה להיאסף אל תוך זיכרונות עמומים של טיול אחד באירופה, לפני שנים רבות, זיכרונות שעכשיו התכווצו בעיני רוחה לפנטסמגוריה חיוורת של צריחים מטושטשים ושמים הזויים. ייתכן כי בלבה פנימה הייתה גב' מֶנסְטי אמנית; אם כן ואם לא, רגישה הייתה לחילופי-צבע שנעלמו מעיניו של בן-תמותה רגיל ושיָקרו לה כמו הירוק של ראשית האביב – למשל המטווה השחור של ענפי-העץ כנגד שמי הגופרית בערבּוֹ של יום-סגריר. גם התענגה על ההפשרות שהפשירה בקרח השמש של מרס, כשטלאים של אדמה בצבצו מבעד לשלג, כמו כתמי דיו שמתפשטים על נייר-סופג; ולא פחות מזה התענגה על האובך שעטף את הענפים הגדולים, עירומים ובכל זאת תְפוחים, שהחליפו את המתווה המשורטט לדיוקו של ענפי החורף. וגם התחקתה בעניין-מה אחר שובל-עשן מארובתו של בית-חרושת רחוק, וחלקיק-הנוף הזה חסר לה בימים שהמפעל היה סגור.
בשעות הארוכות שבילתה ליד החלון לא ישבה גב' מֶנסְטי בחיבוק ידיים. קצת קראה וגם סרגה המוני גרביים. אך הנוף הקיף ועיצב את חייה כמו ים שמכתר אי בודד. כשאורחים הגיעו לעתים נדירות, התקשתה להתנתק מהמעקב אחר צחצוח החלונות בבניין שמנגד, או מהסקירה המדוקדקת שסקרה את הנקודות הירוקות בערוגה של הבית הסמוך, שעשויות, ואולי לא, להפוך ליקינתונים, והעמידה פנים שהיא מתעניינת בסיפוריו של האורח על נכד או נכדה שלא הכירה. ידידיה האמתיים של גב' מֶנסְטי היו דיירי החצרות – היקינתונים, המגנוליה, התוכי הירוק, עוזרת-הבית שהאכילה את החתולים, הרופא שעיין בכתובים עד שעה מאוחרת מאחורי הווילונות בצבע חרדל. והשותף הסודי להרהורים הללו, הענוגים, היה צריח-הכנסייה ששִייט לו בדמדומי השקיעה.
יום אחד באפריל, כשישבה במקומה הרגיל עם ערכת הסריגה לידה ועיניה נעוצות בשמים הכחולים המנומרים עננים עגולים, בישרה נקישה בדלת את כניסתה של בעלת-הבית. גב' מֶנסְטי לא חיבבה במיוחד את בעלת-הבית שלה, אבל קיבלה עליה את הביקורים באיפוק היאה לגברת. אך היום התקשתה במיוחד לנתק את מבטה מהשמים הכחולים והמגנוליה הפורחת – משם ואל פניה החסרות-עניין של גב' סָמפְּסוֹן. גב' מֶנסְטי הרגישה כי היא נצרכת למאמץ מיוחד.
"השנה המגנוליה פורחת מוקדם מהרגיל, גב' סָמפְּסוֹן," ציינה, מתמסרת לדחף נדיר, כי רק לעתים רחוקות הזכירה ולוּ ברמז את הנושא שריתק אותה יותר מכול. ראשית מפני שלא סברה כי ידבר אל לבם של אורחיה, וחוץ מזה לא בורכה בכושר-הבעה והתקשתה לתת ביטוי לרגשותיה גם אם רצתה.
"מי, גב' מֶנסְטי?" ביקשה בעלת-הבית לדעת והציצה סביבה בחדר כמחפשת שם הסבר לקביעתה של גב' מֶנסְטי.
"המגנוליה בחצר הסמוכה – בחצר של גב' בְּלֶק," חזרה גב' מֶנסְטי על דבריה.
"באמת? לא ידעתי שיש שם מגנוליה," אמרה גב' סָמפְּסוֹן בהיסח-הדעת. גב' מֶנסְטי הביטה בה; היא לא יודעת שיש מגנוליה בחצר הסמוכה!
"דרך אגב," המשיכה גב' סָמפְּסוֹן, "אם כבר מדברים על גב' בְּלֶק, זה מזכיר לי שהעבודות על ההרחבה מתחילות בשבוע הבא."
"על מה?"הפעם היה זה התור של גב' מֶנסְטי לשאול.
"ההרחבה," אמרה גב' סָמפְּסוֹן ונדה בראשה בכיוון המגנוליה העָלוּמה. "את בטח יודעת שגב' בְּלֶק הולכת לבנות הרחבה לדירה שלה. כן, גברתי. שמעתי שהיא תימשך עד סוף החצר. מאיפה יש לה כסף לבנות הרחבה בתקופה כל כך קשה, קשה להבין. אבל תמיד היה לה שיגעון בנייה. פעם היא החזיקה פנסיון ברחוב שבע-עשרה וכמעט התרוששה עם חלונות-המפרץ ההם ומה לא. היית חושבת שזה יגמול אותה מהבנייה, אבל לדעתי זאת מחלה, כמו שתייה. בכל אופן, העבודות מתחילות ביום שני."
גב' מֶנסְטי החווירה. תמיד דיברה לאט, ובעלת-הבית לא נתנה אפוא את דעתה על השתיקה הארוכה. לבסוף פתחה ואמרה: "את יודעת לאיזה גובה תגיע ההרחבה?"
"זה מה שהכי אבסורדי. ההרחבה תגיע עד לגג של הבניין הראשי. שמעת פעם דבר כזה?"
שוב נפלה שתיקה ארוכה. גב' מֶנסְטי שאלה: "זה לא יפריע לך מאוד, גב' סָמפְּסוֹן?"
"האמת, כן יפריע. אבל אי-אפשר לעשות כלום; אם לאנשים נכנס לראש לבנות הרחבות, זה לא שאני יודעת על איזה חוק נגד זה." וגב' מֶנסְטי, אחרי שעיכלה את הדברים, נאלמה דום. "אי-אפשר לעשות כלום," חזרה ואמרה גב' סָמפְּסוֹן. "אבל להודות על האמת, אני לא אצטער בכלל אם אֶלייזה בְּלֶק תתרושש בגלל זה. אז להתראות גב' מֶנסְטי; אני שמחה לראות שאת ממש בסדר."
ממש בסדר – ממש! כששוב הייתה לבד, שבה הקשישה אל החלון. כמה נחמד הנוף היום! השמים הכחולים עם העננים העגולים הרעיפו זוהר על כל דבר ודבר; האיילָנטוּס לבש גוון ירוק-צהבהב, היקינתונים לבלבו, פרחי המגנוליה נראו יותר מאי-פעם כמו שושנות המגולפות בבהט. בקרוב תפרח הוויסטריה, ואז גם ערמונית-הסוסים – יפרחו, אך לא בשבילה. ביניהן ובין מבטה יעמוד במהרה מחסום גבוה של לבנים ומלט; בקרוב גם ייעלם הצריח, ועולמה הטובל באור יימחק כולו. גב' מֶנסְטי הרחיקה מעליה את מגש ארוחת-הערב בלי שטעמה דבר. ומן החלון לא מָשָה עד שדמדומי השקיעה המתערבלים דעכו לאפוֹר-עטלפים. אחר כך עלתה על יצועה, אך לא עצמה עין כל הלילה.
למחרת השכימה לקום והתייצבה בחלון. ירד גשם, אך אפילו מבעד לרשת הדקיקה, האפורה והמתלכסנת לא נגרע מחִנו של המראה; וחוץ מזה, גשם הוא ברכה לעצים. אתמול השגיחה בשכבת אבק על האיילָנטוּס.
"אוּכל, כמובן, לעבור דירה," אמרה גב' מֶנסְטי בקול, פנתה מן החלון והתבוננה סביבה בחדר. מובן שתוכל לעבור דירה, כמו שתסכים שיפשטו את עורה; אך סביר שבשני המקרים היא לא תישאר בחיים. אף שנפל בחשיבותו מן הנוף, היה גם החדר חלק מהווייתה. שבע-עשרה שנים היא מתגוררת כאן. מוכָּרים לה כל כתם על הטפט שעל הקיר, כל קרע בשטיח. האור נופל על התחריטים בצורה מסוימת, ספריה התרפטו על המדפים, הפרחים והמטפס מורגלים לחלונם ויודעים באיזה כיוון לנטות אל השמש. "כולנו זקנים מדי לעבור דירה," אמרה.
אחר-הצהריים התבהרו השמים. רטוב וזוהר שב הכחול ובצבץ מבעד לסחבות הקרועות של הענן; האיילָנטוּס נצנץ; האדמה ברצועות-הפרחים בשוליים נראתה דשנה וחמימה. היום יום חמישי וביום שני הבא יתחילו עבודות ההרחבה.
ביום ראשון אחר-הצהריים הביאו כרטיס-ביקור לגב' בְּלֶק, שהייתה עסוקה אותה עת באיסוף שרידי ארוחת-הצהריים של הדיירים בקומת המרתף. הכרטיס, ממוסגר בפס שחור, נשא את שמה של גב' מֶנסְטי.
"אחת הדיירות של גב' סָמפְּסוֹן רוצה לעבור דירה, אני מתארת לעצמי. טוב, אוכל לתת לה חדר בשנה הבאה, בַּהרחבה. דינה," אמרה גב' בְּלֶק, " תמסרי לגברת שאהיה למעלה בעוד רגע."
גב' בְּלֶק מצאה את גב' מֶנסְטי עומדת בסלון הארוך, שהיה מקושט בפסלונים ומפיות-נוי. חיש רכנה ופתחה את מחברת-הרישום שהפיחה עננת אבק. גב' בְּלֶק פנתה אל האורחת שלה.
"אני שמחה לפגוש אותך, גב' מֶנסְטי; שבי, בבקשה," אמרה בעלת-הבית בקול של מצליחנית, אחת שידה משגת לבנות הרחבוֹת. אין להכחיש. גב' מֶנסְטי התיישבה.
"יש משהו שאוכל לעשות למענך, גברתי?" והוסיפה, "הבניין שלי מלא כרגע, אבל אני עומדת לבנות הרחבה, וגם –"
"על ההרחבה, עליה באתי לדבר," אמרה גב' מֶנסְטי פתאום. "אני אישה ענייה, גב' בְּלֶק, ואף פעם לא הייתי אישה שמחה במיוחד. כדי שתביני, אני חייבת קודם-כול לדבר על עצמי."
גב' בְּלֶק, מופתעת ועם זאת קרת-רוח, קיבלה עליה את הדין.
"אף פעם לא היה לי מה שרציתי," המשיכה גב' מֶנסְטי. "תמיד זה היה אכזבה אחרי אכזבה. שנים רציתי לגור מחוץ לעיר. שוב ושוב חלמתי על זה; אבל זה אף פעם לא הסתדר. לא היה חלון בכיוון השמש בבית שלנו, אז כל הצמחים שלנו מתו. הבת שלי התחתנה מזמן ועזבה את הבית – וחוץ מזה, אף פעם לא אהבנו אותם הדברים. ואז הבעל שלי מת ואני נשארתי לבד. זה היה לפני שבע-עשרה שנים. באתי לגור בבית של גב' סָמפְּסוֹן ומאז אני כאן. קצת נחלשתי, כמו שרואים, ואני לא יוצאת הרבה; רק כשמזג האוויר נאה, ואם אני מרגישה טוב במיוחד. אז אפשר להבין למה אני יושבת הרבה ליד החלון – החלון האחורי בקומה השלישית –"
"בסדר, גב' מֶנסְטי," אמרה גב' בְּלֶק ברוחב-לב, "אוכל לתת לך חדר אחורי, אני משערת, אחד מהחדשים בהַרְחָ –"
"אבל אני לא רוצה לעבור דירה; אני לא יכולה לעבור," אמרה גב' מֶנסְטי, כמעט בצעקה. "ובאתי להגיד לך שאם תבני את ההרחבה ההיא לא יהיה לי נוף מהחלון – שום נוף! את מבינה?"
גב' בְּלֶק הייתה סבורה שעומדת מולה אישה משוגעת, ותמיד אמרו לה שמשוגעים אדם חייב לרָצות.
"שככה יהיה לי טוב," אמרה והסיטה קצת את כיסאה אחורנית. "איום ונורא, מה? תשמעי, אף פעם לא חשבתי על זה. מה אומר ומה אדבר, ההרחבה תסתיר לך את הנוף, גב' מֶנסְטי."
"אז את מבינה, נכון?" גב' מֶנסְטי כמעט השתנקה.
"ודאי שאני מבינה. ואני גם ממש מצטערת על כך. אבל אין לך מה לדאוג, גב' מֶנסְטי. אני משערת שנוכל לטפל בזה כמו שצריך."
גב' מֶנסְטי קמה ממושבה וגב' בְּלֶק החישה צעדיה אל הדלת.
"לְמה התכוונת ב'לטפל בזה'? שאני יכולה לגרום לך לרדת מהעניין? הו, גב' בְּלֶק, תקשיבי לי. יש לי אלפיים דולר בבנק, ואני אוכל להתארגן, באמת שאני אוכל להתארגן ולתת לך אלף אם –" גב' מֶנסְטי השתתקה; דמעות זלגו על לחייה.
"די, די, גב' מֶנסְטי, אל דאגה," חזרה ושנתה גב' בְּלֶק בלשון רכה, "אני בטוחה שנוכל להסדיר את העניין. אני מצטערת שאינני יכולה להמשיך ולדבר על זה כרגע, אבל זאת שעה כל כך עמוסה, ויש את ארוחת-הערב –"
ידה כבר החזיקה בידית-הדלת, והנה, בפרץ פתאומי של חיוניות, תפסה גב' מֶנסְטי ואחזה באמת-ידה.
"זאת לא תשובה ברורה. את מתכוונת שקיבלת את ההצעה שלי?"
"טוב, אני אחשוב על זה, גב' מֶנסְטי, ברור שאני אחשוב. אני בשום פנים לא אמשוך אותך –"
"אבל אמרו לי שהעבודות מתחילות מחר," לא חדלה גב' מֶנסְטי.
גב' בְּלֶק היססה. "הם לא יתחילו, זה אני מבטיחה. כבר הלילה אני אשלח פתק לפועל." גב' מֶנסְטי הידקה את אחיזתה.
"את מרמה אותי, מה?" אמרה.
"לא – לא," גמגמה גב' בְּלֶק." איך את מסוגלת לחשוב עלי דברים כאלה, גב' מֶנסְטי?"
גב' מֶנסְטי הרפתה אט-אט את אחיזתה, נפנתה ויצאה דרך הדלת הפתוחה. "אלף דולר," חזרה ואמרה, משתהה לרגע בפרוזדור. ואז שמה פניה החוצה, כושלת במורד המדרגות, נתמכת במעקה הברזל.
"אלוהים אדירים!" הזדעקה גב' בְּלֶק, סגרה והבריחה את הדלת לפרוזדור. "לא ידעתי שהזקנה היא משוגעת! היא נראית כזאת שקטה, וגם כמו איזה ליידי."
אותו לילה נעמה שנתה של גב' מֶנסְטי, אך השכם בבוקר המחרת היא ניעורה לרעש של הלמות פטישים. בכל כוחותיה נחפזה לחלון, הציצה החוצה וראתה כי החצר של גב' בְּלֶק מלאה פועלים. קצתם סחבו מטעני לבנים מהמטבח אל החצר, אחרים התחילו לנתץ את גזוזטרת העץ המיושנת שקישטה כל קומה וקומה. גב' מֶנסְטי ראתה שרימו אותה. תחילה חשבה לחלוק את צרתהּ עם גב' סָמפְּסוֹן, אך במהרה נתקפה מורך וחזרה אל מיטתה, ממאנת לחזות במתרחש.
אך בראשית אחר-הצהריים הרגישה כי עליה להתעמת עם הרע מכול, קמה על רגליה והתלבשה. מלאכה פשוטה זאת לא הייתה, כי ידיה היו נוקשות מן הרגיל והכפתורים והקרסים כמו חמקו מאצבעותיה.
יושבת ליד החלון ראתה כי הפועלים כבר הסירו את חלקה העליון של הגזוזטרה ושגדלה מאז הבוקר כמות הלבנים. אחד הגברים, איש גס-מראה עם פנים תפוחות, קטף פרח מגנוליה, הרִיח והטיל אותו ארצה; השני, נושא מטען לבנים, דרס את הפרח בעוברו.
"תיזהר, ג'ים," קרא אחד העובדים לרעהו שעישן מקטרת. "אם תמשיך לזרוק גפרורים ליד הפחים עם הניירות, הם יתפוצצו לך בפָּנים." וגב' מֶנסְטי, שרכנה מן החלון, הבחינה בפחים מלאים ניירות ואשפה תחת גזוזטרת העץ.
חלפו שעות והעבודה פסקה והדמדומים ירדו. שקיעת השמש הייתה מושלמת, ואור ורדרד, שחולל שינוי-צורה בצריח הרחוק, השתהה עד מאוחר במערב. כשהחשיך, הגיפה גב' מֶנסְטי את התריסים ומשם המשיכה כהרגלה והעלתה אור במנורה. מתמיד הזינה והדליקה אותה במו ידיה, ומְכל של נפט עמד בארון על מדף מצופה אבץ. אור המנורה מילא את החדר והוא לבש כתמיד את מראיתו השלווה. הספרים והתמונות והצמחים, כמוהם כבעלת-המקום, התקינו עצמם לעוד ערב שקט, וגב' מֶנסְטי, כמנהגה, קירבה את כורסתה אל השולחן והתחילה לסרוג.
אותו לילה נדדה שנתהּ. מזג-האוויר השתנה ורוח-פרצים התפזרה לכל עבר והעלימה את הכוכבים בעננים חמומי-מוח. גב' מֶנסְטי קמה פעם-פעמיים; אך רק מעט היה אפשר להבחין מן הנוף חוץ מאור מתבושש מחלון או שניים ממול. לבסוף כבו האורות, וגב' מֶנסְטי, שהמתינה כי יכבו, התחילה להתלבש. היה ברור שהיא ממהרת, כי הסתפקה בחלוק דק לכסות על כותונת-הלילה ועטפה את ראשה במטפחת. אחר כך פתחה את הארון והוציאה בזהירות את מְכל הנפט. עוד קודם תחבה צרור גפרורים בכיסה, ועכשיו התקדמה בזהירות מופלגת ופתחה את דלת חדרה, וכעבור דקות אחדות גיששה את דרכה במורד המדרגות האפלוליות מוּבֶלת בידי הבהוב של גז מן הקומה התחתונה. אחרי שהגיעה אל תחתית גרם המדרגות, החלה הירידה הקשה יותר אל העלטה הגמורה של קומת המרתף. אבל כאן יכלה להתנהל ביתר חופשיות, כי פחתה הסכנה שישמעו אותה. בלי לאבד רגע שחררה את הבריח של דלת הברזל שהוליכה אל החצר. משב של רוח קרה הלם בה כשיצאה החוצה וגיששה את דרכה, רועדת כולה, תחת חבלי הכביסה.
בשלוש לפנות בוקר הבהילו גלאי-האש את מכוניות הכיבוי אל פתחה של גב' בְּלֶק, ואת דייריה הנבעתים של גב' סָמפְּסוֹן – אל חלונותיהם. גזוזטרת העץ באחורי ביתה של גב' בְּלֶק עלתה בלהבות, ובין אלה שעקבו בעיניהם אחרי התקדמותן של הלהבות הייתה גב' מֶנסְטי, שרכנה בכתונת-הלילה שלה הדקה מן החלון הפתוח.
עד מהרה כובתה האש, ודיירי הבית הנפחדים שנמלטו על נפשם בלבוש זעום, שבו והתכנסו כדי לגלות שלא נגרם נזק רב פרט לשמשות-חלון אחדות שנסדקו ומעטֶה פחם על התקרות. הנפגעת העיקרית הייתה גב' מֶנסְטי, שנתגלתה בבוקר מתנשמת בכבדות מדלקת ריאות, כתוצאה טבעית למדי, הסכימו הכול, מן ההשתופפות מן החלון הפתוח בכתונת-לילה לגופה בגילה המופלג. היה ברור לעין כי היא חולה מאוד, אבל איש לא העלה בדעתו עד מה חמורה תהיה פסיקתו של הרופא, ומי שהתגודדו יחד אותו ערב סביב שולחנה של גב' סָמפְּסוֹן היו נרעשים ומבולבלים. איש מהדיירים לא הכיר היטב את גב' מֶנסְטי; "אישה לא חברותית", הם אמרו, הֶחשיבה את עצמה יותר מדי. אבל לא נעים שמישהו מת לך בבית, וכמו שגברת אחת לָאַטָה באוזני חברתה "זה יָכַל בקלות להיות את או אני, יקירתי."
אבל כזאת הייתה גב' מֶנסְטי; והיא גוועה כמו שחייתה, בודדה ולבד. הרופא שלח אל החולה אחות מוסמכת, וגב' סָמפְּסוֹן סרה אליה מעת לעת על קצות האצבעות. אך זו וגם זו נדמו לגב' מֶנסְטי רחוקות ובלתי-גשמיות כמו דמויות בחלום. כל היום לא הוציאה הגה מפיה, אך כששאלו אותה לכתובתה של בתה היא הנידה את ראשה לשלילה. מפעם לפעם היה נדמה לאחות כי החולה מטה אוזן לאיזה צליל שלא הגיע; ואז הייתה שבה לנמנם.
בבוקר המחרת, באור-היום, החמיר מצבה. האחות הזעיקה את גב' סָמפְּסוֹן וכשרכנו השתיים מעל הקשישה ראו כי שפתיה נעות.
"תרימו אותי – החוצה, מן המיטה," לחשה.
הן הרימו אותה בזרועותיהן, וביד נוקשה היא הצביעה אל החלון.
"נו, החלון – היא רוצה לשבת ליד החלון. היא הייתה יושבת שם כל היום," הסבירה גב' סָמפְּסוֹן. "זה לא יזיק לה, אני מתארת לעצמי."
"שום דבר כבר לא ישנה," אמרה האחות.
הן נשאו את גב' מֶנסְטי אל החלון והושיבו אותה בכיסאה. השחר התפרש לכל עבר, שחר צוהל של אביב. הצריח לָכַד קרן זהבונית, אך המגנוליה וערמונית-הסוסים עדיין נמו בצל. בחצרה של גב' בְּלֶק היה הכול שרוי בשתיקה. הקרשים המפוחמים מן הגזוזטרא נחו במקום שבו נפלו. היה ברור כי מאז השרפה לא חזרו הפועלים לעבודה. המגנוליה פרשה עוד כמה פרחים מחוטבים. הנוף נָגוֹל באין מפריע.
גב' מֶנסְטי התקשתה לנשום; יותר ויותר. היא רמזה להן שיפתחו את החלון, אבל הן לא הבינו. אילו יכלה לטעום מן האוויר, עָרב לחיך עם ניחוחו החריף של האיילָנטוּס, היה רוֹוֵח לה מעט. אך לפחות הנוף היה שם – צריח של זהב ושמים שנתלהטו מפנינה לכחול, יום בוער מקצה אל קצה, ואפילו המגנוליה שטופת שמש.
ראשה של גב' מֶנסְטי נשמט אחורנית, והיא מתה מחייכת.
אותו יום התחדשה בנייתה של ההרחבה.
