כששבתי לברלין מן השבי באביב 1950, גיליתי שיש לי אב חורג. אמי לא הזכירה אותו אף פעם. מבְּרֶטאן הפניתי את מכתבַי לגְרֶטֶה בֶּסטֶרמָן, אך מסתבר כי טֶפּלֶר, חרוט על לוחית-נחושת ליד חבל-הפעמון במגוריה החדשים, הפך גם הוא לשֵם משפחתה. כשהשחילה את המפתח אל תוך המנעול, אמרה בשקט, "תקשיב, תומס. אני עכשיו פְראוּ טֶפּלֶר. התחתנתי עם איש נחמד עם פנסיה. זה המפתח שלו, השם שלו, והדירה שלו. הוא רוצה שתרגיש בבית." מהרגע שפגשה אותי בתחנת-הרכבת אותו יום, ודאי שאלה את עצמה איך תבשר לי את החדשות.
הנחתי את ידי על השם והותרתי טביעת כף-יד מושלמת. אמרתי, "אני מתאר לעצמי שאין סכיני גילוח בברלין ואין חולצות רגילות. אבל מטומטם שחורט שלטים כבר יש."
מרטין טֶפּלֶר הקשיש היה בשעתו כרטיסן של חשמלית. תאונת-עבודה הותירה אותו נכה בזרוע אחת, ואת כתף-ימין החזיק אפוא גבוה מן השנייה. עיניו נצבעו אותו גוון חלבי שאתה מוצא אצל מבוגרים, והיה לו ההרגל ההוא של נשים זקנות להיאנח "אוי, כן-כן." האנחה הייתה ככל הנראה דרכו לצדק את הדין – "נו, אין מה לעשות." מן הסתם היה בן ארבעים ותשע לכל היותר, אבל לי הוא נראה קשיש, ויותר מכך – חסר-תועלת, אבוד. פיו היה פעור רוב הזמן, כאילו התקשה לנשום דרך האף, אבל האמת שהיה דברן בלתי-נלאה, נכון בכל רגע להשחיל מילה. מוצאו היה מפרנקוניה, בקרבת הגבול עם צ'כיה, לא רחוק ממגוריהם בעבר של סבי וסבתי.
"גְרֶטֶה מבינה את הדיאלקט שלי ואני את שלה," אמר – אלא שלא היינו משפחה של דיאלקטים. אחי ואני למדנו להגות "לחם" ו"חבר" ו"עץ" כתיקונם. הבטתי אל אמי, אבל היא הסבה את עיניה.
החלום שלי זה לשוב אל פרנקוניה, אמר לי; כמעט הדבר הראשון שאמר לי. הוא ירש שתי דירות מרוהטות בעיר שהייתה קרובה לבסיס צבאי אמריקני. האחת עמדה ריקה כבר שנים. הבעלים הסתלקו, איש לא ידע לאן, אולי לשוודיה. אחרי שעזבו, בבוקר חורפי ב-1943 בשעה חמש, חתם מישהו את דלת הכניסה בחותמת ממשלתית של צלב-קרס ונשר. הדיירים שנעלמו מצאו מן הסתם את מותם, אולי בשוודיה, וכעת איש מתושבי המקום לא רצה לגור בדירה כי משפחה שלמה של רוחות-רפאים התרוצצה שם – מקימות רעש, פותחות וסוגרות מגרות, מקישות על צינורות-המים, מזיזות ממקומם כיסאות וסולמות. מרטין היה סבור שהרוחות מחפשות אחר מצבור זהב שהושאר שם. הדירה השנייה הייתה מושכרת לבני משפחה שנעלמו בבהלת הנדודים בתום המלחמה וכנראה שבקו חיים גם הם; לפחות הוכרזו מתים, וזה מה שנחשב. מרטין התכוון לחדש את שתי הדירות, לשדרג אותן לסטנדרד אמריקני. כלומר, להתקין תריסים ונציאניים בחלונות ודודי מים בחדרי האמבטיה, מוסקים בגז, ולהשכיר אותן לקצינים אמריקנים בכירים, זרים לסביבתם מכדי שייחסו איזו חשיבות לסיפור מקומי של עיר קטנה, משכילים מדי לפחד מרוחות-רפאים. אך עליו להזדרז, אחרת ירושתו זו, כל הונו מן היום שאחרי, האמצעי היחיד להתחלה חדשה, ייחטף מידו לטובת פליטים בטלנים נבערים מאזור-השליטה הסובייטי, משפחות שההפצצות הניסו מבתיהן ועודן מצטופפות במחנות-צבא, או מי-שאיחרו-לשוב-הביתה. הסוג השלישי היה קטגוריה חדשה, ארבע מילים שהצטרפו יחד. הוא הגה את צירוף המילים החדש, ורק אז נזכר שאני אחד מאלה. הוא השתתק, ואחר נאנח ואמר, "אוי, כן-כן."
היה לו קשה להישאר שותק זמן רב: הוא שלף את ארנקו והראה לי תצלום שלו על גב סוס. אולי ביקש להחליף בתודעתי את הדימוי שלו ככרטיסן בדימוי הכפרי הזה. את תצלום-הבזק החזיק בזרוע פשוטה ובהה בו בצמצום עיניים. "זהו מרטין טֶפּלֶר מפעם," אמר. "זה יהיה מרטין טֶפּלֶר שוב-פעם." צעירותו וזרוע-ימין ושכם חדשות, וימי-הקיץ החמים עתירי-העלווה, שכל בני דורו טענו לקיומם בשנים שלפני המלחמה, חיכו לו עכשיו בפרנקוניה. הוא נשמע כמו מצליחן מלידה ולא כרטיסן של חשמלית עם גוף שבור, אחד מן המובסים. הוא העלים את התצלום במעטפת צלולויד סדוקה, תקע את הארנק בכיסו וקרא אל אמי, "אמבטיה לא תזיק לבחור."
אמי, שעסקה במילוי האמבט כבר דקות אחדות, הייתה מורגלת כל חייה לקבל פקודות. בנעוריה עבדה כמשרתת בבית-ההארחה של אמא שלה בכפר, ואחרי מות אבי שוב הייתה משרתת, הפעם בברלין, של דודי הכוחני גֶרהָרד ואשתו השמנה. את החורפים עשינו אתה, אני ואחי, ולא פעם יחד במיטה אחת, בעליית-גג קרה, חולקים בינינו לחם וגם תפוחים שגנבנו מהמזווה של דוד גֶרהָרד. בקיץ שלחו אותנו לעזור לסבתא. רחצנו את הכיסאות והשולחנות, ניקינו קיא מבתי השימוש, ונשאנו כוסות מסריחות מבירה בחזרה אל המטבח – כה קטנים עדיין, שנאלצנו לעמוד על שרפרף כדי להגיע לברז.
"מזל שיש לך שני בנים," אמר דוד גֶרהָרד פעם לאמי. "אף פעם לא יחסרו לנו גבות חזקים במשפחה."
"אף אחד לא ינצל את הילדים שלי," השיבה לו, כך שיערנו, אף כי קשה להאמין שיכלה למנוע זאת, כי גג מעל הראש לא היה לנו, ואוכל – לא יותר ממה שקצבו לנו. המדים הצילו אותנו. מרגע שהצטרפנו לנוער ההיטלראי, גם דוד גֶרהָרד לא העז לשאול, "לאן אתם הולכים?" או "איפה הייתם?" אחי היה זריז ממני. עוד לא מלאו לו שתים עשרה וכבר ידע כי נפל בפח; אני הייתי בן שש עשרה, ועוד טרם תפסתי זאת הייתי אסיר. אך מנקודת מבטה של אמא היינו בני-חורין, משולחים לחופשי; לא חלילה העתק של חייה. יותר מזה לא ביקשה לה.
בשבי התגעגתי אליה ואל גן-העדן האבוד של דָלוּתנו, כשהייתה שייכת לגמרי לי ולאחי, ישנים במיטה אחת עמה, ילד מכל צד. כתבתי לה מכתבים מלאי חרטה על הזנחה שהזנחתי ורשלנות, מלאי הבטחות למעשים טובים בעתיד: אעבוד קשה ואשגיח עליך תמיד-תמיד. את המכתבים הללו, שנשלחו אל גְרֶטֶה בֶּסטֶרמָן הצעירה, הבלונדית, שקולה רך, קראה גְרֶטֶה טֶפּלֶר, ששערה המאפיר נאסף בסיכות לתסרוקת של פקעת סגלגלה, שהייתה עצבנית וכחושה, פוחדת מן הצפוי לה לא פחות מאשר הייתה מפוחדת בעבר. לא זיהיתי אותה בתחנת-הרכבת, וכשאמרה בביישנות "סליחה? תומס?" חשבתי שהיא אמא שלה. עוד לא ידעתי אז, רק כעבור כמה דקות, שסבתא שלי מתה ושדוד גֶרהָרד העשיר הוכרז רשמית בידי בית-דין כנאצי לשעבר, שוּכָּן בשני חדרים שפונו מתוך בית הרוס, גידל ארנבים למחייתו וקיווה שאיש אינו משגיח בו. בפעם האחרונה שראתה אותי הייתי בן חמש עשרה. מאז השכמת הבוקר נמצאנו נעים זה לעבר זו, אך אני הייתי תשוש וממעט במילים, ושנינו היינו מבוישים, ולא נפלנו זה על צווארי זו, כי כל אחד פחד פן יחבק אדם זר. היה לי זיכרון אחד, זיכרון נורא הקשור אליה, אולי לא זיכרון אלא חלום. הייתי פעוט, אבל כבר יודע לדבר וללכת. אני נכנס לחדר, והיא יושבת ומניקה. עמה שתי נשים נוספות. כשראו אותי פרצו בצחוק, ואחת אמרה לה, "תתני קצת לתומס." אמי רכנה ותקעה את השד שלה בפי. הטעם היה מתוק להבחיל, ובגלל שתי הנשים הרגשתי מושפל: ירקתי והתרחקתי לאחור והתחלתי לבכות. היא אמרה משהו לנשים והן התפוצצו מצחוק. זה בטח היה חלום, כי מי התינוק ההוא? אחי היה מבוגר ממני באחד-עשר חודשים.
כמו חיה נזהרה עמי כעת, גם בגלל תגובתי לשם שעל הלוחית. ודאי חששה ממה שעוד נכון לה. הרי חונכה לרחוש כבוד לגברים, לא להתפרץ לדבריהם, להקפיד למלא להם את הצלחת לפני שתמלא את שלה – ואפילו, כילדה, לקום על רגליה כשהם מתיישבים. כעת הייתי בן עשרים ואחת, כבר שלושה ימים הייתי בן עשרים ואחת, עברתי אל קבוצת הביריונים והזרים. ובעוד מרטין שקוע בדיבור ובהתפארות, מראה לי את תמונתו על גב הסוס, הייתה אמא מתגנבת מן הסלון, חוּצָה ופנימה, לוקחת מבולי-העץ ולְבֵניוֹת-הפחם המונחים ליד האח ונושאת אותם במסדרון להבעיר אש בשבילי בחדר-הרחצה. מעת-לעת צידדה בי מבט, מחייכת וכף-ידה מכסה על פיה – הרגל חדש שקנתה – אך לא הוציאה מילה מפיה אלא בהגיע העת להגיד שהאמבטיה מוכנה.
אמי פרשׂה מגבת שאעמוד עליה והצביעה על כיסא שמרטין, לדבריה, היה יושב עליו כשרצה לנגב את רגליו. היה מדף עם ראי ומסרק, אך לא היה כיור. תיארתי לעצמי כי הוא התגלח וכולם צחצחו שיניים במטבח. אמי אמרה כי הסבון הוא מאיכות גרועה ואינו מקציף, ושוב ושוב ביקשה, גם הפעם מאחורי מחסה כף-ידה, שלא אשאיר אותו גלוי למים שלא יתמוסס ויתבזבז. אבן הייתה מתמוססת יותר בקלות. "יש וָו לתלות בגדים," אמרה, אך מובן שכבר הבחנתי בו. היא השתהתה בהיסוס, אך כשהתחלתי להתיר את הכפתורים התגנבה החוצה.
האמבט, שהיה מסוגל לאכלס משפחה שלמה, היה מחוספס כמו סלע של לבה. המים היו רותחים. ישבתי בברכיים אסופות כמו באחת מאותן גיגיות פח שנתנו לי מדי פעם בהשאלה כשהייתי בצרפת. צלקת בצורת כוכב-ים מפציעת רימון האפירה על ברכי, והרגל כולה הייתה מעוותת, כאילו דחקו אותה בכיוון הלא-נכון בזמן שהעצמות עוד היו רכות. תחתונים ארוכים, מן הסתם של אבי החורג, תלו על חבל. ישבתי ובהיתי בהם, ובמגבת נוקשה דקה תלויה לידם, ובמים המתעבים על כותלי הבטון, עד שעור ידי ורגלי היה חריצים-חריצים ורך כמו קורדרוי.
יש ביטוי שמתאר אנשים שנלכדו במעבר-חציה אחרי שהרמזור כבר התחלף: "שאריות אשפה". הייתי במחנה שבויים ברֶן, ובוקר אחד הגיעה פקודה לשלח חזרה למולדת כל מי שגילו מתחת לשמונה-עשרה. מסיבה כלשהי לא נכללתי ברשימה. כעבור חמש שנים, בסן-מאלו, כשהועסקתי אצל בעל בית מרקחת ואשתו בתור "עובד חופשי" – אין הכוונה למשוחרר, אך כבר לא עציר במחנה שבויים – זומנתי אל המשטרה ושם שאלו אותי מה אני עושה בצרפת עם הכתובת PG על גבי, קיצור ל"prisonnier de geurre". האם אני עריק מ"ליגיון הזרים"? מרגל? כמעט כל העצורים האחרים בצרפת שוחררו לפני עשרה חודשים לפחות, אך המסמך הנוגע לי הלך לאיבוד או היה תקוע לא במקומו ברֶן, ולא יכולתי להשתחרר לפני שימצאו אותו – לא היה לי קיום ממשי. עד אז כבר נמאסתי על הצרפתים, כי נמאס להם מהמלחמה בכלל ומהתזכורות למלחמה, מה גם שתכניתם של האמריקנים להשתמש בשבויים גרמנים לסלילת כבישים ובניית גשרים לא יצאה לפועל. הרעיון לא היתרגם למעשים, ויצא ששבויים הפכו לפועלי חוות, או למשרתים במשקי-בית, ואחרים התגייסו ל"ליגיון הזרים" כי האוכל היה טוב יותר, והיו שישבו בטלים ממעש שלוש או ארבע שנים כי לא נמצאה להם תעסוקה. במשטרה רמזו לי כי איש לא יעצור בעדי אם אנסה לברוח. אבל אני חששתי לעבור עברה פן אמציא להם תירוץ להחזיק אותי במאסר לנצח. וחוץ מזה – עד היכן אוכל להרחיק כשהכתובת PG טבועה על מעילי ומכנסי? כאן, היכן שלא הייתה נחוצה כותרת, כי "איחר לשוב הביתה" היה רשום על כולי, גם כאן הייתי מקור מבוכה; חזותי, שרידותי, חניכי המדממות ושיני הרופפות, הדיזנטריה והאנמיה שלא הרפו ממני, תשוקתי לממתקים, שתקנותי בנוכחות זרים, הבלואים שלבשתי בבואי – כל אלה זעקו "מלחמה" כשכולם רצו שלום, "שֶבי" במקום "חירות", ו"לחם יבש" במקום "[לחם] בחמאה וריבה." שיערתי כי עכשיו, אחרי חמש שנות שלום, רוב האוכלוסיה כבר פילסה את דרכה בנתיב "הנכון", ולא נשאר הרבה מקום ל"שאריות האשפה."
אמי נכנסה לנקות את האמבט עוד לפני שגמרתי להתלבש. היא השתמשה באפר דק מן האח ובסחבה שהייתה מלאה חורים עד שהיה צורך לגלגל אותה לכדור. היא אמרה, "קראתי לך אבל לא שמעת. חשבתי שנרדמת וטבעת."
הייתי כבד-שמיעה כי בבית הספר התיכון, בעודי נער בברלין, חויבנו לקחת חלק בפעילות אנטי-אווירית. אחרי שהנערים נשלחו לחזית, מילאו הנערות את מקומם. אלה אותן הנערות עצמן, עודן בגיל ההתבגרות, שהגנו על המבוגרים במדים בבונקרים שמתחת לאדמה. תהיתי אם גם שמיעתן נפגעה, ואם כולנו דור שלעולם לא יצליח לשמוע דיבור בלשון שאיננה צעקה. אמי רכנה על ברכיה בצד האמבט, ואני ישבתי על כיסאו של מרטין, וכמו מרטין גרבתי גרביים נקיות שהביאה לי. בקול חרישי, שלא היה לי שום קושי לשמוע, אמרה כי הכרתי את מרטין כשהייתי ילד. אמרתי, לא נכון. ואז אמרה לי כי אבי הכיר אותו. קמתי וחיכיתי עד שהתרוממה מן הכריעה, והבטתי מטה בפניה. חששתי לגעת בה פן נפרוץ בבכי שנינו. היא מלמלה כי משפחתה הכירה אותו בוודאות, כי למשפחת טֶפּלֶר הייתה חלקת-קבר לא הרחק מן המקום שבו נטמנה סבתי, ובמרחק של כחמישים ק"מ הייתה פעם לסבי מצד אבא מאפייה. היא התאמצה למצוא כל קשר אפשרי.
"רציתי שלך ולכְּריס יהיה מקום לשהות בו כשתחזרו," אמרה, אבל אני סברתי שלא ציפתה כי נשוב, אני או אחי, ופשוט פחדה להישאר לבד וחסרת-בית. אחי נעלם בצ'כוסלובקיה עם חילותיו של פילדמרשל פרדיננד שוֹרנֶר. האמינו כי איש מהם לא נותר בחיים. דוֹד גֶרהָרד, קרוב-המשפחה היחיד של אמי, לא יכול היה לסייע לה גם לו עלה בדעתו; ארבע שנים תמימות עמל לטהר עצמו רשמית ובצו בית-דין מכל זיקה לנאציזם, וכעת, "צחור כמו לילך לבן", כלשונה של אמי, לא היו לו דעות על שום דבר וחייו הוקדשו כולם לארנביו.
"נחמד שיש לי בגילי בן-זוג," אמרה אמא. "מישהו לדבר אתו." האם מבוגרים נזקקו למשהו מעבר לשיחה סתם? אמי הייתה אז כבת ארבעים ושתיים. במחנה שמעתי את הקשישים משווים ביניהם את נשותיהם ואומרים שאין סוררת שאי-אפשר לאלף.
"התחתנת אתו לפני או אחרי שהייתה לו הדירה הזאת?"
"אחרי." אך היססה בדבריה, כאילו תהתה בלבה מה קיוויתי לשמוע.
הדירה הייתה בקומתו השנייה של בית-דירות גדול וכהה – היחיד שנותר מפרויקט שיכון עובדים משנות ה-20. כשהצצתי החוצה, יכולתי לדמות בקלות את קירות העורף של הבניינים שנמחקו, ואת המרפסות הקטנות, מעוטרות במטאטאים וסמרטוטי-רצפה, ואת החצר הלחה השמנונית. מן הסתם, רוב השנה שררו כאן דמדומי-ערב חורפיים עד שמתקפה אווירית אחת אפשרה ליתר העונות להיכנס פנימה. כיום, אפר וחצץ היו משוטחים שווה בשווה על הבניינים המרוסקים; המסדרון הרחב בין הבית ששרד – שלנו – לבין הכביש שאחריו, שהיה תָחום בהריסות, נראה מוצק ושטוח.
לא, אמרה אמי, הכול רופף ומתנדנד. מישהו צריך לדאוג שיסללו דרך-בטון; נשים כל הזמן נוקעות שם את הקרסול, וכשיורד גשם הולכים בתוך בוץ שחור ויש ריח שרפה. עוד לא איבדה את האמון שיש "מישהו" בלתי-נראה אך שוחר-טוב. ואז, בקול מהוסה ולוחשני, אמרה שאשתו הראשונה של מרטין, אֶלקֶה, קבורה מתחת לאפר ולפסולת הבניין. אי-אפשר היה לחלץ את כל הגופות, ויום אחד הגיע בולדוזר וכיסה עליהן לתמיד. את שתי הדירות בפרנקוניה ירש מרטין מאֶלקֶה. משפחת טֶפּלֶר הייתה כנראה ענייה כמו משפחת בֶּסטֶרמָן, אבל מרטין ראה הצלחה בנישואיו.
"גם היה לה כלב," אמרה אמי. "כשמרטין התחתן אתה היה לה כלב שפיץ. כל יום ראשון היא הייתה רוחצת אותו באמבטיה." חשבתי לי על מרטין טֶפּלֶר, איך הוא חוצה את חצר-החזית הזאת החדשה, הרחבה והבוגדנית ואומר, "הקבר של אֶלקֶה. אהה, כן כן." חזרתי ואמרתי זאת גם אני, ואמא פרצה פתאום בצחוק רם ושמטה את ידה, ואני ראיתי כי כמה משיניה הקדמיות חסרות.
"כשמסתכלים מהרחוב, הבית נראה כמו שן ישנה," אמרה, כאילו היא מושכת במכוון תשומת לב אל הפגע שביקשה להסתיר. על האנשים שהתגוררו לפניה בדירה לא ידעה דבר, אלא שיצאו ממנה בחיפזון ולא זכרו לארוז ולקחת עמם מצבור גדול של מזון מן השוק השחור, כמה חפצי-חן מארונית כלי החרסינה וחמישה בקבוקי יין. "הם עזבו בלי לשלם דמי שכירות," אמרה, מה שלא התאים לה להגיד.
מסתבר שזאת הייתה בדיחה שמרטין טֶפּלֶר המציא. הוא חזר עליה כשנכנסתי אל הסלון, לבוש חולצה שהייתה כנראה שלו, ושערי כהה ורטוב ומסורק אחורנית. הוא הצביע על מלבן מבריק על הטאפט החום. "משם הם הורידו את התמונה של אדולף," אמר. "כשהם עזבו במהירות בלי לשלם דמי שכירות."
אבי נדקר למוות לילה אחד כשתפסו אותו תולש מקיר בית-הספר כרזת בחירות. הוא הניח את אמי בלי אמצעי-מחיה, עם שני ילדים מתחת לגיל חמש ועם מוניטין פוליטי מסוים. אחר כך היא כבר שחתה עם הזרם. אני לבשתי מדים מסוג זה או אחר רוב חיי עד עתה. בגדים רגילים לבשתי פעם אחת, בגיל ארבע עשרה, לטקס הקונפירמציה. הרגשתי מחופש, ולא ידעתי מה אעשה בידַי; מגיל שבע הייתי רגיל שאגודלי תחובים בחגורת-עור. מאבי יש לי רסיסי רשמים, לא זיכרונות. תצלומים הם משהו קפוא; הם לא אמרו לי כלום. אבל ידעתי שכששערי רטוב אני דומה לו קצת. הבהוב חטוף היה חוזר אלי מן הראי, כמו מסר חשאי, ואני הייתי חושב, הנה, ככה הוא נראָה. ישבתי עם מרטין אל השולחן, מכוסה מפת-תחרה שפרשה אמי (של הדיירים שנעלמו), ושמש של אפריל, מבעד לווילונות-תחרה, ציירה עליה דוגמה נוספת. הנחתי כפות-ידיים פשוטות תחת צללים של תחרה ותהיתי האם גם הן דומות לכפותיו של אבי.
על השולחן ערכה אמי כל מה שהיה לה במאכל ובמשקה – כמה ביסקוויטים מתוקים, גבינה בפרוסות דקות כמו נייר, לחם שחור, עגבניות שלמות קטנות, צנוניות, פרוסות סאלאמי ערוכות בדוגמת פרח על הצלחת להשיג רושם של שפע. היה לנו יין-נתזים שמרטין קרא לו שמפניה. היה לו גוון חום, כמו יוד מהול, וטעם של דִבְשָה. מבעד לעכרורית הזאת טיפסו להן בועות. הרמנו כוסית, מבלי שנציין לכבוד מה, חוץ משוּבי הביתה. מרטין אולי שתה לעתידו בפרנקוניה עם שתי דירות. לי הייתה תוכנית, אבל היא הייתה סודית. בכוח תמימות-דעים מוסכמת, נפקד מקומו של עבר משותף. ואז דיברה אמי, כף-ידה מכסה על פיה, ואמרה כי היא מבקשת שנשתה לזכר בנה הבכור הנעדר. בדברה, הביטה במרטין – שמא גם הישרדותו של כריס עלולה להיות נטל.
לקראת ערב נכנס שכן עם בקבוק ברנדי – איש מוצק עם שלוש קווצות-שער חלקלקות אפורות לרוחב פדחתו. משם ואילך, גברים שמנים בסיפורים מצחיקים או בספרות בכלל יהיו עבורי אותו וילי וֶלֶר. אבל קשה להניח שאז, בברלין ב-1950, כבר היה שמנמן כל כך; סנטרו הראה כנראה סימנים של ריפיון, אבל שערו ודאי היה עוד שחור ושופע. היה אפשר להבחין בהתחלה של התקרחות, בשני מפרצים של עור מבהיק שהתמשכו מפינות מצחו אל קצת מעל אוזניו. וילי וֶלֶר בא גם הוא מפרנקוניה. הוא ומרטין פצחו מיד בעגה המקומית. אלא שווילי לא עשה זאת בלב שלם – הוא שיבש מילים כאילו להצחיק, היה מגחך ומביט בי. מרטין ווילי שנאו את ברלין. מנימת דבריהם עלה כאילו נגררו לברלין בעל כורחם, כמו עקורים. לדעתם, הכישלון הגדול ביותר של משטר פוליטי מסוים היה הפיתוי שפיתה אנשים שוחרי-שלום בהבטחות-שווא של עבודה, של בית, של פנסיה – להחזיק את הראש מעל המים כמו סירות קטנות שהעוגן מייצב. תושבי הפרובינציות התמימים הללו נוכחו לדעת כי שיטו בהם, והם חוזרים עתה אל המקום שממנו התחילו. פשוט לגמרי – בדיוק כמו חברת ביטוח שלא עמדה בהתחייבויותיה. וילי אפילו תיאר את החיים שיחיה: בעיר שקטה, שבה, לא הרחק מכיכר מרוצפת אבנים עם מזרקה ופסל של פרש, יפתח לו חנות של קוסמטיקה ובשׂמים; בימים אלה לאנשים יש צורך ביופי. הוא יגור מעל החנות – בזאת הוא לא התגאה ביותר – וכל בוקר ישקיף מטה ויראה את הגְנוֹגֶנוֹת הכחולות של החנות, סוככות על העציצים בחלונות, הגדושים פטוניות מצויצות. אבי החורג הקשיב לכל זה בעיניים דומעות, או אולי הרהר בשתי דירותיו ובאֶלקֶה וכלב השפיץ. עתידו של וילי נראה כה ממשי, כה זמין, כמעט כאילו סר הנה להיפרד לשלום. הוא ישב עם בתו התינוקת על ברכיו, עדיין אינה בת שלוש. הפעוטה הזאת, ששמה גיזֶלֶה, הפכה מאותו אחר-צהריים לחלק מחיי, וכמוה וילי השמן, למרות שאף אחד מאתנו לא ידע זאת אז. הסוד שלזכרו הרמתי כוסית בלי מילים היה נערה בצרפת, שלוּ חייתה עמנו הייתה עכשיו אישה בגיל העמידה. היא מצאה את מותה בקפיצה מחלון הקומה החמישית בפריז, אולי בתאונת נפילה. הוריה כלאו אותה בחדר אחרי שהתגלה להם שהיא מתכתבת אתי.
זה היה ועודנו אחר-צהריים אחד בברלין, הראשון מאז שהשתחררתי. יום אחרי יום-הולדתו של אדולף קשישא, אבל על כך לא דובר שם, גם לא בעגה או בצורת בדיחה ברלינאית. אני לא חושב שהם נמנעו מלציין זאת; הם פשוט שכחו. שוב ושוב יתפלאו לגלות שלאנשים אחרים יש זיכרונות ברורים של מועדים ושל אירועים.
זהו אחר-צהריים שאליו תמיד אחזור ואומר לעצמי, "הייתי צריך לדעת," ואפילו "ידעתי" – ידעתי שאתחתן עם הפעוטה שתנועותיה היו כבר אז כה עקשניות וזריזות עד שאביה קבל עליה "אי-אפשר לקחת אותה לשום מקום," וישב והחזיק את שתי כפותיה הקטנות בכפותיו, אחרת הייתה עטה על כל כוסית שבטווח יד. גבותיה המכונפות הזכירו לי את גבותיה של הנערה שרציתי לפגוש שוב. עיניה של גיזֶלֶה היו בצבע ענבר, ומאירות, ולובן-העין היה כה צלול שדמה לכחול. לנערה בצרפת היו עיניים שדמו לעלי-כותרת כהים, כהויים וקטיפתיים, עיניים מלוכסנות במקצת. שׂערה השחור בא לה בתורשה מסבתא בת קורסיקה, וריסיה היו דקים וארוכים. הריסים של גיזֶלֶה היו קצרים ועבים. מצאתי עצמי בוהה באוזניה הקטנות של הפעוטה ובשיניה הקטנות המושלמות, ובה-בעת מהרהר על הנערה האחרת שחיוכה נעכר בגלל תזונה לקויה ורפואת-שניים עלובה בתקופת הכיבוש הגרמני. היה ראוי שיעלה במוחי כבר אז, כשהבטתי בווילי ובתו, שיש אנשים שבחייהם מתקיימת דרך-קבע נוכחות של חלב וביצים ותפוחים, לא משנה באיזה מקום יגורו, ואילו הסעודה הצנועה על שולחננו, יותר משהייתה תוצאת מחסור אמיתי במזון, נבעה מהרגל ממושך של חיי עוני – סוג של אינאונים פטליסטי כתוצאה ממחסור תמידי בכסף. וילי לבש חולצת ניילון, שבאותם ימים הייתה בגדר מותרות. אחר-כך אמר לי מרטין, "וילי הזה! ישר מתוך המדים השחורים אל תוך השוּק השחור עוד לפני שהספקת להגיד 'דמוקרטיה,' " אבל לא ידעתי האם זוהי בדיחה ברלינאית ידועה, או משהו שמרטין המציא, או האמת על אודות וילי.
גיזֶלֶה, או שהייתה איטית בדיבור לפי גילה, או רק עצלה, הביטה בי ואמרה, "איש" – אמרה ולא יספה. שׂערה היה כל כך דק ומשיִי ששיקף את היום בדוגמת קימור של אור סגול-חלבי. היא הייתה כולה אור ובוהָק, והייתה האדם הראשון – גם יכולתי לומר הדבר הראשון – שהיה חף מכל פגם, ללא צל. היא הייתה שלמה ותמימה כמו טיפת מים, ונטולת אשמה.
ידיה, ששוחררו מאחיזתו של אבא שלה שלגם מכוסית היין, טפחו על מפת-השולחן, תפסו צנונית וניסו לדחוס אותה אל פיו.
אמי ישבה בכיסאה, שהוסט קמעא אחורנית מחמת הנימוס. "אתה אוהב ילדים, תומס?" אמרה. כלום לא ידעה עלי, אלא שאינני ילד.