שיטת שארְץ-מֶטֶרקלוּם I סאקי (ה.י. מונרו) (1916-1870)

ליידי קרלוטה ירדה אל הרציף של תחנה קטנה  צדדית ופסעה פעם-פעמיים הנה ושוב לאורכו הבלתי-מעניין כדי להרוג את הזמן עד שהרכבת תואיל להמשיך בדרכה. והנה, בכביש שמן העבר השני ראתה סוס נאבק עם משא כבד לעייפה, וגם עגלון, מאלה שדומה שהם רוחשים איבה זעופה אל בעל-החיים שעוזר להם להרוויח את לחמם. ליידי קרלוטה אצה חיש אל הכביש, ושיוותה אופי אחר למאבק. אחדים ממיודעיה לא חסכו ממנה תוכחות רכות והתראות כי לא רצוי להתערב לטובת בעל-חיים במצוקה, כי התערבות כזאת "היא לא העסק שלה". רק פעם אחת קיימה הלכה למעשה את תורת האי-התערבות כשאחת מחסידותיה המושבעות הייתה נצורה כמעט שלוש שעות על עץ-עוזרד קטן ולא-נוח עד מאוד בידי חזיר בן-כלאיים, ואילו ליידי קרלוטה, מצדה השני של הגדר, המשיכה לשקוד על מתווה בצבעי-מים ומיאנה להתערב  בנעשה בין החזיר ואסירתו. הדעת נותנת כי הפסידה את ידידותה של אותה גברת, אשר חולצה לבסוף. הפעם היא הפסידה רק את הרכבת,

הכלב שנשך אנשים I ג'יימס ת'רבר (1961-1894)

כנראה, אסור לאדם אחד שיהיו לו בחייו כלבים רבים כל כך כמו שהיו לי. אלא שהפקתי מהם יותר הנאה מאשר עוגמת-נפש, חוץ מאשר במקרהו של איירדייל {מקבוצת הטריירים]  ששמו מאגס. הכלב הזה גרם לי יותר צרות מאשר כל שאר החמישים וארבעה או חמישה יחד, גם אם רגע המבוכה העז ביותר ארע לי כאשר כלבה בשם ג'ני מגזע סקוטש-טרייר שזה עתה ילדה שישה גורים בארון הבגדים בקומה הרביעית של דירה בניו-יורק המליטה את השביעי האחרון הבלתי-צפוי בפינת רחוב אחד-עשר והשדרה החמישית במהלך טיול שהתעקשה לצאת אליו.

שמחה I מרי לָווין (1996-1912)

לאמא היה הרבה מה להגיד. זה לא אומר שהיא דיברה כל הזמן, אלא שאנחנו, הילדות, הרגשנו כי המקורות שמהם משכה והעלתה היו עמוקים, עמוקים, עמוקים. הנושא העיקרי שלה היה שמחה: מה זה שמחה, מה זה לא שמחה; איפה נוכל למצוא אותה, איפה לא; ואיך, כשמוצאים, שומרים עליה. שאף פעם לא נבלבל בין שמחה לבין הנאה. שלא נחשוב שצער הוא בדיוק ההיפך משמחה.
"למשל האב יוּ," עיניה של אמא נצצו כשהביטה בו. "לפי מה שהוא אומר, צער זה מרכיב של שמחה – מרכיב הכרחי, אם לא אכפת לכם!" וכשניסה למחות, עצרה אותו בהרמת יד. "בשביל כמה אנשים יש אולי משהו טיפטיפה מוזר בתיאוריה הזאת. לא בשבילי. ולא, אני מקווה, בשביל הילדות שלי." היא הביטה בחומרה בנו, בשלוש הבנות. צחקנו. לא היה לנו הרבה ניסיון בצער. בִּי ואני היינו ילדות קטנות ולינדה רק בת שנה כשאבא שלנו מת פתאום אחרי מחלה קצרה, שבתחילה לא נראתה רצינית. "אני מכירה אנשים שמחליפים בין שמחה וצער," אמרה אמא.
האב יוּ מיחה שוב. "את לא כוללת אותי במחלקה הזאת, אני מקווה?"

ביקור של צדקה I יודורה ולטי (2001-1909)

הייתה שעת אמצע-בוקר – יום מזהיר וקר מאוד. מחזיקה לפניה עציץ עם שתיל קפצה ילדה בת ארבע עשרה מן האוטובוס בחזית "מושב הזקנות" בעיבורי העיר. לבושה הייתה מעיל אדום, ושערה הצהוב הישר השתפל באין-מפריע מהכובע הלבן המחודד שכל הילדות חבשו אותה שנה. רגע השתהתה ליד אחד השיחים הכהים הדוקרניים שהעירייה קישטה בהם את ה"מושב" ומשם התקדמה לאטה לעבר הבניין, בניין של לבנים מסוידות ששיקף את אור-השמש החורפי כמו מלבן של קרח. בזמן שטיפסה במדרגות בפיזור-נפש העבירה את העציץ הקטן מיד ליד; אחר כך נאלצה להניח אותו מידיה ולהסיר את הכפפות, ורק אז יכלה לפתוח את הדלת הכבדה.

שתקנותה של ליידי אן I סאקי (ה"י מונרו) (1916-1870)

אֶגבֶּרט נכנס אל הטרקלין המרווח המואר קלושות בהבעה של אדם שאינו בטוח אם כניסתו היא לשובך-יונים או למפעל לייצור פצצות והוא מוכן ומזומן לכל אחת מן האפשרויות. הריב המשפחתי הקטן אצל שולחן-הסעודה לא הגיע לסיום חד-משמעי, והשאלה עכשיו הייתה אם מצב רוחה של ליידי אן הוא בעד חידוש פעולות האיבה או בעד ויתור. יציבתה  בכורסא ליד שולחן התה הייתה נוקשה למהדרין. בדמדומי אחר-צהריים של דצמבר, משקפי-המצבט של אֶגבֶּרט לא היו עזר של ממש בזיהוי הארשת שעל פניה.

החָבוּש היפאני I ג'ון גולסוורת'י (1933-1867)

ברגע שפתח את חלון חדר-ההלבשה שלו בקמפדן-היל, חווה מר נילסון, אישיות מוכרת מאוד במרכז העסקים של לונדון, תחושה מיוחדת מתקתקה באחורי גרונו והרגשת ריקנות בדיוק תחת צלעו החמישית. בעת ששב והבריח את ידית החלון, השגיח כי עץ קטן בכיכר החל ללבלב וכי המדחום עומד על שישים [חמש עשרה מעלות צלזיוס]. "בוקר מושלם," חשב; "סוף-סוף אביב!"

מוות (מתוך: ויינסברג אוהיו) I שרווד אנדרסון (1941-1876)

גרם המדרגות המוליך אל משרדו של ד"ר ריפי בבניין הפנר מעל לבית-המסחר  לבדים וצורכי תפירה "פריז" היה מואר באור קלוש. בראשו הייתה תלויה מנורה עם ארובה מלוכלכת, מחוזקת אל הקיר בלוחית. המנורה הייתה מצוידת במַחזירוֹר מפח, שהיה חוּם מחלודה ומכוסה אבק. אנשים שטיפסו במדרגות דרכו על עקבותיהם של רבים שדרכו שם מקודם. קרשי המדרגות כרעו תחת כובד הרגליים, ושקעים עמוקים סימנו את הדרך.

פדורה I קייט שופן (1904-1850)

פדורה הייתה נחושה בדעתה לנסוע לתחנה בעצמה לאסוף את מיס מולת'רז. למרות שאחד או שניים נראו מאוכזבים – בייחוד אחיה – איש לא התנגד. היא אמרה שהבהמה רגועה וגם שאין לסמוך על הצעירים שינהגו אותה כמו שצריך. אכן, מנקודת הראות של אחותה קמילה ושל יתר החבורה, נחשבה פדורה למבוגרת. עם זאת, איש לא היה נותן דעתו לכך אלמלא הנמלצוּת העקשנית שלה וההנחה האדיוטית בדבר יתרון-גיל וחכמה. היא הייתה בת שלושים. מוקדם מדי בחייה כבר צרה לה אידאל והוקירה אותו מכל יקר. לפיו מדדה את כל היצורים ממין זכר אשר לכדו את שימת-לבה, ולמותר לציין כי מצאה אותם לוקים בחסר. הצעירים הללו – אורחיהם של אחיה ואחיותיה שבאו ויצאו בביתם בלי הפסק אותו קיץ – תפסו לא מעט מזמנה, אך לא הצליחו לעניין אותה. בהיעדר אֵם, היא שדאגה לנוחותם, השגיחה על בריאותם ורווחתם והמציאה לכבודם שעשועים (אך לא לקחה בהם חלק). והיות שפדורה הייתה גבוהה ודקה, ונשאה את ראשה בגאון, והרכיבה משקפיים ועטתה ארשת-חוּמרה, חשו אחדים – הטיפשים שבהם – כאילו היא בת מאה. מולת'רז הצעיר היה סבור שהיא כבת ארבעים.