תרגומי פרוזה ושירה
השבוע שלאחר מכן היה אחד העמוסים בחייהן. גם כשהלכו לישון , גופיהן הם ששכבו לפוש; ראשיהן לא נחו, המשיכו לחשוב, ללבן דברים, לתהות, להחליט, לנסות לזכור היכן…
קונסטנטיה שכבה כמו פסל, ידיה לצדי גופה, רגליה מעט חופפות זו את זו, הסדין משוך לה עד סנטרה. בוהה הייתה בתקרה.
אגב שיחה על אודות כמה מהטירות היותר עתיקות בטוריין, הוזכרו כלוב הברזל שלואי האחד-עשר כלא בו את קרדינל לה-בּלו שש שנים, והוזכרו צינוקי-אוּבְּלִייט ועוד זוועות מן הסוג הזה. כבר ראיתי בחיי לא מעט אוּבּלִייטים, שהם בעצם בארות יבשות בעומק שלושים-ארבעים רגל שאדם נזרק לתוכן להמתין ללא-כלום. כיוון שיש לי נטייה לקלוסטרופוביה, ואפילו תא-שינה ברכבת הוא סיוט מובטח, הטביעו בי הצינוקים האלה רושם בל-יימחה. על כן רווח לי כשרופא בין הנוכחים סיפר את הסיפור הבא – כלומר רווח לי כשהתחיל את הסיפור שנראה שאין לו ולא כלום עם מסָכות-העינויים מן העבר. *** הייתה פעם אישה צעירה, גברת קינג שמה, שחייתה באושר רב עם בעלה. הם היו עשירים ומאוהבים מאוד, אך בעת לידת הילד השני היא שקעה בתרדמת ארוכה וניעורה ממנה במצב חמור של סכיזופרניה. להזיה שלה, שהיה לה איזה קשר עם …
להמשיך לקרוא הדרך ארוכה היא ורבה I סקוט פיג'ראלד (1940-1896)
תשעים ושבעה פרסומאים מניו-יורק היו במלון, ובגלל האופן שהם השתלטו על קווי שיחות-החוץ, נאלצה הנערה בחדר 507 לחכות מהצהריים ועד שתיים וחצי כדי לקבל את השיחה שהיא הזמינה. אבל היא ניצלה את הזמן. היא קראה מאמר בשם "סקס זה כיף – או גיהינום" במגזין לנשים במהדורת-כיס. היא שטפה את המסרק והמברשת שלה. היא הסירה את הכתם הקטנטן מהחצאית של החליפה בצבע בייז'. היא הזיזה את הכפתור בחולצה של זאקס [Saks – חנות אופנה בשדרה החמישית בניו-יורק]. היא תלשה מהשׁוּמה שלה שתי שערות שצצו שם לא מזמן. כשהמרכזנית צלצלה סוף-סוף לחדרה, היא הייתה ישובה על מושב החלון וכמעט סיימה למשוח בלכּה את ציפורני יד שמאל.
"תגלי שאבא לא השתנה הרבה," העירה ליידי מוֹפּינג כשפנתה המכונית ונכנסה בשערי בית המרפא המחוזי לחולי נפש.
"הוא לובש מדים מיוחדים?" שאלה אנג'לה.
"לא, יקירתי, מובן שלא. הוא מקבל את הטיפול הכי טוב שיש."
זה היה ביקורה הראשון של אנג'לה והוא נערך לפי בקשתה.
תֵאוֹדוֹריק ווֹלֶר גודל מינקות ועד גיל העמידה בידי אם אוהבת, שראש דאגתה היה להעמיד חיץ בינו לבין מה שכינתה פניה הגסות יותר של המציאות. כשמתה, נעזב תאודוריק לנפשו בעולם שהיה מציאותי כמקודם, ולדעתו גס פי כמה מן המחויב. לאדם בעל מזג וסגנון-גידול כשלו, גם נסיעה פשוטה ברכבת הייתה מלאה טְרחוֹת של קטנוניוּת וצרימוֹת של מה בכך, ועד שהתרווח במושבו בקרון המחלקה השנייה בבוקר אחד של ספטמבר, עטו עליו תחושות טורדניות ואי-נחת רגשית כללית.
רוב ימות השנה היו תעלות-המים יבשות, וכשלא היו יבשות היו גועשות. כשהפשירו השלגים ברכסי הסיירה-נבאדה התחילו המים בתעלות לגעוש, ואי-משם, אלוהים יודע מניִן, הופיעו צפרדעים וצבים, נחשי מים ודגים. בתקופת האביב חפזו המים, ועמם מירוץ הלב. אך כשהתחלף יְרַק השדות בחוּם, והפרחים היו לפרי, והחמימות הייתה לכבשן לוהט, האטו התעלות את מרוצתן, ובלב פשטה עצלות. המים הראשונים שירדו מההרים והגבעות היו קרים, מהירים ומפחידים – קרים ושוקקים מכדי למשוך אליהם גוף עירום של ילד.
מיס גאמה, מורתנו, אמרה שאני זקוק לתספורת, אמא שלי אמרה שאני זקוק לתספורת, אחי קְריקוֹר אמר שאני זקוק לתספורת: כולם רצו שאסתפר. הראש שלי היה גדול מדי בשביל אנשים. יותר מדי שֹער שחור, אמרו אנשים. כל אחד שאל: "מתי כבר תסתפר?" היה בעירנו איש-עסקים מגודל בשם הנטינגטון, שהיה רגיל לקנות ממני עיתון-ערב כל יום. האיש שקל מאה ועשרה ק"ג, היו לו שתי מכוניות קאדילק, שש מאות אקרים אדמה ויותר ממיליון דולר בבנק "ואלי"; וגם ראש קטן בלי שֹער, ממש בקָצה של האיש, במקום שכולם יכלו לראות. הוא הכריח פועלי מסילה לבוא מרחק גדול מחוץ לעיר לראות את הראש שלי. "עם מזג אוויר טוב ובריאוּת, יש שֹער על הראש," נהג להגיד. מיס גאמה לא אהבה את הגודל של הראש שלי. "אני לא מציינת שמות," אמרה יום אחד, "אבל אם בחור מסוים …
להמשיך לקרוא התספורת; או: הספָּר שנמר מלק את ראש דודו I ויליאם סארויאן (1981-1908)
"את נראית מודאגת, יקירתי," אמרה אלינור.
"אני מודאגת," הודתה סוזן; "לא בדיוק מודאגת, אבל חוששת. את מבינה, יום ההולדת שלי חל בשבוע הבא – "
"בת-מזל שכמוך," קטעה אותה אלינור, "שלי רק בסוף מרס."
"תקשיבי, בֶּרְטרָם נייט הזקן מגיע עכשיו לאנגליה מארגנטינה. הוא מין דודן רחוק של אמא שלי, ועשיר כל כך שדאגנו תמיד שהקשר הזה לא ייעלם ככה סתם. גם אם לא פוגשים אותו או שומעים ממנו במשך שנים, הוא נשאר הדודן בֶּרְטרָם כשהוא בכל זאת מופיע. לא שהייתה לנו פעם תועלת ממשית ממנו, אבל אתמול צץ נושא היום הולדת שלי והוא ביקש שאודיע לו איזה מתנה אני רוצה."
"עכשיו אני מבינה את החששות," זרקה לה אלינור.
(לשתות אתךָ קולה) זה הרבה יותר כֵּיף מלנסוע לסן סבאסטיאן, אירוּן, הֶנדיי, בּיאריץ, בּאיוֹן, או להקיא את הנשמה ברחוב טראבסרה דה גראסיה בברצלונה גם בגלל שבחולצה הכתומה הזאת אתה נראה כמו גרסה איכותית ושמחה יותר של סבסטיאן הקדוש גם בגלל האהבה שלי אליך, גם בגלל האהבה שלך ליוגורט גם בגלל הצבעונים הכתומים הבוהקים סְביב הלִבנים גם בגלל הסודיות שהחיוכים שלנו לובשים בנוכחות אנשים או פסלים קשה להאמין כשאני אתך שיכול להתקיים משהו כל כך דומם כל כך חגיגי כל כך נחרץ עד זרא כמו פסלים כשממש מולם באור החמים של ניו-יורק בשעה 4 אנחנו נסחפים קדימה ואחורה בין האחד לשני כמו עץ שנושם מבעד למשקפיים שלו ותערוכת הדיוקנאות נראית כאילו אין בה בכלל פרצופים, רק צבע אתה פתאום שואל את עצמך למה לכל הרוחות מישהו צייר אותם אני מסתכל …
כל היום כולו עבדתי, עכשיו אני עייפה. אני קוראת: "איפה את?" אך כאן רק עץ-האלון, מאווש ברוח. הבית שקט מאוד, השמש מאירה על ספריִך, על המספריים והאצבעון שהנחתְ מידֵך זה עתה, אך אינךְ פה. פתאום אני בודדה: איפה את? אני יוצאת לחפש. ואז אני רואה אותָך, עומדת תחת צריח של דוֹרבּנית כחולה חיוורת, סלסילה של ורדים על זרועך. את צוננת, כמו כסף, ואת מחייכת. פעמוני קנטרברי משמיעים מנגינות קטנות, אני חושבת. את אומרת לי שצריך להתיז מים על האדמוניות, שהקולומבּינות מתפרעות, שצריך לקצץ את האברש ולעגל אותו. כל אלה את אומרת לי. אבל אני מביטה בָּך, לב של כסף, שלהבת-לב לבנה של כסף ממורק, איך את בוערת תחת מגדליה הכחולים של הדוֹרבּנית, ואני משתוקקת לכרוע בו-ברגע לרגליך, בעוד הכול סביבנו רועם את שאון הTe Deum העָרב של פעמוני קנטרברי. …