קטגוריה: סיפורים

כשהייתי בת שתים-עשרה יצאה אמא שלי לעבוד בלי לספר לי או לאחותי הקטנה.

"לא שאנחנו צריכים משכורת שנייה."

המשך קריאה "%s"

כדי להגן על אחותי מוֹנָה ועלי מפני מכאובי-החיים, ניהלו הורי את המריבות שלהם בניב של שנחאי, ששתינו לא הבנּו; וכשאבא שלי השליך יום אחד מחלון המטבח אגרטל-נחושת, אמרה אמא שהוא עשה את זה בטעות. "בטעות?" אמרה מונה. אמי קצצה והסירה גבעול של פטרייה. "בטעות?" אמרה מונה. "בטעות?" מאוחר יותר ניסיתי להסביר למונה שאסור לשאול עוד פעם ועוד פעם, אבל זה כמו לדבר אל הקיר. "מה הבעיה עם לזרוק דברים?" אמרה במשיכת כתפיים. "הוא היה משוגע." זה היה ההבדל בין מונה לביני: בשבילה לריב היה לריב, לא יותר מזה. אם משהו בכל זאת הדאיג אותה, זה הסיכוי שהיא תהיה נמוכה מדי לקריירה של בלרינה; במקרה כזה היא מתכננת להיות פסנתרנית. אני, לעומת זאת, תכננתי להיות קדושה-מעוּנה. הייתי בכיתה ה', ובעלת דמיון פעיל ביותר – מסוג הילדות שבית ספר קתולי מערער את …

להמשיך לקרוא החִזיון של בִּרזי-המים I ג'יש גֶ'ן (נ' 1955)

המשך קריאה "%s"

הרופא של אמא של ג'וליאן אמר לה שהיא חייבת להוריד תשעה קילו מסיבות של לחץ-דם. אז בימי רביעי בערב הוצרך ג'וליאן ללוות אותה העירה באוטובוס לחוג הרזיה בימק"א. החוג נועד לנשים עובדות בנות למעלה מחמישים, ששוקלות בין 75 ל-90 קילו. אמו הייתה בין הרזות בקבוצה, אך אמרה שגברות לא מגלות את גילן או משקלן. מאז האינטגרציה [אי-הפרדה בין שחורים ולבנים באוטובוסים] היא לא מוכנה לנסוע לבד באוטובוס בערב, אמרה, והיות שהחוג להרזיה הוא אחת ההנאות המעטות שיש לה בחיים, נחוץ לבריאותה, ובחינם – הוא יכול, אמרה, לפחות לעשות את המאמץ וללוות אותה, אם מביאים בחשבון את כל הדברים שהיא עשתה בשבילו. לג'וליאן לא התחשק לחשב את כל מה שהיא עשתה בשבילו, אבל בכל רביעי בערב הוא אזר עוז וליווה אותה.

המשך קריאה "%s"

אחותה של בֶּרת קארֶת, מָרי, בילתה שמונה חגי-מולד בחייה בפלורידה, היכן שבְּנה כונן לו עתיד בענף המוֹטֶלים. בכל פעם שהגיעה לשם, גילתה שריימונד התחיל מחדש במקום חדש – כאילו במו ידיו הוא מחסל את המוטֶלים שלו. אל מונטריאול הייתה חוזרת טעונה חשמל סטטי. בֶּרת לא יכלה להגיש לה כפית בלי שתחטוף זרם חשמלי, כמו קליע-כסף קטן. מָרי הייתה סבורה כי הזרם נוצר מהשוני הכימי שהתרחש כשהמריאה מפורט לודרדיל [נמל-תעופה בינלאומי בפלורידה] אל עיר לחה וחשוכה ומושלגת.

המשך קריאה "%s"

כששבתי לברלין מן השבי באביב 1950, גיליתי שיש לי אב חורג. אמי לא הזכירה אותו אף פעם. מבְּרֶטאן הפניתי את מכתבַי לגְרֶטֶה בֶּסטֶרמָן, אך מסתבר כי טֶפּלֶר, חרוט על לוחית-נחושת ליד חבל-הפעמון במגוריה החדשים, הפך גם הוא לשֵם משפחתה. כשהחליקה את המפתח אל תוך המנעול, אמרה בשקט, "תקשיב, תומס. אני עכשיו פְראוּ טֶפּלֶר. התחתנתי עם איש נחמד עם פנסיה. זה המפתח שלו, השם שלו, והדירה שלו. הוא רוצה שתרגיש בבית." מהרגע שפגשה אותי בתחנת-הרכבת אותו יום, ודאי שאלה את עצמה איך תבשר לי את החדשות.
הנחתי את ידי על השם והותרתי טביעת כף-יד מושלמת. אמרתי, "אני מתאר לעצמי שאין סכיני גילוח בברלין ואין חולצות רגילות. אבל מטומטם שחורט שלטים כבר יש."

המשך קריאה "%s"

משולחן ארוחת הצהריים קמו שתי גברות אמריקניות בגיל העמידה, בשלות אך מטופחות, קמו וחצו גזוזטרא נישאה של מסעדה רומית ורכנו מן המעקה. תחילה הביטו זו בזו, ואחר מטה, אל נפלאות הפורום והגבעה הפלטינית שנָגולו לעיניהן; הביטו בהבעה דומה, סתמית ועם זאת שוחרת-טוב, של נחת-רוח.

המשך קריאה "%s"

הנוף שנשקף מחלונה של גב' מֶנסְטי לא היה מרשים, אך לפחות בעיניה היה מלא עניין ויופי. גב' מֶנסְטי גרה בחדר עורפי בקומתו השלישית של בית-דירות בניו-יורק, ברחוב שבו פחי-האשפה על המדרכה עלו על גדותיהם והמִרווחים בין אבני-המרצפת בכביש העמידו מפגע של ממש. היא הייתה אלמנתו של פקיד בבית-מסחר סיטוני, ומותו הניח אותה לבדה כי בתה היחידה הייתה נשואה בקליפורניה וידה לא השיגה את תשלום הנסיעה הארוכה לניו-יורק לבקר את אמא שלה. גב' מֶנסְטי יכלה אולי להצטרף אל בתה במערב, אך כעת חיו השתיים שנים כה רבות בנפרד שכבר חדלו להרגיש איזו הצטרכות זו לחברתה של זו, והקשר ביניהן הסתכם בחליפת-מכתבים רדודה – שוות-נפש מצדה של הבת, ומתבצעת בקושי מצד האם, שיד ימין שלה סבלה מנוקשות מחמירה כתוצאה משיגדון. גם לוּ נכספה יותר אל חברת בתהּ, חולשת-הגוף הגדֵלה, שהטילה בה מורך גם לעצם הרעיון לרדת בשלושת גרמי-המדרגות אל הרחוב, סיכלה כל מחשבה לצאת למסע כה ארוך. וגם בלי שתגדיר בינה לבינה במדויק את הסיבות הללו, ממילא השלימה כבר מזמן עם החיים לבד בניו-יורק.

המשך קריאה "%s"

המכונית הייתה מתוצרת רוֹבֶר מודל 1939. בדצמבר אותה שנה קנה אותה בעלה של אָמַבֶּל, תומס סֶרפֶּל, לפי שעה להחסנה ולא לשימוש, באומרו כי עד סוף המלחמה לא יישארו לא מתכות ולא עור ראויים. עדיין עמדה על לְבֵנים כאשר הלך לעולמו שלוש שנים אחרי-כן.

המשך קריאה "%s"

אחרי שהסביר שיש לו חשק לצעוד ברגל הביתה דרך השדות, השאיר יוּ וַייטין את המזוודה בתחנת-הרכבת; בהמשך היום יאסוף אותה משם.

"לא חשבתי שאני יִראה אותך בחזרה כל כך מוקדם," אמר הפקיד בקופה, שארבע שעות קודם-לכן הנפיק עבורו כרטיס הלוך-ושוב ללונדון והתחקה אחריו עולה על רכבת-הפרברים. "מקווה שלא קרה כלום, אדוני."

המשך קריאה "%s"

"אמה אןהבת מוזיאונים", אמרה הלנה, "ואני חושבת שטוב בשבילה להביט בדברים שלא זזים, לשם שינוי, במקום הנַדנֵד הבלתי פוסק של הטלוויזיה. לא כמו אנחנו כשהיינו צעירות, שרלוט – למרות שאת לא היית כל כך דבוקה למכשיר כמוני."

המשך קריאה "%s"